זאב רכטר על תפקיד האדריכל – 118 שנים להולדתו

מה חובתו של האדריכל? מה משמעותה של האדריכלות בכלל ובישראל בפרט? – על שאלות אלה ביקש האדריכל זאב רכטר לענות בהרצאה קצרה שנשא לפני 60 שנה. רכטר מאבות אדריכלות ישראל, הוא אבי שושלת של אדריכלים ואמנים: בין השאר אביו של האדריכל חתן פרס ישראל יעקב רכטר, חתנו של האדריכל משה זרחי וסבם של המוסיקאי יוני רכטר, האדריכלים דוד זרחי (ובנו דניאל זרחי) ואמנון רכטר, המאיירת מיכל לויט והשחקנית דפנה רכטר. על שמו נוסד הפרס המוענק מידי שנתיים שבו זכיתי ב-2014.

רכטר הירבה לתכנן: בית אנגל בשדרות רוטשילד (שעובר עכשיו חידוש), בנייני האומה בירושלים, היכל התרבות בתל אביב, בית חולים אסף הרופא בכפר סבא, חדר אוכל בקיבוץ יגור הם רק חלק קטן מעבודותיו. הוא מיעט לכתוב ולכן הדברים שנשא בטקס קבלת פרס רוקח למפעלי הנדסה (פרס שנוסד ב-1956 ומוענק עד היום) הם עדות לתפיסת עולמו. קריאה חוזרת בטקסט מגלה שהוא עדיין רלוונטי ולכן לרגל 118 שנה להולדתו בחרתי לפרסם אותו מחדש, כפי שפרסמתי מחדש לפני כמה שנים את מאמרו של האדריכל אברהם ארליק על זאב רכטר.

ב-3 לינואר 1957 התקיים במוזיאון תל אביב בשדרות רוטשילד טקס חלוקת פרס רוקח. זו היתה הפעם הראשונה שהפרס הוענק, ובמסגרת זו התחלקו בו האדריכלים הבכירים בישראל: בקטגוריית מבני שיכונים זכה זאב רכטר על פרויקט שיכון צבא הקבע "מעוז אביב" שבצפון תל אביב. בקטגוריית מבני משרדים זכה האדריכל דב כרמי ובקטגורית מבני תרבות זכו האדריכל אריה שרון עם שותפו בנימין אידלסון (על שמם של רכטר, כרמי ושרון נקראו שלושה רחובות סמוכים בצפון תל אביב). אל החבורה הנכבדה הזו הצטרפו שניים צעירים: האדריכלים אברהם יסקי ושמעון פובזנר שזכו בקטגוריה של מבני מגורים ביוזמה פרטית. חוץ מרכטר נשאו דברים בטקס גם אריה שרון וח"כ ישראל רוקח ראש העירייה לשעבר שעל שמו עוד בחייו נקרא הפרס.

ועל כך ברשימה זו.

.

אדריכל זאב רכטר

.

בית אנגל, שדרות רוטשילד (1933-1931): הבניין שנחשב היה למהפכני הודות לקומת העמודים שתפסה חלק מקומת הקרקע, אך חוץ מקומת העמודים מדובר בבניין שכולל לקיסקון שלם של אדריכלות הסגנון הבינלאומי במתכונתה הארץ-ישראלית ובדירות שתוכננו בקפידה

.

בית חולים קפלן ברחובות (1953-1947): הורכב מסדרה של צריפים ונראה היה כמו קיבוץ (צילום: דוד אלדן, 1957, לע"מ)

.

חדר אוכל בקיבוץ ניר דוד (1940-1938): בשנות ה-40 היה מעורב בתכנון בהתיישבות העבודה ובין השאר תכנן את חדר האוכל בקיבוץ ניר דוד הניצב עד היום כמעט ללא שינוי משמעותי (צילום: זולטן קלוגר, 1947, לע"מ)

.

.

