סיפורנו מתחיל בסוף המאה ה-19. לצד המושבה נס ציונה שנוסדה ב-1883 הלך והתגבש הכפר הפלסטיני ואדי חנין, שבמרכזו נבנה מסגד גדול ובולט. המסגד שבנייתו הושלמה כנראה ב-1930 התהדר בכיפה רחבה ובצריח גבוה. במהלך מלחמת העצמאות, ב-17 במאי בשעה 5 בבוקר חדרו כוחות ארגון "ההגנה" אל היישוב, וללא קרב כפי שציין כתב העיתון "דבר" גרשו את תושביו והרסו את מרבית הבתים. עד מהרה סופח שטחו של הכפר כמו גם שדותיו לשטחה של נס ציונה. המסגד שמר על ייעודו כמקום תפילה כשהמבנה הוסב לבית כנסת לאחר שהסממנים המוסלמים הוסרו ונמחקו.
בית הכנסת "גאולת ישראל" שברחוב ויצמן נותר דומה למצבו המקורי, גם קרוב למאה שנה מאז נבנה ו-75 שנה מאז שהחליף ידיים. הצריח נהרס, בראש הכיפה הוחלף סהר של אבן במגן דוד מברזל, אך פתחי החלונות נותרו שלימים וכך גם המחראב, גומחת התפילה הפונה לדרום. רק המתפללים השתנו. לצד בית הכנסת שוכן "גן הגיבורים", שתכננו אדריכלי הנוף מילר-בלום ובמרכזו קיר זיכרון ותותח מצרי.
ועל כך ברשימה זו.
.
2023 (1930)
.
מבנה בית הכנסת ניצב לצד "גן הגיבורים" שבמרכזו אתר זיכרון הכולל קיר עם שמות חללי מערכות ישראל המקומיים ותותח מתוצרת ברה"מ שנלקח שלל מצבא מצרים המובס במבצע קדש.
.
.
כמה בתי כנסת בודדים בישראל ובכלל בעולם נבנו במקור כמסגדים. כתוצאה מחיסול התיישבותם של המוסלמים, ואיכלוס המקום ביהודים הוסבו אלה לבתי כנסת, אך לרוב הוסבו המסגדים לשימושים אחרים או נהרסו. כאן באתר כתבתי על אחדים מהם, כמו למשל ביהוד, אזוֹר וגם במרכז תל אביב בשרידי הכפר סומייל (שנהרס לאחרונה יחד עם המסגד/בית כנסת שניצב היה בלבו).
הכפר ואדי חנין התפתח בתחילת המאה ה-20 כיישוב של פלאחים וכן אפנדים ספורים. בניגוד למצוין בכמה מקורות, הכפר היה קיים כבר במאה ה-19 ויתכן שאף מוקדם יותר, לא כיישוב רשמי אלא כהתיישבות מקצועית זעירה, כך מציין הגיאוגרף ההיסטורי פרופ' אבי ששון, ראש החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללה האקדמית אשקלון. ששון שמתמחה בחקר העת החדשה ומתמקד בין השאר בהתיישבות במישור החוף, מוסיף כי עם התפתחותה של המושבה נס ציונה שהוקמה ממערב ובסמוך לואדי חנין, פרח, התרחב והפך ליישוב.
בדומה לשכניהם תושבי נס ציונה, התפרסנו תושבי ואדי חנין מההדרים. הסמיכות של שני היישובים הפכה אותם למעשה למרקם אחד. בשונה מיישובים מעורבים אחרים בארץ באותה העת, נהגו התושבים משני העמים לשמור על קשרים טובים והדוקים, שבאו לידי ביטוי בעיקר בהעסקת הערבים בפרדסי היהודים, אך גלשו למישורים נוספים. עשירי ואדי חאנין נטעו וטיפחו פרדסים ושאר התושבים עבדו לפרנסתם כשכירים. בסביבת הכפר נחפרו בארות מהם נשאבו מי התהום, שהיו בשעתו בעומק של עשרים מטר בלבד והשקו את הפרדסים. הפירות בעיקרם יוצאו לחו"ל דרך נמל יפו, ולבד מתפוזים גידלו תושבי ואדי חנין גם בננות ודגנים.
