סיבוב בבית התרבות הנטוש שתכננו שולמית ומיכאל נדלר בבית דגן

לאחר שמתחם התערוכות שבק חיים, הוחלט להקים בסמוך לצומת בית דגן את "בית הפועל החקלאי". שנים אחדות קודם לכן, ב-1956, הוקם באתר בית תרבות של ההסתדרות לצורך הכשרה חקלאית, שאותו תכננו האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר. ב-1965 הצטרפו אליו מבני חדר אוכל ושני מבני מעונות זהים. לאחר עוד כמה שנים נוסף מבנה מעונות חדש שאותו תכננו הנדלרים עם שותפם החדש – האדריכל שמואל ביקסון.

תחילה יועד המתחם לבעלי משקי עזר שהיו פזורים בכל רחבי הארץ ונזקקו להכשרה ולסיוע מקצועי. עם הרחבתו הרחיב את פעילותו ונועד לכלל פועלי החקלאות הארץ. כבר בשנות ה-70 החל המקום כמו החקלאות לאבד את מעמדו, עד שנסגר וננטש. המבנים כיום פרוצים, בית התרבות נשרף, והטבע חזר ותפס את מקומו ובלע לתוכו את המבנים המתפוררים.

ועל כך ברשימה זו.

.

1956

.

במקביל להקמת מתחם התערוכות (שננטש לבסוף וגם גורל האתר שלפנינו לא היה שונה), הקימה הסתדרות הפועל החקלאי מצפון לו מבנה בודד ומיוחד – בית תרבות ע"ש יוסף רבינוביץ, כחלק מ"מפעל משקי עזר לדוגמה", יוזמה של "המרכז החקלאי" שפעל במסגרת "הסתדרות הפועל החקלאי". בהקמת המיזם השתתפו גופים נוספים כמו משרד החקלאות, הסוכנות היהודית ובנק הפועלים.

לכאן הוזמנו בעלי "משקי עזר", אלה מגרשים שבהם העניקה המדינה למשפחות לבד מבית מגורים גם חצר צמודה שניתן היה לפתח בה חקלאות זעירה. באמצעותה יכלו אותן משפחות לכלכל את עצמן באופן סיסי. בסוף שנות ה-50 פעלו בארץ כ-50 אלף משקי עזר. לכאן אם כן הוזמנו בעלי משקי העזר במטרה ללמוד כיצד יוכלו לנצל באופן היעיל ביותר את הקרקע שהועמדה לרשותם. לצורך כך הוקמו אולם הרצאות, ספרייה קטנה עם חדר עיון (בהמשך גם חדר אוכל ומעונות), וכן דוגמאות לטיפוח שטחי קרקע דומים לאלה שהחזיקו ברשותם – בשטח של דונם, חצי דונם ורבע דונם, וכן דוגמה למשק באזור שמתאפיין במחסור במים ולכן נדרשת בו השקיה מועטה.

המבנה שנחנך ב-1956 היה הראשון במתחם. אחריו באו מבנה מטבח וחדר אוכל שיועדו ל-120 סועדים וכן שלושה מבני מעונות. האתר היה בשעתו בליבה של המדינה הצעירה ולצד הצומת המרכזי בישראל – בחיבור שבין הכביש שחיבר את ירושלים ותל אביב (44) ובין הכביש שמחבר בין צפון ודרום (412).

לאורך העשור הבא שינתה ההסתדרות את מטרתו המרכזית של המקום. ב-1964 שינה המקום את שמו ל"בית הפועל החקלאי" וקיבל אופי של קמפוס זעיר שהתפרס על פני עשרים דונם ויועד בשיאו לכ-250 איש. משתתפים אלה היו חלק מ-80 אלף חברי הסתדרות הפועלים החקלאיים. כאמור, המתחם כבר לא פנה לבעלי משקי עזר, אלא לפועלי החקלאות. התכנית כללה שעתיים לימוד בבוקר ושעתיים נוספות בערב, וכל שאר היום יועד להשתלמות עצמית ונופש. המבנים טבלו בגינון מטופח וכן במגרשי ספורט פתוחים.

