סיבוב במרכז רכטר באילת

הניסויים האדריכליים שיצרו האדריכלים באילת בשנות ה-50 וה-60 נגעו בכל תחום – מגורים, פנאי, חינוך וגם מסחר. את המרכז המסחרי של אילת שהשלב הראשון שלו נחנך ב-1960, תכנן משרד האדריכלים רכטר-זרחי-רכטר. זמן קצר לאחר פטירתו של האדריכל זאב רכטר, מייסד המשרד, נקרא המרכז על שמו – "מרכז רכטר".

כמו בשאר עבודות המשרד שתוכננו לאורך השנים, גם כאן ניתן למצוא אופי ייחודי לבניין שהופך אותו לאייקון. הוא מורכב מיחידות חזרתיות בעלות גג קשתי הבולט מקו החזית ועם חצרות פנימיות באופן המתאים לאקלים המדברי הקשה. למרכז הזה שהיה הראשון באילת, היו ימים טובים יותר ולא בטוח עוד כמה שנים הוא ישרוד את כרישי הנדל"ן. פרסום מפוקפק הוענק למקום בשנה שעברה, לאחר שבאחד החדרים במלון "הים האדום" השוכן בחלק משטחו, בחרו כמה בחורים לאנוס ולפגוע בנערה בת 16.

ועל כך ברשימה זו.

.

1960

.

1965 (צלם: יעקב אגור, ארכיון אילת)

.

1967: מרכז רכטר, שדrות התמרים וברקע אזור המלונאות וים סוף ועקבה (צילום: משה מילנר, לע"מ)

.

1974 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

.

2017: מבט מבית סולל בונה אל המרכז  ובאופק אזור המלונות וים סוף. מגרש החנייה היה במקור כיכר אזרחית שהיתה מוגנת יחסית מרוחות המדבר (צילום: שמוליק תגר)

.

1960: בבנייה (ארכיון אילת)

.

1963: שדרות התמרים (צלם: ויליאם ואן דה פול, ארכיון אילת)

.

.

מרכז אזרחי נבנה בכל עיר ישראלית החל מסוף שנות ה-50 ובעיקר במהלך שנות ה-60. המרכז הכיל קבוצה של מבנים שהכילו שטחי מסחר, בית קולנוע, בית עירייה ושירותים ממשלתיים כמו דואר, ביטוח לאומי. לרוב שולבו בו גם בניין משרדים ופעמים גם מבנה מגורים. מבנים אלה סגרו על כיכר אזרחית ובמקרים רבים הוקם לצד המרכז גם גן ציבורי שהשלים את מרחב הפנאי. מרכזים כאלה נבנו בשדרות, נתיבות, דימונה, קרית גת, אור יהודה, בית שאן, קרית שמונה ועוד. גם באילת.

במרכז העירוני של אילת נבנה בניין המשרדים כמגדל בולט ושולט בנוף, נבנו קולנוע "אילת", בית מלון ולימים אחד נוסף. בסמוך נבנו תחנת אוטובוסים מרכזית, בניין לחנות "המשביר המרכזי", ספרייה עירונית, אולם ספורט "הפועל", דואר מרכזי, מרכז תרבות (בית פיליפ מוריי), בית ההסתדרות וגן ציבורי. היה זה אחד מהמרכזים האזרחיים הגדולים שנבנו בשעתו בארץ. אמנם בנו מרכזים אזרחיים בכל עיר חדשה, אך באילת הזדרזו לבנות את המרכז ולהשלים אותו על כל חלקיו. בנוסף, בשונה מערים אחרות המימון להקמת המרכז התבסס על שילוב ממשלתי עם משקיעים פרטיים – יהודים מדרום אפריקה.

בעיקרו כולל המרכז אגף המורכב מחמישה מבני חצר שנבנו בשלבים החל מסוף שנות ה-50 ועד לסוף שנות ה-60. האגפים העליונים כוללים מסחר ושני התחתונים כוללים גם שני בתי מלון. החצרות בשני בתי המלון משמשים לבריכות (זו של "הים האדום" כיכבה בשנה שעברה בכל הפרסומים על האונס שהתרחש באחד החדרים). באזור המסחרי שתי חצרות משמשות לחנייה, רק חצר אחת משמשת את המבקרים ובה נטעו לימים עצים ושיחים (ועדיין הטיפוח בה מוגבל ועלוב). ככל הנראה, כפי שעולה מהרישום שפורסם כבר ב-1962 (ראו בהמשך) הרי שבתכנון המקורי רק החצר השנייה מצפון, שמומשה למעשה, יועדה להיות מגוננת ולשמש את המבקרים.

