סיבוב בגן הסנהדרין בשכונת סנהדריה בירושלים

לרוב רגילים למצוא מאבקים של חרדים נגד בנייה באזורי קבורה, אך שכונת סנהדריה החרדית בירושלים בנויה בעצמה על בית קברות יהודי עתיק. הגרעין של בית הקברות המורכב מסדרה של מערות קבורה מהמאה ה-1, חלקן מפוארות וגדולות, נשמר בגן ציבורי שלאורך השנים טופח והוזנח ושוב טופח ושוב הוזנח.

לא הצלחתי לגלות מי תכנן את גן הסנהדרין המקורי שהוקם כאן ב-1951. לאחרונה, ב-2017, שוב תוכנן וחודש הגן בידי אדריכלית הנוף רחל וינר. סיבוב בגן מגלה שהגן מטופח לעומת האטרקציה האמיתית שבו – מערות הקבורה. אלה מוזנחות ועזובות, מלאות בפסולת וסורגי ברזל מכוערים סוגרים עליהן. "בולט כיצד ברגע שהמערות הפסיקו לשרת את המטרות הפוליטיות של המדינה הן נזנחו", כתב אורי ארליך מארגון "עמק שווה" והוסיף: "בקיצור, אפילו אם אתה היסטוריה יהודית, כדאי לך להיות בצד הנכון של העיר".

הפער בין הגן ובין מערות הקבורה והחיבור הכפוי של המקום המטופח עם זה המוזנח, של הצומח והחי עם המוות, של הגלוי ושל הנסתר, הופכים את גן הסנהדרין לפנינה ירושלמית ייחודית.

ועל כך ברשימה זו.

.

2022 (המאה ה-1)

.

גן הסנהדרין (המפה באדיבות המרכז למיפוי ישראל))

.

שלט בכניסה מעיד על החידוש, אך לא של מערות הקבורה

.

רחבת הכניסה לגן

.

הגן משמש לשהייה, למשחק ולמפגש אך גם לקיצור דרך בין חלקי השכונה

.

העצים הוותיקים יוצרים חורשה שכמוה אדריכלי נוף נמנעים כיום מליצור במרחב הציבורי העכשווי בישראל

.

המערות נחצבו ברכס המסולע

.

מערות הקבורה חסומות בסורגים עלובים ואקראיים וגם בפסולת

.

שרידי כתובות גרפיטי שכוסו בצבע מעטרות את חזית המערות

.

הצמחייה ממסגרת את רכס הסלעים והמערות

.

יש גם כמה מערות שהפכו לאתרי התייחדות

.

הכניסות מודגשות בצבע תכלת

.

יש גם ארון לספרי קודש, בעיקר ספרי תהילים, ספר תיקוני הזוהר, תורה, נביאים וכתובים

.

המערה עצמה חסומה

.

ספרים

.

.

עד לשנות ה-20 היתה סביבת המערות המצויה כיום בתחומי גן הסנהדרין אזור מרוחק מבתי ירושלים. השטח היה צחיח ורק ראשו של רכס הסלע בלט מעל לקרקע, כשפתחי המערות מציצים מבעד לאדמה. אט-אט זחלה הבנייה העירונית אל האזור ולבסוף עטפה אותו. בסמוך הוקם אחד מבתי הקברות היהודים המפורסמים בעיר – בית קברות סנהדריה, השכונה כולה היא שכונה חרדית ומבוקשת.

בשנות ה-40 הוחל בנטיעות בסביבת המערות, וזמן קצר לאחר שוך קרבות מלחמת העצמאות, יזמה עיריית ירושלים את הקמתם ופיתוחם של חמישה גנים ציבוריים, אחד מהם הוא גן הסנהדרין.

בגן שפיתחו כאן ב-1951 ניטעו עצים, נוקו המערות והיו למוקד המרכזי של המבקרים. באופן זה היה הגן חיבור בין העבר הקדום של העיר ובין ההווה החי והפעיל. המבקרים יכלו להכנס למשל אל אותה מערה המיוחסת לקברי הסנהדרין, ולשוטט בבטחה בשני מפלסיה.