את הקרקע שעליה הוקם המסגד תרם "בנק האומה הערבית", כך לפי כתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" בעיצומה של מלחמת העצמאות. את המבנה עצמו תרם אחד מעשירי האפנדים ומבכירי הפרדסנים בואדי חנין – עבדול רחמן ביי אל-תאג'י, שבנה כאן את ביתו המפואר (כיום בתחומי "המרכז הרפואי לבריאות הנפש נס ציונה"). עוד לפי אותה כתבה היה אל-תאג'י מושפע מהמופתי חג' אמין אל חוסייני, ובעידודו או לחצו הקים את המסגד הבולט לצד הדרך הראשית, במטרה להדגיש את הנוכחות הערבית באזור.
אלא שלפי מאמר שפרסם לאחרונה האדריכל שמואל גילר בכתב העת "עת-מול" (מארמון לבית חולים), היה אל-תאג'י מיודד עם יהודים רבים שעימם שמר על קשרים טובים והדוקים. גילר אף מצטט את יוסף אליהו שלוש, ממייסדי תל אביב, שתאר את אל-תאג'י כ"חסיד אומות העולם" הודות לכך שהציל אותו ואת קרוביו יותר מפעם אחת.
להבלטת נוכחות המסגד בסביבה, לבד מהקמתו לצד הדרך הראשית, נבנה כבית תפילה גדול במידה משמעותית ביחס להיקף האוכלוסייה המוסלמית שהתגוררה באזור. את אולם התפילה קירתה כיפה רחבה, ובצמוד למבנה המלבני הוקם צריח שהתנשא אל-על בולט בנוף הפתוח שהיה דל בעצים ולבטח במבנים שגבוהים מקומה אחת. אלא שהתרומה להקמת המסגד לא הספיקה, והבנייה הופסקה טרם השלמת המלאכה. בתמונות שצילם ב-1939 הצלם זולטן קלוגר, ניתן להבחין כי הצריח אינו גמור – הבלוקים חשופים ואין מעקה למרפסת המואזין. גם פתחי החלונות במסגד עצמו נראה שאינם מזוגגים.
.
1939: מבט על המסגד במבט מכיוון הדרך הראשית – כיום רחוב ויצמן (צילום: זולטן קלוגר, ארכיון המדינה)
.
שנות ה-40: הבנייה צומחת בסביבת המסגד כמו גם שוק ארעי שועל לצד הדרך הראשית (כיום רחוב ויצמן). נראה שהפתחים במבנה נותרו לא מזוגגים
.
.
המבנה מתהדר בפתחי חלונות גבוהים המסתיימים בקשת מחודדת, ולאלה הד בשורת חלונות נוספת שמופיעה בהיקף בסיס הכיפה. בדופן הצפונית נקבע פתח הכניסה – הקיים עד היום במקומו. לעומתו בדופן הדרומית נקבע המחראב, שבולט גם היום בחזית החיצונית אך בפנים אולם התפילה מוסתר ולא גלוי עוד לעין. המוקד המרכזי באולם התפילה נדד אל הדופן המזרחית, שבה הוצב ארון הקודש בגומחה חדשה שנפרצה בחזית. בדרום ובמערב נותרו החזיתות במצבן המקורי.
גם אחרי שהחליף ידיים לפני 75 שנה נשמר המבנה, אלא שהסממנים המוסלמים הוסרו ואת מקומם תפסו כאלה יהודיים. השינוי המשמעותי ביותר היה הריסתו של צריח המסגד (בסיסו נותר בפינת הבניין כחדר קטן), מהלך שנעשה זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות. תיעוד ההריסה הונצח בסרט שבו ניתן לצפות כאן.
.
סוף שנות ה-40 או תחילת ה-50: המבנה נראה נטוש (מקור התמונה אינו ידוע והיא הועלתה לפיקויקי)
.
.
"גן הגיבורים" שיועד להנציח את חללי מלחמות ישראל תושבי נס ציונה, הוקם ב-1962 לצד המבנה שמסמל יותר מכל את השינוי שחל באזור בעקבות המלחמה. תכנונו של הגן הופקד בידיהם של אדריכלי הנוף צבי מילר ומשה בלום, שזמן קצר קודם לכן ייסדו את אחד ממשרדי אדריכלי הנוף הפוריים והוותיקים שפועלים מאז בארץ (מאוחר יותר תכננו למשל את פיתוח הנוף באתר "גבעת התחמושת" ובכיכר דניה בירושלים, וכן תכננו את הגן העוטף את בית הנשיא ולהבדיל בספארי ברמת גן).
הגן כבר אינו קיים במתכונתו המקורית. החלקים המקוריים שנותרו הם קיר הזיכרון ותותח מתוצרת ברה"מ, שנלקח שלל מהצבא המצרי במבצע קדש והובא עד לכאן.