.

1957: התב"ע למרכז שאותה ערכו האדריכלים קינסברונר וברגמן שזכו בתחרות אדריכלים וקבעו את פריסת המבנים. בקו כחול מסומן החלק שהוקם ראשון במרכז. לפי התכנית אושרו ששה מבני חצר, אך זה התחתון לא נבנה ונותר עד היום שטח פתוח. השטח הצהוב שמימין יועד למגורים, אך לבסוף בוטל לטובת תחנת אוטובוסים מרכזית, מבני ציבור ובתי מלון (גנזך המדינה)

.

1962: תרשים מוקדם שיצרו האדריכלים רכטר-זרחי-רכטר ומציג את המרכז הכולל שלושה אגפים מסחריים, כיכר אזרחית, בניין עירייה ובניין משרדים.

.

תכנית גגות (באדיבות ארכיון מרכז רכטר לאדריכלות)

.

.

האלמנט הבולט במרכז הוא הגג הקשתי והחזרתי. אלמנט זה אינו רק אסתטי ומופיע בחזית אלא הוא מרכיב את כל גגות המרכז שמקרה את המבנה ובולט היטב מקו החזית ונועד להצל על הולכיה רגל וחזיתות המבנים מפני קרני השמש הלוהטות והמסנוורות. האדריכלים הוסיפו שורה של פתחים עגולים בסמוך לקשת החיצונית לחזית הבניין, במטרה להוסיף ולשחרר אוויר חם שהצטבר תחתיה וגם להעניק מעין קישוט שמחדיר אור טבעי היורד אל חלון הראווה מבלי לסנוור.

קשתות לא היו אלמנט נדיר באדריכלות הישראלית, וכבר בשנות ה-30 הן חזרו והופיעו בפתחי כניסה ובארקדות. בדור הבא, בסוף שנות ה-50 וכן בעשור הבא חזרו הקשתות והופיעו באופן מודגש יותר בחזיתות המבנים כאלמנט מקרה ובכל המקרים הן הופיעו בטכנולוגיה דומה של קליפות בטון דקות כפרשנות מודרנית לאלמנט הבנייה המקומי המסורתי. אלא שבשונה מפרויקטים אחרים בהם מצאו אדריכלים לנכון לשלב את אותן קשתות, הרי שב"מרכז רכטר" בחרו האדריכלים להדגיש את הקשתות כאלמנט מרכזי בבניין ולא כקישוט בלבד, כקירוי מלא למבנים ולהצללה על החזיתות והמעברים להולכי הרגל. בנוסף, הדירוג של המבנה על השיפוע הטבעי באתר, הביא ליצירת טופוגרפיה באמצעות אותם גגות מקושתים.

בקשתות קליפות בטון נעשה שימוש במבנים כמו בית הכנסת בשכונה לדוגמה בבאר שבע (1958) ובפונדק עבדת (1960) שאת שניהם תכנן האדריכל נחום זולוטוב, בגגון הבלוק ב"שכונה לדוגמה" שתכננו האדריכלים תאודור קיסלוב ואהרון ברעלי (1962), במבני המגורים בעין רפא שבמבואות ירושלים שאותם תכננו האדריכלים אלפרד נוימן, צבי הקר ולארד שרון (1962), בבית היתומים לבנים מוסלמים בעכו בתכנון ויטה וכרמלי פלדמן (1962, נהרס) ומעט מאוחר יותר גם בטרמינל הנוסעים ומשרדים בשדה התעופה מחניים שבעמק החולה בתכנון אדריכל שמעון פובזנר (1968) ובסככות שבבית נשיא המדינה בירושלים בתכנון אבא אלחנני (1971). במבנים אחרים של משרד רכטר-זרחי-רכטר לא מצאתי מקרה נוסף שבו עשו האדריכלים שימוש בקשתות כאלה.

