סיבוב בבית העם הנטוש במושב בית-חנן בתכנון שולמית ומיכאל נדלר

אאא… בדרך לפגישה סמוך לגדרה עצרתי בבית-חנן, שם ידעתי על קיומו של בית עם שתכננו שולמית ומיכאל נדלר בעשור הראשון לעבודתם כאדריכלים. מצאתי את הבניין שנחנך ב-1955, לפני 61 שנה, ניצב במקומו ללא שינויים, במצב מרשים. פיסית מצבו מצוין, תפקודית המצב ירוד.

בשעתו היה המבנה הגבוה והגדול במושב. הוא ממוקם בראש אחת הגבעות הגבוהות באזור, גן חוצץ בינו ובין הרחוב. רחבה גדולה ומרוצפת מובילה לבניין עצמו הסוגר עליה משני עבריה, מתמזג בה מבלי להתנתק מהמרחב הפתוח והציבורי. עדיין ניתן לדמיין כמה התרגשות ושמחה ליכדו את אלה שבאו בשעריו לאורך שלושים שנות הפעילות שהתקיימה בתוכו. הזמנים והאנשים השתנו וכיום האולם נעול ונטוש.

"האולם התחיל לשקוע כשהמושב התחיל להתפרק", סיפר לי כמה שעות מאוחר יותר אברהם דנון, שהיה בן 5 כשהוריו הצטרפו לגרעין שייסד את בית-חנן ועלה על הקרקע ב-1929. "זה התחיל בשכנים שגרו מסביב לבית העם שהתלוננו על הרעש, והוויכוחים אתם היו יותר ויותר קשים. בכלל, ברגע שדור המייסדים התחיל להיעלם התחילו הסכסוכים של דור הבנים. מיד אחר כך הופיעה הטלוויזיה וכולם נעלמו".

ועל כך ברשימה זו.

.

בית העם

.

מפת התמצאות

.

(1) ביקור

הגן שבחזית בית העם מטופח ומתוחזק באופן מעורר הערכה, כך גם הרחבה והבניין עצמו כלפי חוץ. אני לא מבין הרבה בגינון, אך בחירת הצמחייה והמגוון מרשימים ומעוצבים היטב: שביל אספלט קשתי מוביל מהרחוב אל הרחבה הממוקמת בראש הגבעה, כשקשת השביל עוטפת מדשאה גדולה מדרום ואתרי זיכרון קטנים ממוקמים מצפון: משוריין ממלחמת העצמאות שהוביל ביצים וחלב לירושלים הנצורה, הקטרפילר הראשון במושב שעבד בשדות, ואנדרטה לזכר הנופלים שעיצב הפסל זאב צ'רנוב (נחנכה ביום הזיכרון בשנת 1968).

מדרגות רחבות לכל אורך חזית הרחבה מקשרות אותה למדשאה ולגן. הרחבה עצמה יוצרת פלטה שטוחה ומודרניסטית, שתוך שנים ספורות תופיע בלא מעט פרויקטים גדולים באדריכלות הישראלית (אוניברסיטת חיפה, קמפוס בזק בירושלים, תיכון בויאר בירושלים).

אופי כפרי יש לבית העם: גג רעפים עם מרפסת הנמתחת לכל אורך חזיתו ופתחי חלונות רחבים משני עבריו. הפתגם האומר ש"הסימטריה היא ההרמוניה של הטיפשים" היה כנראה ידוע לאדריכלים והם בחרו ליצור מבנה בו המשקל במבנה מתחלק בין שני מרכיבים: הבנוי והנוף. בית העם מורכב ממבנה מרכזי הסוגר על הרחבה ממערב ובו האולם, ומאגף נוסף המורכב מזרוע של חדרים הסוגר על הרחבה מצפון. את המזרח ואת הדרום הותירו האדריכלים לנוף. הדגשת המבט לנוף הועצמה באמצעות הכוונת ועיצוב הפתחים. יש כאן למעשה חזית כפולה: מרפסות רחבות בחזית כל אגף ואחריהן מופיעות דלתות זכוכית רחבות שאינן מונעות את רציפות המבט גם מתוך החדרים עצמם.