אפרט כאן את המבנים ששרדו מאותו קמפוס שננטש כולו על פי סדר הקמתם:

★

1956: בית התרבות במבט ממערב לאחר השלמת הבנייה (צילום: יצחק קלטר, באדיבות אריק נדלר, ארכיון נדלר נדלר ביקסון גיל)

★

(1) בית התרבות ע"ש יוסף רבינוביץ בתכנון האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר

גולת הכותרת של המתחם הוא בית התרבות. אלא שכיום לא נותר ממנו הרבה והוא הרוס ברובו. המבנה נועד לשמש מרכז להכשרה חקלאית ולכן נבחר מיקומו לצד צומת דרכים מרכזית ובעורף החקלאי של גוש דן.

האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר תכננו כמה בתי תרבות לאורך שנות ה-50, על זה שבמושב בית חנן כתבתי כאן בעבר, גם הוא עזוב ונטוש אך לא הרוס אלא שלם יחסית. לבד, מזה היו בניה זוג מקושרים היטב עם הארגונים החקלאיים. בעשור הראשון לפעילות המשרד תכננו השניים את קמפוס המדרשה החקלאית ע"ש רופין בעמק חפר, את בניין הנהלת בנק החקלאות בתל אביב, את כפרי הנוער החקלאיים "אשל הנשיא" בנגב ובן שמן. בחוות הניסיונות של משרד החקלאות שהחלה לפעול בבית דגן, לא הרחק מכאן, תכננו "מכון לאימון במקצוע החלב" שבמסגרתו הוקמו כיתות לימוד, מעבדות ומחלבה ניסיונית.

כשעבדתי עם האדריכל ד"ר צבי אלחייני על הספר "האדריכלות של נדלר-נדלר-ביקסון-גיל, 2010-1946", מצאנו קבוצה של תצלומים של המבנה שלפנינו בבית דגן. אלא שבכל ביקור שלי בקרייה החקלאית לא הצלחתי למצוא את המבנה. לא חשבתי שהוא נמצא מחוץ לגדר המתחם ושייך בכלל לפרויקט אחר.

זהו מבנה מובהק של שולמית ומיכאל נדלר, והוא מייצג את התקופה שקדמה למעורבותו הדומיננטית של האדריכל שמואל ביקסון, שהפך משכיר לשותף, מהלך שקידם את השפה העיצובית והוביל את המשרד לכמה מההישגים האדריכלים הגדולים שלו (כמו ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב ותיאטרון ירושלים). בשלב זה התאפיין כאמור המבנה בגישתם של הנדלרים – מבנה בעל אופי כפרי, בו נשמר קשר עין בין פנים ובין חוץ. תכנית המבנה בהירה וקלה להתמצאות. בנוסף, בני הזוג נדלר שהאמנות היתה קרובה לליבם ורבים מחבריהם הקרובים היו אמנים, שילבו גם כאן יצירת אמנות בחזית הבניין כמו גם בחלק מחלונות הזכוכית.

שלושה חלקים עיקריים למבנה: חצר מרכזית (70 מ"ר) שדרכה פונים לאולמות השונים שבהיקף. למבנה ולחצר הגישה היא באמצעות שתי כניסות – אחת ראשית במערב עם מדרגות חגיגיות המוטות בזוית לבניין ומקושרות לחזית, שבה שולטת השקיפות הודות למסכי זכוכית רחבים וגבוהים. כניסה נוספת ומשנית נקבעה מכיוון מזרח ומעוצבת כמו חרך בחזית הבנויה והאטומה. האגף הדרומי מכיל אולם התכנסות (90 מ"ר). האולם בצורתו שטוח ומלבני, אלא שדופן אחת שלו פונה לחצר הפנימית כשמחיצת זכוכית מפרידה בין השניים, ולעומתה הדופן השנייה בחלקה בנויה ובחלקה מזוגגת פונה אל הנוף שמדרום. האגף הצפוני מכיל חדרי שירות וספח, חדרים קטנים יחסית שכם בהם הותקנו מסכי זכוכית רחבים וגבוהים המאפשרים מבט אל הנוף.