.

שנות ה-60: בבנייה – המרכז נבנה על שיפוע ולכן הבדלי הגובה נוצלו ליצירת קומות מרתף (ארכיון אגד)

.

.

חזיתות המרכז חופו באבן גרניט בגוון אדום-ורוד שנחצבה בסביבת העיר (לימים בחר האדריכל אבא אלחנני שתכנן בסמוך למרכז רכטר את בית פיליפ מוריי באבן זו לחפות את חזית בית נשיא המדינה). הגרניט כיסתה בעיקר על החזיתות של קומת המסד, בעוד שהקומה העליונה אם היתה הורכבה מבלוקים חשופים.

.

1961 (צילום: יצחק קלטר ופאול גרוס באדיבות ארכיון מרכז רכטר לאדריכלות)

.

1961 (צילום: יצחק קלטר ופאול גרוס באדיבות ארכיון מרכז רכטר לאדריכלות)

.

.

היות והמרכז נבנה על שיפוע היורד אל ים סוף, המבנה מדורג כך שבמבט מהחוף בולט הדירוג שמקבל נראות נאה הודות למקבץ הקשתות הצפוף המרכיב אותו. הבדלי הגובה אפשרו גם את יצירתם של קומות מרתף שנוצלו על ידי בתי העסק, כמו גם לכמה ממועדוני הלילה המצליחים בעיר בשנות ה-60.

במשך שנים רבות היה מרכז רכטר מנותק מעט מהעיר – מצד אחד מרוחק מאזור המגורים שהוקם מצפונה לו, ומרוחק מאזור המלונאות שהוקם מזרחית ולאורך חוף הים. הודות לכך בשנותיו הראשונות של המרכז טענו שמעטים מהתושבים פוקדים את המרכז שמרוחק מהבתים ומעדיפים לבצע את קניותיהם במרכזים הקטנים שבשכונות. "המרכז היה מקום לשתות קפה. היו בו שתי קפטריות טובות", מסכם תגר את התרשמותו מהמרכז. הוא גם מציין שבביקור הראשון שלו בבית מרקחת מיכלין רכש אספירין לכלב שלו.

.

1964: בניין משרדי חברת "סולל בונה" עדיין בבנייה ולמרגלותיו "מרכז רכטר". מימין למגדל בית פיליפ מוריי (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

.

2007: מבט מהאוויר אל מרכז רכטר (צילום: משה מילנר, לע"מ)

.

.

כיכר אזרחית רחבה נקבעה בחלקו העליון של המרכז ואליה התכנסו התושבים בעיקר בשנות ה-60, כמו למשל לריקודי עם שנערכו בה בגלל שהמקום היה מוגן מפני רוחות המדבר העזות. "חצות וחצי" היה בית קפה שנפתח אל הכיכר ובקומת המרתף שלו פעל מועדון לילה. כיכר זו נתחמה לבד ממבנה המרכז המסחרי, גם בבניין בית קולנוע "אילת" (כיום פועלת בו חנות בגדים), בניין העירייה ובית משרדי "סולל בונה", כשהחזית המערבית של הכיכר פתוחה אל שדרות התמרים – השדרה המרכזית של העיר בשעתו. לימים הביאה מצוקת חנייה, להחלטה אומללה לבטל את הכיכר הציבורית ובמקומה נסלל חניון.

בית "סולל בונה" הוא ככל הנראה היחיד ברצועת המרכז האזרחי שאותו לא תכננו רכטר-זרחי-רכטר, אלא אדריכלים אחרים. לבניין המתייחד בגובהו הרב יחסית לבינוי באילת עד לשנות ה-90, שבע קומות, יש שתי חזיתות שונות זו מזו בהתאם לכיווני השמש. בנוסף, תוכננו בבניין מדרגות הפתוחות אל הנוף כשבעיצוב החזית הן מקבלות ביטוי באמצעות שבירת הקווים האופקיים בהתאם למהלך המדרגות המשופעות. כמו במרכז רכטר גם כאן חופו בחזיתות קומת המסד באבני גרניט בעיבוד פראי כפי ששולבו בשאר חזיתות המבנים במרכז, אך אלה נהרסו לימים והוחלפו בחלונות ראווה של בתי המסחר שנפתחו.