האולם שמכיל 750 מקומות ישיבה אינו מתפקד כבר מאז שנות ה-80. הוא נעול ונטוש אך רוב הציוד המקורי נותר במקומו. תקרת העץ המושקעת התפרקה וזזה ממקומה, חלק מזכוכיות החלונות שבורות, וגם הווילון הגדול שסגר על הבמה נעלם (או נאכל כולו על ידי עכברים). אפילו פסנתר הכנף שעומד למרגלות במת העץ הגדולה שרד. בסדרת החדרים שבאגף הצפוני התפקוד ממשיך: סניף הדואר נפתח כאן בשמונה בבוקר בדיוק, בחדר אחר יושב על כסאו מנהל החשבונות ושקוע בעבודתו. הספרייה שבקצה האגף המוארך הוסבה מזמן לחדר ישיבות רב-תכליתי.

הרשות לטפס לחדר המקרין ולהשקיף על האולם מלמעלה, ניתנה לאחר שתחילה לא נמצא המפתח לאולם הנעול. המקרן וכמה סרטי קולנוע ישנים שוכבים שם ומחכים לגואל. נזילה רצינית מהתקרה מעידה כי אם איטום הגג לא יטופל במהרה, מצבו הפיסי של הבניין ידרדר והוא יהפוך לבניין מסוכן עד שעלות חידושו לא תעלה על הדעת ויהיה צורך להרוס אותו. ואולי בכלל זו השאיפה הכמוסה.

.

1955: בית העם (מקור: אוסף משרד נדלר-נדלר-ביקסון-גיל אדריכלים)

.

שנות ה-50: בית העם בראש הגבעה (צילום: אברהם דנון, מקור: ארכיון בית-חנן)

.

סרטון קצר מהסיבוב:

.

.

(2) תולדות

חמש גבעות מרכיבות את בית-חנן, והמתכנן שהוקצה מטעם הסוכנות היהודית לתכנון המושב, החליט יחד עם החברים ליישב את ראשי הגבעות, ואת העמקים המפרידים ביניהן להותיר פתוחים. שתי הגבעות המרכזיות מבין החמש, כוללות כל אחת מבנה ציבור אחר: המערבית את בית העם והמזרחית את בית הספר. כאן הוגדר מרכז המושב, וכיום אף אחד מהם לא מתפקד בייעודו המקורי אם בכלל.

ב-1929 עלו החברים על הקרקע. המאורעות שהתרחשו באותה שנה (וידועים בשם מאורעות תרפ"ט) לא מנעו מחברי הקבוצה, כולם עולים חדשים מבולגריה, לעלות על הקרקע. קודם לעלייה ישבו כולם תקופה מסוימת בפתח תקווה. הנכס הרציני הראשון שלהם היה צריף פח גדול ששרת אותם כבר בפתח תקוה. ניתן היה לפרק ולהרכיב אותו מחדש ולכן מפתח תקוה הוא נדד לראש הגבעה בבית-חנן. הצריף שימש למגורי חברים ולאולם התכנסות וברגע שהיו מספיק ילדים אז נפתח בו גם הבית ספר עד שנבנה מבנה הקבע. היה זה הבניין הראשון במושב, ומיד לאחר הקמתו התפנו החברים לבנות את בתיהם. באמצע שנות ה-40 נבנה צריף נוסף בצמוד לצריף הוותיק, שנועד לשמש בית אריזה. במהלך הימים ארזו בו תפוזים ובלילות הפכו אותו לחלק מאולם ההתכנסות שהפך לבית תרבות.