המבנה נקרא היה על שמו של יוסף רבינוביץ, מאנשי העלייה השנייה, ממייסדי הקואופרציה במרחביה ומבכירי ההסתדרות שנפטר ב-1954. רבינוביץ היה זה שהגה את רעיון משקי העזר בארץ, ולכן בחרו לקרוא על שמו למבנה שיועד להכשרת אלה המחזיקים במשקי עזר.

ב-1967 הוזמנו האדריכלים להרחיב את המבנה ולהוסיף לו אגף ספרייה עם כיתות. האדריכלים שהעריכו את יצירתם המקורית, שכנראה תוחזקה יפה על ידי הארגון שפעל כאן, בחרו שלא לשנות מגישתם הוותיקה ויצרו תכנית מראה לתכנית המקורית שאותה ערכו עשור קודם לכן. פרויקט ההרחבה לא בוצע והתכנית נותרה על הנייר.

.

1967: הצעה לחזית מערבית ותכנית שהוכנה על ידי האדריכלים נדלר-נדלר-ביקסון להכפלת שטח בית התרבות, באמצעות תמונת מראה של המבנה המקורי (שמופיע מימין ללא פירוט). פרויקט ההרחבה לא בוצע.

.

.

כל הקירות שלימים, אך מסכי הזכוכית הרבים נופצו וגגות המבנה נהרסו כולם. במסגרות העץ ששרדו בדפנות פתחי החלונות מצאתי שרידי שריפה, כך שיתכן והמקום גם נשרף. יצירת האמנות ששולבה בחזית הבניין נעלמה וכך גם גוף תאורה דקורטיבי שעיצבו האדריכלים ונקבע בחזית ולצד הכניסהה ראשית נעלם. הצמחייה בחצר הפנימית התפתחה יפה ובלעה את המבנה.

הסתלקותה של הבנייה הכפרית שמבנה זה מייצג משקפת גם את שקיעתה של החקלאות בישראל. את מקומם תופסים וילות ענק כשאת מקומם של החקלאים תופסים מיליונרים שיכולים להרשות לעצמם לרכוש נחלה במושב. את השטחים החקלאיים מחסלת המדינה באמצעות הות"לים ושאר תשתיות ותירוצים.

לא הצלחתי לגלות מתי וכיצד נעזבו כל המבנים במתחם ומה הסיבות שהובילו לכך.

.

שנות ה-50: האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר במשרדם שבקומה העליונה בביתם שברחוב בר-כוכבא בתל אביב. על הקיר שרטוט חזית בנק החקלאות שהוקם בפינת הרחובות החשמונאים וקרליבך בתל אביב (אוסף משפחת נדלר)

.

.

האדריכלים

שולמית נדלר לבית קניבסקי-קנב (2016-1923) ומיכאל נדלר (1993-1921), היא ילידת הארץ ובוגרת גימנסיה הרצליה, הוא היגר מבולגריה, הכירו בעת לימודיהם בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בחיפה. זמן קצר לאחר שסיימו את לימודיהם בטכניון ולאחר שזכו בתחרות לתכנון המדרשה החקלאית ע"ש רופין בעמק חפר, ייסדו את משרדם המשותף בתל אביב ב-1946. המשרד בנה את ניסיונו וצבר מוניטין הודות לתחרויות שבהם התמודד ובחלק נכבד מהן זכה בפרס הראשון לביצוע. ממשרדם הקטן שפעל בצמוד לדירת מגוריהם ברחוב בר-כוכבא, תכננו האדריכלים כמה מהמבנים הקנוניים שנבנו בישראל של שנות ה-50 וה-60, תקופה שבה נוסחה הממלכתיות המקומית.

ב-1956 הצטרף למשרד כשכיר האדריכל שמואל ביקסון (2018-1926), יליד ירושלים וגם הוא בוגר הטכניון. אל הגישה המודרנית שאפיינה את בני הזוג נדלר, הביא ביקסון את הגישה החומרית שהובילה את המשרד אל העידן הברוטליסטי ששלט החל מאותה עת בישראל והמשרד היה בין מנסחי הסגנון במרחב המקומי. ב-1964 הצטרף האדריכל משה גיל (נולד ב-1933, רומניה) שהפך עד מהרה לשותף הרביעי וגם הוא תרם את גישתו הייחודית שהביאה לתנופה מחודשת למשרד. בשנות ה-90 עם מותו של מיכאל ושנים מעטות לאחר פרישתו של ביקסון, הצטמצם היקף העבודות וב-2010 נסגר המשרד.