.

1974: תיירים (צילום: משה מילנר, לע"מ)

.

.

במאי 1959 עוד בטרם הושלמה הבנייה, אוכלס העסק הראשון במרכז האזרחי בידי בית המרקחת של ריכלין. אחריו נפתחו חנות "דגית" לציוד ספורט ימי, סוכנות של חברת פזגז וסוכנות הביטוח "הסנה". זמן קצר לאחר מכן נפתחה גם "לשכת תיירות" ששימשה בעיקר כמרכז מידע לתיירים וכן נפתח "מועדון צוותא" שבדומה לזה שהוקם במרכז תל אביב, נועד לקיום הופעות והרצאות.

בתחילת 1960 הושלם האגף הראשון של המרכז. שנה לאחר מכן נחנך בניין העירייה בקצה הצפוני של המרכז ושנה נוספת לאחר מכן הושלם האגף השני במרכז המסחרי. עד אז כבר פעלו במרכז לא פחות מארבעה סניפי בנקים – לאומי, הפועלים, דיסקונט ובנק למלאכה. עד 1967 הושלם המרכז כולו על אגפיו השונים לרבות בניין "סולל בונה".

.

1969: שניים מבעלי העסקים במרכז רכטר: יפית גרוס בעלת חנות "דגית" לציוד ספורט ימי ודודו הררי בעל סוכנות ביטוח "הסנה" (צלם: ויליאם ואן דה פול, ארכיון אילת)

.

.

אחד העסקים הראשונים ויוצאי הדופן שפעלו במרכז רכטר היה של חברת התעופה "ארקיע". החברה שהפעילה את קו התעופה לאילת, פתחה למעשה במרכז את הטרמינל של שדה התעופה. מידי יום נחת בשדה התעופה מטוס אחד של החברה, כך עד לאמצע שנות ה-60 (לאחר מכן הורחב השירות לשתי טיסות ביום). הנוסעים וצוותי האוויר היו צועדים את כל הדרך מהמרכז ועד לשדה התעופה, כ-400 מ'. המטוס היה נוחת בשעות אחר הצהריים והצוות היה נותר לילה באילת, למחרת היה ממריא המטוס חזרה למרכז. הטרמינל כלל מזנון שהיה לאחד המצליחים בעיר, דלפק כרטיסים ומידע, חדרי שירותים בקומת המרתף, ושני חדרי שינה לטייסים ולצוות שמוקמו בקומת גלריה (בכל חדר מוקמו ארבע מיטות קומותיים).

בתצלום כאן למטה ניתן לראות שבתקרה יש פתחי יציאה למערכת מיזוג אויר. זו הורכבה מפטנט מקומי – "דזרטקולר", מכשיר שכיום נקרא מצנן מים. מערכת זו שעובדת מצוין באזורים יבשים, פעלה על טכנולוגיה פשוטה של מים שמצננים את האוויר העובר דרכם ומוזרם לחדר. באילת יש כאלה שעדיין משתמשים בו.

"את הלילה הראשון שלי באילת אני עשיתי בחדר הזה", נזכר שמוליק תגר. 62 שנה אחרי אותו לילה, תגר גאה לספר ש"בן גוריון שלח אותי לאילת. הוא אמר ששני הסבים שלי בנו את תל אביב ושאני ארד לאילת ואבנה אותה. במשך שבועיים גרתי בחדר הטייסים עד שמצאתי דירה ששכרתי. באילת אז היו הרבה מאד בתים בבנייה, אבל היו בסך הכל 14 בתים בנויים ומתוך 500 האנשים שגרו בה הרוב היו חיילים שגרו באוהלים".

.

. טרמינל ארקיע פעל במרכז רכטר עד לפתיחת שדה התעופה. בטרמינל היה לבד מאולם המתנה עם קיוסק, גם דלפק של החברה ובקומה מעל היו שני חדרים ובכל אחד מהם 4 מיטות קומותיים ללינת טייסים וצוות. המדרגות מימין הובילו לחדרי שירותים שבקומת המרתף (גלויה מארכיון אילת)

.

.