מבנה הפח שימש היטב את החברים, אלא שהזמן עשה את שלו והתחושה היתה שגם הצריף עשה את שלו ויכול ללכת. ב-1950 הוזמנו האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר לתכנן בית עם חדש. מאיפה בא המימון לבנייה? "הכסף בא מהחברים, שום נדבות לא היו שם", נזכר אברהם דנון שליווה את הקמת הבניין. "הגבייה לא היתה שוויונית אלא על פי הייצור, היות ומכל ענף הוטל לגבות כספים". האם היה משהו שתכננו האדריכלים ולא בנו בסוף? "תכננו באופן מאד מדויק במה מסתובבת עם חדרי הלבשה לשחקנים מתחתיה שהיו מאד יקרים, לכן, במקומה בנו במת עץ רגילה".

ב-1950 נהרס הצריף ואת מקומו תפס הבניין החדש שנחנך לאחר חמש שנים. כמחווה לד"ר שבת אשרוב שהגה את הקמת המושב, הוחלט לקרוא לבית העם על שמו. אשרוב לא הספיק לגור במושב אלא רק להיטמן בבית הקברות פה, אך בנו ובתו הקימו כאן משפחות המתגוררות עד היום במושב.

עם חנוכת בית העם פרסם הסופר אברהם שלמון בעיתון דבר מאמר על המושב תחת הכותרת "אנשי עיר שהפכו לאיכרים". המאמר שמהדר ללא גבולות את חברי המושב נפתח במילים "בית-חנן היא פנינה יקרה במסכת מושבי העובדים בישראל", ומסתיים במילים "ולואי וכל הכפרים החדשים ילכו בדרכי בית-חנן הכפר הפורח והמשגשג". בין לבין הוא מציין כי בית העם הוא "מרכז תרבותי רב חשיבות", המשמש את אנשי בית חנן היטב היות והם "אנשי תרבות וברצון הם מאזינים לקונצרטים, להצגות ולהרצאות הנערכות במקום".

התרנגולים (עם אריק איינשטיין), בצל ירוק ולהקת הנח"ל הופיעו בשנותיו הראשונות של בית העם שזכה להצלחה. לבד מהפקות מקומיות (הצגות ומקהלה), התארחו על הבמה גם הצגות מכל התאטראות בארץ ואפילו התזמורת הפילהרמונית הישראלית בחנה את האפשרות להקליט כאן יצירות, הודות לאקוסטיקה שנחשבה היתה למעולה (אך לבסוף ההקלטה לא בוצעה). מידי שבוע הוזמן נתן אקסלרוד להקרין סרט. לאחר כמה שנים נרכש מקרן, אחד החברים התמנה לתפקיד המקרין והסרטים הוקרנו פה אפילו פעמיים בשבוע. לבד מאירועי תרבות, התקיימו באולם וברחבה שבחזיתו חתונות, בר מצוות ושאר שמחות אליהם הוזמנו כל התושבים, מה שחיזק והידק את הלכידות הקהילתית.

"האולם התחיל לשקוע כשהמושב התחיל להתפרק בשנות ה-80", מסכם אברהם דנון שמלווה את בית-חנן מיומה הראשון לפני 87 שנה. "התחילו לשאול 'לאן מועדות פנינו'. זה נעלם באטיות במקביל להעלמות המייסדים, כמו שארע בכל היישובים בארץ. היה לנו בית אריזה ענק לפרי הדר ואז הוא נסגר וכך גם קרה עם בית העם. הכל נסגר מתוך סכסוכים אישיים. זה חבל אבל זה מה שקרה".

.

1955: חנוכת בית העם כללה שולחנות ערוכים ברחבה המרוצפת ושלט גדול המציין את חג חצי היובל למושב (מקור: ארכיון בית-חנן)

.