הדרך הראשית שעברה פה לפני מאה שנה היא עדיין הרחוב הראשי בנס ציונה – רחוב ויצמן וממוספרת גם ככביש 412. הרחוב ממשיך צפונה וחוצה את ראשון לציון בשם רחוב הרצל והוא ממשיך ומצפין עד ליהוד. הרחוב גם ממשיך דרומה, חוצה את רחובות ואת קרית עקרון שבהן הוא חוזר ומשנה את שמו לרחוב הרצל.
.
שקיעה נוגה
.
חזית דרומית נותרה שלימה ומקורית, כך גם החזית המערבית
.
פתחי החלונות מעוטרים
.
השלט שנתלה לצד פינת הבניין מציין את המסגד. הסדקים גדולים במיוחד וללא טיפול מתאים הבניין עלול לקרוס
.
המחראב בולט במרכז החזית הדרומית
.
בסיס מגדל המואזין שנהרס אחרי מלחמת העצמאות נותר ומשמש כיום חדר
.
חזית מזרחית עם בליטה מאוחרת שמאכלסת את ארון הקודש
.
בית הכנסת שנקרא "גאולת ישראל", משמש מוקד פעיל באזור ולבד מתפילות מתקיימים בו שיעורים קבועים
.
הכניסה לבניין נותרה כמו תוכננה במקור במסגד והיא בחזית הצפונית (כנהוג במסגדים – מול המחראב שנקבע בחזית דרום)
.
במקור הותקן סהר בראש כיפת המסגד, עם הסבת המבנה לבית כנסת הוסר הסהר והוחלף במגן-דוד מברזל ונוספה גם מנורה לצד החזית הצפונית שבה גם מצויה הכניסה
.
הכניסה: סביר להניח שהגגון שהוקם במקור בכניסה למסגד הוא הגג שכאן
.
בדופן הדרומית שמימין אין זכר למחראב שבולט בחזית החיצונית
.
ההעמודים שנושאים את הכיפה הגדולה מתהדרות כיום בתוספת של כותרות כמו עתיקות. נוספה גם מערכת ממיזוג אויר שהנמיכה את התקרה
.
תפילת שחרית
.
הכיפה
★
בתי כנסת ומדרש נוספים שכתבתי עליהם:
.
עלי (דוד נופר)
שלוחות (יוסף שנברגר)
קיבוץ לביא (יוסף שנברגר)
ישיבת קול תורה (יוסף שנברגר)
קיבוץ חפץ חיים (יוסף שנברגר)
כפר הנוער עיינות (יוסף שנברגר)
קיבוץ בארות יצחק (יוסף שנברגר)
תומכי תמימים בכפר חב"ד (יוסף שנברגר)
קיבוץ כפר עציון (יוסף שנברגר וטוביה קץ)
היכל יהודה בתל אביב (יצחק טולדנו, יחזקאל קמחי)
הספרדי המרכזי ברמת גן (גיאורג קויגן, משה סעידי)
גבעת וושינגטון (בלהה וארתור שרגנהיים)
ישורון (מאיר רובין ואלכסנדר פרידמן)
חב"ד, צפת (משה אמריו ואלי מאיוס)
כפר נוער כפר סילבר (ישראל לוטן)
רובע א' באשדוד (יצחק פרלשטיין)
הגדול בחדרה (יהודית שטולצר)
שדמות מחולה (טוביה קץ)
בית שערים (אריה סונינו)
ישיבת שילה (ישעיהו אילן)
קול יהודה (יהודה מגידוביץ)
שכונת בית הכרם (מרדכי בן חורין)
בית אלכסנדר ביקנעם (אהרון צורף)
לעדה העירקית בבאר שבע (נחום זולוטוב)
שכונה ה' בבני ברק (יעקב נטל ויצחק ביגלאייזן)
כפר הנוער אמית כפר אברהם בפתח תקוה (מרדכי בן חורין)
המרכזי בשכונת הדר בחיפה (מוניו גיתאי וינרויב ואל מנספלד)
בית הכנסת הגדול "בית יעקב" בפתח תקוה (שניאל ליפישיץ)
האוניברסיטאי בקמפוס הר הצופים (רם כרמי)
בית חולים בילינסון (רם כרמי)
קריית הטכניון (אהרן קשטן)
מושב ניר עציון (חנוך אחימן)
מחנה רעים (סטיו אדריכלים)
כפר הנוער ימין אורד (יהודה לנדאו)