לתכנון המרכז ושכונת המגורים הצמודה לו נערכה ב-1957 תחרות אדריכלים. לתחרות זו הוגשו 38 הצעות, ובין השאר ניגשו אליה כמה ממשרדי האדריכלים הבולטים בתל אביב שאף זכו בפרסים – כרמי-מלצר-כרמי, אורה ויעקב יער וגם רכטר-זרחי-רכטר. זוכה נוסף היה האדריכל החיפאי שלמה גלעד. אלא שבפרס הראשון לא זכו כל אותם אדריכלים מפורסמים, אלא האדריכלים אריה קינסברונר ויהודה ברגמן – משרד תל אביבי ותיק ופחות ידוע. אם הזכייה בפרס הראשון העניקה אושר לזוג האדריכלים האלמוני, אז הוא לא האריך ימים והם הוחלפו באדריכלי משרד רכטר-זרחי-רכטר. את הסיבה להחלפה לא הצלחתי לגלות. הם אמנם הספיקו לערוך את התב"ע ובכלל זה את תכנית הבינוי שהשתמרה בתכנית שערכו האדריכלים שבאו אחריהם, אך לא היו מעורבים עוד בתכנון המפורט שנמסר כאמור לרכטר-זרחי-רכטר.

בסוף שנות ה-50 היה משרדו של האדריכל זאב רכטר, בו היו שותפים גם בנו יעקב רכטר וחותנו משה זרחי, בשיא הצלחתו. המשרד תכנן בתי הבראה בצפת, נצרת עילית וזכרון יעקב וכן החל בתכנון מלון הילטון תל אביב. בניין "היכל התרבות" שתוכנן במשותף עם האדריכל דב כרמי, היה לאולם הקונצרטים והמופעים הגדול בישראל. בתחרות היוקרתית לתכנון בית המשפט בתל אביב זכה המשרד בפרסים הראשון והשני. בנוסף לכל אלה קיבל המשרד לתכנן שני מרכזים אזרחיים בפריפריה הרחוקה, בשני קצותיה של ישראל – האחד בקרית שמונה והשני באילת.

לזאב רכטר היו כמה קשרים לאילת ולי ידועים על שלושה מהם: (1) חותנו, מיכה פרי, שרת במלחמת העצמאות בתפקיד קצין בחטיבת הנגב, היה מהראשונים שהגיעו למפרץ אילת, בשעתו אום רשרש, והוא זה שהנציח במצלמתו את הנפת דגל הדיו. (2) רכטר בנה שורה ארוכה של מבני ציבור שאותם בנתה חברת "סולל בונה" שהיתה לקבלן המרכזי באילת בעשורים הראשונים לקיומה, ובנתה כמובן את המרכז המסחרי בו גם הקימה את המטה המרכזי שלה באזור. (3) קשר שלישי התקיים בין רכטר ובין משפחת מיכלין שהיתה מחלוצות תחום הרוקחות העברי בארץ, ויאיר מיכלין (אביו, יעקב מיכלין, היה ממייסדי הסתדרות הרוקחים) הוא זה שהקים את העסק הראשון במרכז האזרחי – בית מרקחת, שפעיל עד היום על ידי בנו, יעקב (יקי) מיכלין. שמוליק תגר שליווה את המרכז מעת הקמתו ב-1959, זוכר את ביקוריו של רכטר במרכז כשהוא יושב עם מיכלין בבית קפה ובולט בנוף המקומי בחליפתו.

משרדו של זאב רכטר שאותו הוא ייסד לפני מאה שנה, ממשיך לפעול גם היום על ידי הדור השלישי והרביעי. לאחר פטירתו של זאב רכטר המשיך הדור הבא לפעול במשותף עד לשנות ה-70. אז פוצל המשרד לשני משרדים נפרדים בהם פועלים בני הדור השלישי – אמנון רכטר (שגם תכנן באילת לאחרונה ודואג למורשת המשפחתית ולטיפוח ארכיון המשרד) ודוד זרחי שבנו אף פתח משרד עצמאי משלו – StudioPeZ. על שמו של זאב רכטר ייסדה המשפחה את "פרס רכטר" המוענק מידי שנתיים וב-2014 זכיתי בפרס כאדריכל צעיר.

.