ב-2013 אצרתי במשותף עם ערן תמיר-טוויל את התערוכה "עבודת צוות – העבודות של משרד נדלר-נדלר-ביקסון-גיל עם אלקון, 2010-1946" בגלריה בבית האדריכל. בתערוכה זו נחשפו לראשונה ובאופן רחב היקף עבודות המשרד. את התערוכה ליווה קטלוג שבו השתתפו כמה מבכירי האדריכלים הישראלים, שחיוו את דעתם על בניינים שונים שתכנן המשרד. שנתיים לאחר מכן הוצגה תערוכה דומה שאצרתי במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד, מוזיאון שאותו תכנן המשרד בשנות ה-50 וה-60 בשני שלבים (את התערוכה ליוותה דפדפת שהוקדשה לתכנון בניין המוזיאון).

העיסוק שלי בעבודות המשרד המשיך והתרחב. ב-2016 יצא לאור הספר "האדריכלות של נדלר-נדלר-ביקסון-גיל, 2010-1946", שאותו פרסמתי במשותף עם האדריכל ד"ר צבי אלחייני. ב-2018 הוזמנתי על ידי הנהלת הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי באוניברסיטת תל אביב לאצור תערוכה שתוקדש לבניין הספרייה בשנת היובל להקמתה. את התערוכה ליווה הספרון "אסם הידע – אדריכלות הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי ביובל להקמתה".

.

הרעיון המרכזי היה הקשר בין פנים ובין חוץ, ולמעט הקירות הקבועים, ומעטים כאלה היו במבנה, הכל הרוס. בתמונה החזית המזרחית

.

המבנה מורכב משני אגפים – אגף לאולם התכנסות (חזית הצד שלו במרכז) ואגף לחדרי שירות וספח כשבמרכז חצר פנימית שדרכה נכנסים (מימין)

.

החזית הצפונית צמודה לחדרי השירות והספח ומזוגגת ברוב שטחה

.

1956: חזית צפון ומימין מדרגות הכניסה (צילום: יצחק קלטר, באדיבות אריק נדלר, ארכיון נדלר נדלר ביקסון גיל)

.

החזית הצפונית שילבה זכוכית ולבנים אדומות. הצמחייה בחצר הפנימית השתלטה על כל הבניין

.

אז והיום

.

החזית המערבית היתה הראשית אך היא מכוסה בצמחייה והרוסה

.

מדרגות הכניסה הרחבות והחגיגיות מציצות מתוך הצמחייה. בין חזיתות שני האגפים קישר מסך זכוכית שנהרס

.

1956: חזית מערבית ראשית (צילום: יצחק קלטר, באדיבות אריק נדלר, ארכיון נדלר נדלר ביקסון גיל)

.

1956: מדרגות הכניסה הראשית. מימין פתחי אוורור לאולם ההתכנסות (צילום: יצחק קלטר, באדיבות אריק נדלר, ארכיון נדלר נדלר ביקסון גיל)

.

אולם ההתכנסות כיום חסר את גג האסבסט שנהרס

.

1956: האולם לאחר חנוכתו. גופי התאורה בעיצוב האדריכלים (צילום: יצחק קלטר, באדיבות אריק נדלר, ארכיון נדלר נדלר ביקסון גיל)

.

במקום שצבי עומד היה קיר אמנות שלא נמצא (נשרף או נלקח)

.

1956: חזית דרום לפני שילוב האמנות בקצה החזית. המבנה היה מוקף כולו במדשאה מטופחת (צילום: יצחק קלטר, באדיבות אריק נדלר, ארכיון נדלר נדלר ביקסון גיל)

.

1956: לאחר שילוב האמנות. משמאל הכניסה הראשית בחזית המערבית (צילום: יצחק קלטר, באדיבות אריק נדלר, ארכיון נדלר נדלר ביקסון גיל)

.

עדות לשריפה

.