לאחר הקמת המדינה ולאחר שמרבית אתרי ירושלים הקדומה נותרו בצד הירדני, כך מציין דותן גורן במאמרו "מקברי הסנהדרין לשכונת סנהדריה" (עת-מול גיליון 193), טיפחה המדינה את שני האתרים הקדומים שנותרו בידיה – קבר דוד בהר ציון וקבר הסנהדרין. מסיבה זו נבחר האתר להתנוסס החל מ-1958 ועד ל-1984 על שטר בערך של חצי לירה (בעיצוב האחים שמיר). פרופ' דורון בר בספרו "לקדש ארץ – המקומות הקדושים היהודיים במדינת ישראל" (יד בן צבי, 2007), מרחיב את הדברים על פרק זה בתולדות הגן. הוא מציין כי "לעומת אתרי קבורה מקודשים אחרים בסביבת ירושלים דוגמת קבר שמעון הצדיק או קבר שמואל הנביא, אשר משכו אליהם בתקופות היסטוריות המון רב ונקבעו בהם הילולות שנתיות, הייתה התפילה במערת קברי הסנהדרין קודם ל-1948 סדירה פחות, והמקום לא היה מעולם אתר עלייה לרגל חשוב ומרכזי".

עד 1958 היה שטח הגן בבעלות פרטית, אך באותה שנה נרכשה הקרקע באמצעות משרד הדתות והגן עבר לידי "האגודה למען המקומות הקדושים". משרד הדתות התעקש כי מדובר באתר קדוש. במאמרו מציין דורון בר כי "משרד הדתות חילק למבקרים דף מידע על המקום ובו הודגשו מעמדו הקדוש והעובדה כי הוא נזכר בתיאורי עולי רגל יהודים בתקופה המוסלמית המאוחרת". נציגי משרד הדתות שתחזקו את המקום דרשו מהמבקרים באותה עת לחבוש כיפה. לאחר שנים אחדות הועברה הבעלות לידי עיריית ירושלים שמעתה החזיקה בה עם משרד הדתות ומחלקת העתיקות הממשלתית (כיום רשות העתיקות).

שנות ה-50 וה-60 היו אם כן שנות השגשוג של הגן כמוקד מרכזי בעל ערך לאומי. כך למשל נערך בגן אירוע עירוני לכבודם של צירי הקונגרס הציוני שהתארחו בירושלים ב-1951. בסוכות של שנת 1956 נערך בגן אירוע ציבורי גדול ובמערה המרכזית נחנך שער מעוצב שאותו תכנן האדריכל אשר חירם, ששימש באותה עת בתפקיד האחראי על שימור מבנים ואתרים היסטוריים במחלקת העתיקות.

חגיגות המימונה החלו כאן בגן הסנהדרין. במהלך שנות ה-60 התקבצו ובאו לכאן לאירוע מרכזי המוני חוגגים, לרבות פוליטיקאים. מידי שנה גדל ועלה מספר הבאים עד ל-30 אלף חוגגים, וב-1971 הועתקו האירועים מגן הסנהדרין אל גן סאקר הגדול והחדש שהוקם בסמוך למרכז העיר. מאותה עת ואילך איבד הגן את מעמדו כמוקד מרכזי בארץ ובירושלים.

.

1970: חגיגות המימונה הראשונות בארץ התקיימו בגן הסנהדרין (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

.

.

עם כיבוש מזרח העיר והחזרה אל אתרי העיר הקדומים ב-1967, הוזנחו שני האתרים הקדומים שטופחו במשך שנות העיר החצויה, ואתרים מרכזיים יותר תפסו את מקומם. במקביל, הוקמה בסמוך שכונת רמת אשכול ובתחומה הוקם גן ציבורי בתכנון אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור. במרכז אותו הגן מצויה מערת קבורה המכונה "מערת האשכולות" ודומה לאלה שתמצאו בגן הסנהדרין.

שיפוץ מקיף בגן נערך ב-1982 במימון "הקרן לירושלים". עבודות החידוש שנערכו בתכנון משרדי אדריכלי הנוף מילר-בלום), נועדו לרענן את המקום ששקע ודעך והפך בלילות למקום לא נעים במיוחד. "קבוצות של ילדים שועטות שם בלי הפסקה, ובלילות, מסתובבים שם מסוממים וזונות", תאר את הגן דב אלבוים בספרו האוטוביוגרפי "חיי עם האבות" (עם עובד, 2001). "אפילו ביום הכיפורים אפשר למצוא שם כמה אנשים, כל מיני כאלה שרוצים לאכול ולשתות, אבל מתביישים לעשות את זה ליד אנשים שצמים בבית או סתם ברחוב", ממשיך אלבוים ומתאר את הגן שתופס מקום מרכזי בסיפורו. את הגן הוא תאר כמערך של שבילים וכניסות שמאפשרות למבקרים בו להתנתק משאון העיר ולהמלט אל עולמות אחרים. העצים, החרובים, האבנים והאנשים ריתקו אותו ובתמורה הוא תאר אותם באהבה גדולה לאורך סיפורו.