כאן בבלוג הבאתי את דבריו של זאב רכטר בהרצאה שבה התייחס לתפקידו של האדריכל, דברי הערכה לפועלו שפירסם האדריכל אברהם ארליק ב-1961. כמו כן כתבתי על שני בתי דירות שאני אוהב במיוחד שתכנן בתל אביב – "בית הכדים" והבניין הכי צר ברחוב אחד העם. לאחרונה פרסמתי כאן על בית הדירות במפגש הרחובות שפינוזה ופרישמן ושתי מרפאות ברמת גן. בין בתי ההבראה שתכנן כתבתי לפני עשור על חידוש בית שפרינצק בנצרת ולאחר מכן על התכנית שאושרה להריסתו. מי שתרצה לערוך לעצמה סיור בין עבודותיו של זאב רכטר בתל אביב תמצא כאן הצעה למסלול שחיברתי.

.

1961 (צילום: יצחק קלטר ופאול גרוס באדיבות ארכיון מרכז רכטר לאדריכלות)

.

.

בדומה לשאר עבודות המשרד, גם בתכנון המרכז האזרחי באילת, יצרו האדריכלים מבנה ייצוגי בעל חזות יוצאת דופן, שבכל מבט מכל כיוון ניתן להתרשם מרמת העיצוב הגבוהה, גם אם הבסיסית. לא לחינם לאורך השנים הרבו צלמים לתפוס בעדשת מצלמתם את נופה של אילת כשהמרכז תופס מקום נכבד בתמונה. נוסף על אלה, אדריכלים רבים הגיעו ללמוד ולהתרשם מהיצירה האדריכלית. 

הדמיון בין "מרכז רכטר" ובין בניין בית המשפט בתל אביב אינו מקרי. שני הפרויקטים שתוכננו כמעט במקביל, כוללים אלמנטים דומים: החצר הפנימית, המבנה האופקי הנראה כבמה שממנו צומח מבנה המשרדים המתנשא לגובה, וההתייחסות לאלמנטי הצללה קבועים – את כל אלה אפשר למצוא בשני המבנים.

ב-1960 וזמן קצר לאחר חנוכת האגף הראשון של המרכז, נפטר האדריכל זאב רכטר, ושמו הונצח גם אם לא באופן רשמי במרכז שנקרא על שמו. השם נקלט וכך הוא קרוי עד היום.

לא הרבה השתנה בסביבה, העיר אמנם גדלה ובמבנים נערכו שינויים קוסמטיים שבאו לידי ביטוי בפריצת קירות לצורך הרחבת חלונות ראווה ותליית מגוון רחב ומוגזם של שלטי פרסום. העסקים התחלפו כמעט כולם, אך המרכז האזרחי נותר דומה מאד למה שהיה לפני 60 שנה. עד לשנות ה-90 היה "מרכז רכטר" למרכז המסחר הגדול בעיר, ורק ב-1997 איבד את הבכורה עם פתיחתו של הקניון הראשון בעיר "קניון מול הים", כמה מאות מטרים ממנו ובקרבה גדולה יותר לבתי המלון ולחוף הים.

בימים אלה מתכונן שמוליק תגר להציב ברחבי העיר 14 שלטים כחולים בסיוע המועצה לשימור אתרים. אחד מאותם שלטים יוצב ב"מרכז רכטר", שכמו קרוב ל-50 אתרים נוספים ברחבי העיר, נכלל ברשימת שימור מומלצת המופיעה במסגרת תכנית המתאר לאילת שבימים אלה מצויה בתהליכי אישור. באופן הזוי התכנית לא קבעה תכנית שימור, אלא רק המליצה.

.

מלון סיני, כיום "הים האדום" (פלפוט, ארכיון אילת)

.

אוסף שלטים: חזית מרכז רכטר היום

.

הכי מפורסם: מלון הים האדום

.

מדרגות רחבות מקשרות בין הרחוב ובין פנים המרכז

.

בעלי מוגבלות יתקשו לנוע כאן

.

תיווך הדרום, תיווך אבי

.

YOU

.

איפה שלא דחפו שלטים אז דחפו מזגנים

.

לאומי

.

בסניף בנק לאומי שמרו על צורת התקרה המקורית

.

אחת מהחצרות במרכז

.

חזית אטומה

.