מימין שרידי דופן האולם שהורכב ממסכי זכוכית ופנה לחצר הפנימית

.

מזגנים לא היו כאן ולכן השתמשו בפטנט טבעי שנועד להזרים איור צח אל פנים האולם (וסביר להניח שלא היה הכי מוצלח)

.

אבל היו גם הרבה חלונות

.

הרוס

.

1956: החצר הפנימית במבט למערב (צילום: יצחק קלטר, באדיבות אריק נדלר, ארכיון נדלר נדלר ביקסון גיל)

.

1956: החצר הפנימית במבט למערב ולכניסה לאולם ההתכנסות (צילום: יצחק קלטר, באדיבות אריק נדלר, ארכיון נדלר נדלר ביקסון גיל)

.

החצר (משמאל) כולה מכוסה בעצים ושיחים וקשה להגיע אל אגף חדרי השירות והספח (מימין)

.

גם כאן אין כבר גג

.

הטבע חזר

.

מטבח

★

(2) המעונות המוקדמים

למרות שנראה שתכננו אותם בשנות ה-40 או ה-50, אלה מבנים שתוכננו ב-1962, נבנו שנתיים לאחר מכן והאלמנט הבולט בהם הוא הפיגור העיצובי אחרי רוח הזמן. הם תוכננו ב"מחלקה הטכנית" של "המרכז החקלאי" שבה פעלו ככל הנראה אדריכלים לא מעודכנים במיוחד.

שני מבני המעונות זהים וניצבים זה לצד זה. מעוצבים כמבנים דו-קומתיים בעלי אופי כפרי הודות לגגות המשופעים. חזיתותיהם מטויחות בלבן בהתאם לסגנון הבינלאומי והנוף נשקף מהם היטב. בכל קומה מסדרון פתוח לכיוון צפון כשמרפסת משותפת נקבעה בפינת המבנה. חדרי הרחצה והשירותים נקבעו בקצות המסדרון, כשבין לבין פרוסים שבעה חדרי מגורים בכל קומה. אגף המדרגות בולט מקו החזית ומשמש גם כמבואת כניסה צנועה.

.

שני מבני מעונות ותיקים ופשוטים יותר ממוקמים ממזרח למבנה מעונות א'

.

גם הם דו-קומתיים וכוללים מסדרון הפתוח אל החוץ, אך הם נפרדים זה מזה

.

מרפסת בקצה כל קומה בצמוד לחדרי הרחצה שמצויים בקצה המבנה 

.

גוש הכניסה והמדרגות בולט מקו החזית

.

מסדרון מקשר לחדרי המגורים ובקצה גם לחדר הרחצה משותף

.

חדר. בחלון נשקף מבנה המעונות השני

.

המדרגות

.

מבט מקצה המדרגות

.

המסדרון בקומה העליונה

★

(3) חדר האוכל

מוגבה מעט מעל לפני הקרקע משקיף חדר האוכל על סביבתו. גג המבנה שהיה מורכב כנראה מלוחות גליים של אסבסט לא שרד והאולמות בו פתוחים אל השמיים. המבנה היה מוקף במרפסת פתוחה, כשדלתות הזזה מזכוכית ובמסגרת עץ חצצו בין הפנים ובין החוץ, וכך אפשרו קשר עין ותנועה בין הסועדים באולם ובין השטחים הפתוחים.

.

מבנה חדר האוכל

.

המבנה מוגבה מעל הקרקע ומוקף במרפסת הפונה אל הנוף

.

המדרגות המקשרות על המבנה מכוסות בצמחייה צפופה

.

במרפסת

.

דלתות הזזה מעץ וזכוכית מקשרות בין אולם ההסעדה ובין המרפסת כדי לשמור על קשר עין ותנועה בין הפנים ובין החוץ

.

את אולם ההסעדה קירה גג קל (יתכן אסבסט) שנהרס

★

(4) המעונות המאוחרים

מבנה המעונות המאוחר הוקם שנים אחדות לאחר זוג מבני המעונות הראשונים וממוקם כמה עשרות מטרים מזרחית מהם. מבנה המעונות המאוחר, שנבנה ככל הנראה בסוף שנות ה-60 או בראשית שנות ה-70 היה בעל גג שטוח והיה כפול ומכופל בשטחו. לבד ממגורים הכיל הבניין אולמות משותפים וחדר הסקה עם ארובה פיסולית, כשהוא חובק חצר פנימית ומרווחת שאליה פנו זוג המסדרונות שבכל קומה.