(3) האדריכלים

בעשור הראשון לפעילותם של האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר (עד להצטרפותו של האדריכל שמואל ביקסון), התאפיינו המבנים שתכננו בתשומת לב לקשר בין הבנוי ובין הנוף, ביחס בין הפרטי ובין הציבורי. מבנים אופקיים, גגות משופעים במידת האפשר, מרפסות רחבות המתווכות בין החדרים הסגורים ובין הנוף הפתוח, חלונות ודלתות זכוכית רחבות המאפשרות את המשך המבט, ולמעשה, דאגו האדריכלים לבטל ככל הניתן את המרחב הפרטי והסגור לטובת הציבור והנוף. הם עשו כך בפרויקט הראשון שתכננו – המדרשה החקלאית ע"ש רופין בעמק חפר, ובהמשך חזרו ועשו זאת גם בבתי התרבות שתכננו במושבים ובערים (קולנוע קרן בבאר שבע, קולנוע רחל באשקלון). שולמית נדלר (כיום בת 92) קוראת לאדריכלות שיצרו באותה תקופה "האדריכלות החקלאית". היא נמענת בכוונה מהמונח השגור "אדריכלות כפרית", היות ובמונח חקלאות טמונה פעולה ציונית אידאלית לעומת המונח "כפר" המסמל רק צורת ישוב פריפרילי.

גם האדריכל מיכאל נדלר (1993-1921) בדומה לחברי בית-חנן היה יליד בולגריה. לכן, סביר להניח שהוא מצא שפה משותפת קלה ונוחה עם חברי המושב מזמיני העבודה. שולמית נדלר שנולדה ב-1923, לעומתו היתה צברית מיוחסת. ילידת תל אביב, בתו של יצחק קנב, מראשי ההסתדרות, יו"ר קופת חולים, חבר הכנסת הראשונה ומי שייסד את הביטוח הלאומי (ועל כך זה בפרס ישראל ב-1962).

לאחר מכן המשיכו הנדלרים לתכנן בהצלחה כמה ממבני הציבור החשובים ביותר בתולדות האדריכלות הישראלית, שבשונה מבית העם בבית-חנן, ממשיכים לתפקד ולמשוך קהל עצום מידי יום: בנק החקלאות בתל אביב, הספרייה הלאומית בגבעת רם, ספרית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב, ספריית ארן באוניברסיטת בן גוריון, בית העיתונאים ע"ש סוקולוב, תאטרון ירושלים, האקדמיה למוסיקה בגבעת רם (במקור בית ספר לעבודה סוציאלית), בית ספר ליאו בק בחיפה, בניין עיריית באר שבע, בית המשפט בנצרת ומרכז הספורט בקמפוס הר הצופים. רק בניין הנהלת קואופרטיב אגד בתל אביב עומד כעת לקראת הריסה וכל יום הורסים בו חלק אחר.

ב-2013 אצרתי יחד עם ערן טמיר תערוכה לכבודם בגלריית האדריכל ביפו, תערוכה שהוצגה שוב ובאופן שונה במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד (שגם אותו הם תכננו). לקראת פסח עומד לצאת לאור ספר מקיף על יצירתם, אותו ערך צבי אלחייני יחד איתי. יהיה מה לקנות מתנה לחג!

.

גן גדול חוצץ בין הרחוב ובין רחבת בית העם

.

שביל אספלט עולה אל הרחבה הגבוהה ממפלס הרחוב

.

בדרך חולפים על פני שרידי המשוריין שסיפק ביצים וחלב מבית-חנן לתושבי ירושלים הנצורה במלחמת העצמאות

.

1948: המשוריין פורק סחורה בירושלים הנצורה (מקור: ארכיון בית-חנן)

.

בהמשך אנדרטת זיכרון לבני המושב שנפלו במלחמות

.

להבי מתכת מייצגים לוחם שנפל ואוחז בשארית כוחותיו את הלפיד. על הסלע מופיעה הכתובת "ובדמם הבוקר יעלה" הלקוחה משירה של לאה גולדברג "העץ"

.

לצד האנדרטה שמות הנופלים: הראשון נפל ב-1943 האחרון ב-2008

.

שלט המציין את השנה ואת הפסל שיצר את האנדרטה (מקור: אמנון אבן כסף)

.