גגות המרכז מורכבים מסדרת קמרונות בטון הנשענים על עמודי בטון

.

(ארכיון אילת)

.

(ארכיון אילת)

.

בית מרקחת מיכלין הוא העסק הראשון נכנס למרכז אפילו עוד לפני שסיימו את הבנייה

.

על חזית בית המרקחת תמונות של פרס שביקר במרכז וגם הרבי מליובאוויטש שאותו ביקרה בעלת המקום

.

לפנות ערב, תחילת האביב, בית-המרקחת, אני מחכה.

.

פתחים עגולים קטנים נועדו אולי לשחרר אויר גם לדקורציה

.

פגעי הזמן: שינוי חזיתות, עודף שילוט ותופסת מזגנים

.

הגינון במרכז החצר מורכב מצמחייה שלא ממש תורמת לסביבה

.

1960: אותה זווית צילום – לפני אכלוס החנויות (צילום: יצחק קלטר ופאול גרוס באדיבות ארכיון מרכז רכטר לאדריכלות)

.

מזנון ריק ועוד סוכנות תיווך

.

מעבר אל אחת החצרות במרכז

.

סניף אנגלו-סכסון הדרומי ביותר מבין 80 סניפי הרשת

.

מעבר לחצר שירות על חשבון חנות

.

החצרות לא לגמרי תוכננו ולכן זו למשל הפכה לחניון

.

מוזנח בחצר השירות, רק החזית האחורית של סניף הבנק צבועה לבן ומצוידת בתעלות מיזוג

.

מעבר נוסף לחצר השירות

.

יש כאן גם תחנת שידור רדיו

.

102FM

.

קיסריה הקטנה

.

חנות נעליים: את התאורה תולים מתקרת הקמרונות, ולצורך מיזוג האוויר סוגרים חלק מהקמרון

.

עמוד וקמרונות

.

גרניט

.

קליפת בטון

.

שאריות

.

.

בניין העירייה שגם אותו תכנן משרד רכטר-זרחי-רכטר, מצוי בהמשך המרכז. מבנה חד קומתי שהכניסה שלו מודגשת בגגון מצחייה בולט (היום קצת פחות בגלל השילוט, הצמחייה, הפסלים, צביעת הגג בצבע ורוד ועוד)

.

הגגון בכניסה היה מבטון חשוף. סמוך מתנשא בניין משרדי "סולל בונה" שהיו "הקבלן הראשי" באילת במשך עשרות שנים

.

שנות ה-60 (צילום: יצחק קלטר ופאול גרוס באדיבות ארכיון מרכז רכטר לאדריכלות)

.

הכניסה לבניין העירייה (צילום: יצחק קלטר ופאול גרוס באדיבות ארכיון מרכז רכטר לאדריכלות)

.

1960: הכניסה לבית העירייה לפני כל השינויים והתוספות (ארכיון אילת)

.

בניין "סולל בונה" בקצה מרכז רכטר- חזית צפון-מזרח. את הבניין הזה לא תכננו רכטר-זרחי-רכטר

.

החזית השנייה הפונה לדרום-מערב היא מיוחדת יותר ובה מודגשים המדרגות

.

המדרגות פתוחות

.

שוברי קרני שמש קבועים

.

במדרגות שבקומה 1 החלונות סגורים

.

אפשר לראות מבעד למדרגות

.

וכאן המדרגות כבר פתוחות אל הנוף

.

תודה לשמוליק תגר ולאדריכלית דנה גורדון

★

רשימות נוספות על אילת:

.

ספרייה עירונית (צבי תורן)

מלון אגמים (פייגין אדריכלים)

בית פיליפ מוריי (אבא אלחנני)

הבית המדברי (אברהם אלואיל)

מתחם סינג סינג (תדי קיסלוב)

אייס מול אילת (פייגין אדריכלים)

מלון הסלע האדום (נחום זולוטוב)

MAX (זיידלר רוברטס וחיים דותן)

בראון 42 מעלות (פייגין אדריכלים)

מלון דורטל סול הנטוש (אמון בן דור)

המצפה התת ימי ובריכת הכרישים (בן פלג)

מלון דן אילת (אלברט סגל, גרטנר-גיבור-קומט)

★

שיר לסיום:

.

★