הבניין דו-קומתי ומורכב מכמה אגפים: החלק העיקרי בו הוא שני אגפי המגורים כשבזרוע המקשרת ביניהם נקבעו חדרי רחצה משותפים. מבעד לחלונות החדרים הפונים לדרום נשקפת סככת הבטון העגולה של מתחם התערוכות. החלק האמצעי במבנה הוא אולם מבואה שמקשר לכל אגפי הבית. החלק המערבי מכיל אולמות משותפים. במרתף היה ככל הנראה מקלט וגם חדר הסקה שארובה פיסולית בלטה אל-על בקצה החצר.

למרות שעד עתה לא התגלה מסמך המעיד על זהות מתכננו, ניתן לזהות פה את גישתו התכנונית והעיצובית של האדריכל שמואל ביקסון, שותפם של האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר. גם האדריכל משה גיל, הצעיר מבין השותפים הסכים שניתן לזהות כאן את חותם ידו של ביקסון. בשונה מהנדלרים שהיו בעלי גישה כפרית יותר והדגישו לרוב את ערכה של התכנית של הבניין, היה ביקסון מעודכן יותר ואימץ כמו מרבית בני כתתו בטכניון את סגנון הברוטליזם, מאפיין שבא לידי ביטוי הן בחומריות והן בגושניות שיצר. לעומת שותפיו שהיו בוגרים ממנו רק בשנים אחדות, אך התחנכו בדור אחר, העניק ביקסון תשומת לב לממד החזותי של המבנים שתכנן. במבנה המעונות שלפנינו הפתח האופקי והצר הנמתח לכל אורך חזית הבניין ומטופל היטב בקצוות – היה מהלך שחזר והופיע במבנים שתכנן.

איכות הבנייה הגבוהה הותירה בניין שגם לאחר שננטש, הוזנח ונבזז הוא נותר ללא סדקים ושלם. בחדריו הריקים ניתן למצוא שרידים ( מטרות ותרמילי כדורים) המעידים כי נערכים כאן אימוני לוחמה בשטח בנוי.

.

מבנה המעונות הגדול (כאן מופיעה חזיתו הצפונית) חוצץ בין חדר האוכל ובין הפרגולה העגולה מבטון ששימשה את מתחם התערוכות

.

המבנה מורכב מארבעים אגפי: שני אגפים לחדרי מגורים המקיפים חצר פנימית (חזיתו של אחד מהם משמאל), אגף אולמות משותפים (בקצה מימין) ואגף כניסה ומבואה (מימין)

.

הכניסה הראשית

.

מסכי זכוכית גדולים איפשרו קשר עין בין פנים ובין חוץ

.

מהפתח הדרומי באולם המבואה ניתן להשקיף אל סככת הבטון העגולה ששימשה מרכז במתחם התערוכות שבשעתו כבר לא פעל

.

מאולם המבואה ניתן להמשיך לאגפי המגורים בהם מסדרון המקשר לחדרים, או לאולמות המשותפים

.

מדרגות לקומה העליונה ולמרתף

.

האולמות המשותפים פונים למערב ולהם הצללה קבועה בפתחי החלונות

.

מסדרון לחדרים פונה גם לחצר פנימית שבו הצמחייה גדלה באופן פראי 

.

חדר. חדרי הרחצה משותפים ומורכזים בקצה המזרחי של המבנה

.

במרתף כנראה היה חדר הסקה וזו הארובה היוצאת ממנו

.

המסדרון בקומה העליונה מואר יותר הודות לצמחייה בחצר שפחות מסתירה את האור

.

החצר יחסית מרווחת

.

המסדרון מקיף את החצר ומקשר גם אל חדרי הרחצה שמימין

.

נזילות מהגג מפוררות את התקרה. בחלון נשקף מבנה הסככה העגול

.

המקום משמש לאימוני ירי

.

כאן השאירו חדר נקי

★