המרכזי בהר הכרמל (ישראל קומט)
הנטוש של חסידות קאליב בבני ברק
לשעבר של חסידות קאליב בבני ברק
שיכון ותיקים בבת ים (יצחק פרלשטיין)
שער אשר בדרך קיבוץ גלויות בתל אביב
הנטוש במושב שדה יעקב (ישראל קומט)
ישיבת כנסת חזקיהו ברכסים (ישראל קומט)
מרכז רפואי שיבא – תל השומר (משה זרחי)
אוהל נחמה בשכונת טלביה (דוד קאסוטו)
עיר הבה"דים (קולקר-קולקר-אפשטיין)
כפר הנוער בן שמן (מרדכי בן חורין)
ישיבת קריית ארבע (דוד קאסוטו)
הרמב"ן ברובע היהודי (דן טנאי)
ישיבת הכותל (אליעזר פרנקל)
מושב בני דרום (אליהו משאלי)
קיבוץ עין הנצי"ב (ג'ניה אוורבוך)
החילוני בקיבוץ בית העמק (פרדי כהנא)
בית המדרש במדרשית נעם (ג'ניה אוורבוך)
היכל רוזנטל ובית כנסת עין הים (ישעיהו אילן)
בניין בית המדרש החדש בישיבת כפר הרא"ה (דוד נופר)
ארבעת בתי הכנסת הספרדיים ברובע היהודי בירושלים (דן טנאי)
האוניברסיטאי בקמפוס גבעת רם ומאמר נוסף כאן (היינץ ראו ודוד רזניק)
היכל יצחק בשכונת שפירא בתל אביב (בלהה וארתור שרגנהיים)
בית שלום בסן פרנסיסקו (סטנלי סיטוביץ)
בית הכנסת הגדול בנס ציונה (חיים טפר)
ישיבת כפר הרא"ה (מאיר בן אורי)
הדרת קודש בחיפה (אוראל וזוהר)
זכרון משכן שילה (זלמן דויטש)
ההולנדי (אירית שור)
שוהם (ג'ו אבקסיס)
★
שיר לסיום:
.
★
חלון אחורי 
תגובות
סיפור מורכב ועצוב. קשה לי לקבל התנהגות כזו שלנו . אנחנו שמתלוננים כל העת על הריסת בתי כנסת , או הפיכתם למוסדות דת אחרים
מבנים שנותרו מאותה תקופה ולא הוסבו לשימושים אחרים נהרסו עם הזמן. ללא שימוש אין גם שימור ואולי מוטב שנשאר כבית תפילה.
אולי יש בכך גם קצת עין טובה על כנסיות שהפכו למסגדים וכו' עם התחלפות השלטון.
מבנים מאותה תקופה שלא הוסבו לשימוש אחר נהרסו עם הזמן ואולי מוטב שנשאר כבית תפילה. ואולי יש בכך גם קצת עין טובה על כנסיות שהוסבו למסגדים וכו'
גם במלחה בירושלים יש מסגד, שנראה כי היום הוא בבעלות פרטית. הם דווקא שמרו את הצריח. יהיה מעניין לראות רשימה שלך בנושא שתאיר את התעלומה הזו
ככל הידוע לי המסגד במלחה לא משמש כבית כנסת אלא הוא סגור ומוזנח.
אני חושבת שזה לגיטימי מאוד להסב את השימוש במבנים, גם במבני תפילה, למה שרלוונטי לאותה תקופה. לא נורא שהאיה סופיה הפכה למסגד ולא נורא שהמסגד הזה הפך לבית כנסת. החיים משתנים וחשוב שמבנים יפים ימשיכו להיות שימושיים. לא רק לשם השימור שהוא כמובן חשוב, אלא כדי שתרבויות יתערבבו, שנזכור שאנחנו לא כל כך שונים אלה מאלה, ושיש ביננו לא מעט חפיפה.
תודה מיכאל על המידע הזה.הוא מעניין מבחינת תולדות הבניין ומגולל בתוכו את סיפור ההשתלטות בכלל על נכסי הפלסטינים באופן כללי
מיכאל, תכתוב על סניף קופ"ח ברח הרצל ברמת גן… ואולי גם של המאוחדת שליד. פירמידה הפוכה . שמור.
כבר כתבתי ולא מזמן: סיבוב בשתי מרפאות קופת חולים ברמת גן בתכנון זאב ויעקב רכטר