חידוש גן הסנהדרין שנערך 50 שנה לאחר מכן, בוצע בשילוב של שיתוף הציבור ומנקודת הנחה כי הגן הוא שכונתי וללא כל מעמד תיירותי. שולבו בגן מרחבי שהייה למנוחה ולמשחק, אך תוך הקפדה על שמירת מרחק מבתי המגורים במטרה להימנע ככל הניתן מחיכוכים בין באי הגן ובין השכנים. חלק מרכזי בגן הם שבילי ההליכה שנועדו לקשר בין חלקי השכונה, ובמיוחד לקשר את חלקה העליון עם הרחוב המרכזי המצוי בחלקה התחתון. לא תמצאו בגן שלטי הכוונה למערות הייחודיות וגם לא שלטי הסבר. המערות גם לא מעוצבות באופן מודגש, אלא הן מתגלות כמו באקראי לאורך השבילים.

על תכנון חידוש הגן הופקדה אדריכלית הנוף רחל וינר, שמשרדה שוכן בירושלים. גן אחר בירושלים זיכה אותה בפרסום והערכה – פארק עמק הצבאים, ועל גן נוסף בעיר שתכננה וגם בו שולבו ממצאים ארכאולוגים, "גן הברושים", כתבתי כאן.

מבין המערות בולטת מערת הסנהדרין שהיא הגדולה, המורכבת והמשוכללת מבין מערות הקבורה שנחצבו כאן. רחבה גדולה החצובה בסלע מקבלת את פני הבאים, כשמדרגות בנויות יורדות אליה. פתח המבואה למערה מעוטר בחלקו העליון בגמלון שנחצב בסלע וכך גם תמצאו גמלון נוסף מעל לפתח הכניסה למערה עצמה. כיום ניתן רק להציץ פנימה, להתרשם מריבוי הכוכים החשופים לעין שחלקם מקושתים, אך בעבר כאמור ניתן היה לשוטט ולחדור אל עומק המערה.

סיבוב בגן מגלה כי הוא מתוחזק יחסית היטב, אך מערות הקבורה עזובות ומוזנחות וקשה להאמין שרק לפני שנים אחדות הן נוקו וחודשו.

.

.

לצד המערה שרדה שוקת לשטיפת ידיים ורגליים

.

אשפה בפתח מערת קבורה

.

ועוד אשפה

.

וגם סתם הזנחה

.

ועוד מערה

.

אפילו המתים נמלטו מהזוהמה המקומית

.

אבל בסך הכל, אם לא מציצים למערות, אז תגלו שהגן יפה ונעים

.

בתי המגורים משקיפים על הקברים (וסביר להניח שנבנו בעצמם על קברים יהודים עתיקים)

.

.

מערת הסנהדרין

מערת הסנהדרין היא המפוארת שבמערות הקבורה שמצויות בגן. במערה המתפרסת על פני שני מפלסים ישנם שבעה חדרים וקרוב ל-60 כוכי קבורה. המערה נחצבה ככל הנראה במאה ה-1 לספירה ושמשה משפחה יהודית עשירה.

.

בולטת מכולן היא המערה שמתהדרת בחצר חצובה בחזיתה

.

זו המערה שהתנוססה בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 על שטר של חצי לירה ישראלית

.

1900-1910: חזית המערה נחשפה בחלקה (נופי ארץ-ישראל במצלמתו של פליקס בונפיס, Félix Bonfils, ישראל נגלית לעין)

.

1945-1935: יוליוס יותם רוטשילד ליד פתח המערה (אלבום יוליוס יותם רוטשילד, ישראל נגלית לעין)

.

1951 (צילום: טדי בראונר, לע"מ)

.

1954 (אלבום עזרא פרניק ורומה לבית גלברט, ישראל נגלית לעין)

.

1958: בסדרת שטרות שהנפיק בנק ישראל באותה השנה הופיעו אתרים יהודים קדומים, ולצד מערת הסנהדרין הופיעו פסיפס מבית כנסת שהתגלה בעוספיה, חותם שהתגלה בתל מגידו, קטע ממגילה שהתגלתה במדבר יהודה ודימוי של מנורה שהתגלה בבית הכנסת שנחשף בחורבת המעון הסמוכה לקיבוץ נירים. שטרות אלה היו בשימוש עד 1984 והמעבר לשקל.

.

מנקודת המבט של המתים

.

עיטורים נחצבו בגמלונים שמעל לפתחים

.

חדר מבואה חצוב בסלע

.

עיטורים

.

המתים עזבו

★