תחנה שלישית בדרך לבית העם: הקטרפילר הראשון של בית-חנן

.

מבט על המדשאה המרכזית ובקצה שני עצים מתמרים

.

העצים במבט מלמטה

.

מדרגות רחבות במיוחד מקשרות בין הגן ובין הרחבה המרוצפת. בקצה המדרגות שני תרנים מיותמים

.

בית העם סוגר על הרחבה ממערב ומצפון במרפסת המקשרת בין הרחבה הפתוחה ובין החדרים והאולם

.

הרחבה הגדולה מרוצפת כולה באבן פראית

.

לאחרונה שוקמה הרחבה בנאמנות למקור

.

חזית מזרחית ראשית לא סימטרית ופתחים אנכיים ממשיכים ומדגישים את החלק הצפוני ממנו יוצא גם אגף חדרים

.

כיום פועל כאן סניף דואר, מזכירות המושב וחדר ישיבות

.

גם אגף החדרים מוגבה מעט מהרחבה באמצעות שתי מדרגות

.

המבנה עצמו מרוצף כולו במרצפות טראצו פשוטות אך איכותיות, כאלה שמחזיקות 70 שנה בלי תחזוקה

.

מבט מהמרפסת

.

האדריכלים תכננו את כל הפרטים כולל דלתות וגופי תאורה

.

דלתות הזכוכית שאפיינו את המבנים הראשונים שתכנן המשרד, נועדו לטשטש את הנתק בין החדר האינטימי ובין המרחב הפתוח, סוג של ביטול הפרט לטובת הציבור והכלל

.

שורת מדרגות שלישית מובילה אל אולם התרבות הנעול כבר שלושים שנה

.

משני צידי הכניסה ציורי ילדי המושב

.

80 היה לפני 7 שנים

.

שלט בחזית הבניין נותן כבוד לאדריכלים

.

1966: גם חתונות נערכו כאן. ברחבה כשברקע דלתות הכניסה לאולם ושורת מושבים, נערך טקס החתונה של אילנה ופרץ לוי (פרץ יליד בית-חנן, מקור: משפחת לוי)

.

חזית דרומית: משני צידי האולם, מצפון ומדרום כניסות נוספות וכן פתחי חלונות לאוורור והארת האולם (כאן החלונות נאטמו)

.

נעול

.

חזית צפונית

.

גם כאן נעול

.

אך החלונות לא נאטמו וניתן להציץ

.

פתח חלון רחב מקשר בין האולם ששימש ספרייה (בזרוע של החדרים) ובין הגן

.

מדרגות מתכת לולייניות מובילות לחדר המקרין שבקומה העליונה

.

פתחי החלונות האנכיים הבולטים בחזית מאירים את חדר המקרין

.

הזנחת האיטום בגג יביא אולי לקריסתו

.

מקרר ישן של חברת פריג'ידר מתוצרת אנגליה ניצב בפינה

.

אני מכיר לפחות פריג'ידית אחת

.

חדר המקרין

.

מקרן

.

ידיות במקרן

.

ארון חשמל

.

סרט

.

הצגת הקולנוע האחרונה

.

מערב פרוע

.

פטפון

.

ציוד למקרן שנותר בקופסה

.

תמונת המשק בבית-חנן

.

מבט מחלון המקרין על האולם

.

החלונות מאירים היטב, יש גם חלונות סגורים בחלק העליון

.

750 איש מתוכנן האולם להכיל

.

טקס על הבמה (מקור: ארכיון בית-חנן)

.

מקהלת בית-חנן (מקור: ארכיון בית-חנן)

.

במת עץ ופסנתר כנף

.

תקרת עץ מושקעת העניקה לאולם בשעתו את איכויותיו האקוסטיות

.

מבט מהאולם

.

1955: הקהל נלהב (מקור: ארכיון בית-חנן)

.

הקהל נעלם

★★★

★★

שיר לסיום:

.

★