"בבואי לדבר על ארכיטקטורה בדור האחרון, כוונתי להסב את תשומת לבכם, בקווים כלליים בלבד, להישגי מקצוע זה מצד אחד, ולאחריות ולחובה שהוא עומד בהם מצד שני. וזאת – בדור רב-תהפוכות, דור התפתחות-איתנים של מדע וטכניקה, פיתוח תעשייה ומיכון. האדם ניצב בפני הדילמה של מציאת משקל-נגד רוחני לקפיצת הנחשון של הטכניקה ויצירת הרמוניה של שיווי משקל בחיינו. אחד האלמנטים העיקריים הצריכים להביא להרמוניה זו, הוא סביבה ובית, ההולמים את האדם ואת הזמן.

בכל ענפי האמנות קמו כוחות יוצרים, שנטשו את עברם למען העתיד החדש. במקביל לצורות חדשות בציור ובפיסול, נתעוררו הארכיטקטים לעבודה בחומרים חדשים, הדורשים צורות פשוטות ושלמות. התפתחות זו הגיעה בדור האחרון לבשלות מסוימת, ואפשר לומר בביטחון, שהאדריכלות בת-זמננו כבשה לה מקום בכל העול והוכיחה את היסוד הבריא עליו היא מבוססת. אף על פי כן, עדיין מהוות בעיות היסוד של מגורי האדם את החידה הגדולה לאדריכלים באשר הם. איני זוכר בדיוק את מי אני מצטט כאן, אבל הרוח אליה שואפים ביציאת תנאי חיים בריאים למשפחה ולחברה, מתבטאת בכמה משפטים אלה:

בראשית היה הטבע. העיר גירשה את הטבע וערמה במקומו אבן, לבנים, כבישים ורכב. היו עצים ודשא, ובנו עליהם בתים. יש לשוב ולנטוע עצים, יש לבנות בתים חדשים, כי עתידו של גזע האדם תלוי במגורים.

בבואי לארץ, בשנת 1919, היו הערבים בונים מאבני בוץ, אבני חול-ואבן. לו היו חומרים אחרים, ולא היו עובדי בנייה יהודים. על גופה הצעיר והסבלני של תל אביב עברו-חלפו דוקטרינות של שנים רבות בתולדות הארכיטקטורה. זמן מה נראתה תל אביב כפרבר של עיר ה"אמפיר" הרוסי. והנה נמס האמפיר והיה למין דייסה פולנית, גרמנית, צרפתית-קוביסטית. גם באי-כוח המנדט הבריטי בארץ לא טמנו ידם בצלחת ואמרו להשפיע על צורת הבנייה, אך בסופו של דבר חלפה תקופת האינפנטיליות של העיר והיא הגיעה למין ימי נעורים קצת יותר סטביליים וקצת עצמאיים-מקוריים.

אם נוסיף ונזכור כאן את נופה הנהדר של הארץ, הוויזואלי והחברתי, על גווניו רבי האופי – האם צריך עוד לציין ולפרט את המכשולים ואת המטרות, ולהביא דוגמאות לאופן יצירת הערכים שהושגו בשנים הללו בארכיטקטורה בארץ?

רצוני להאמין כי בזמן קצר, בארץ חדשה ובתקופה רבת-תהפוכות, סכנות ואי-שקט – שימשה האדריכלות בארץ מכשיר אקטיבי ויוצר למדינה הצעירה, אם אמנם לא באותה מידה ובאותו אופן, שאליהם עלינו לשאוף.

שני אלמנטים עיקריים דרושים, כדי לקרב אותנו לשיתוף יותר מלא והרמוני של הארכיטקטורה בהתפתחות החיובית של הארץ. ראשית עלינו להבין, וכשאני אומר 'עלינו', כוונתי לציבור כולו ולנציגיו, אשר בידיהם האחריות הארגונית והכלכלית לבנייה, עלינו להבין, אמרתי, שהמבחן היסודי העומד בפנינו הוא בראש ובראשונה הקמת הבית למגורי האדם וסביבתו. עם כל המחסור העצום במבנים למוסדות ציבור ובבניינים ממלכתיים על כל סוגיהם, הקיים מיום קום המדינה; ועם כל החשיבות הגדולה במציאת צורה למוסדות אלה, שתהיה הולמת את חיינו או את צורת החיים, שהיינו רוצים לראות כאן – הריהו קשור קודם כל באופן בו נפתור את התכנון הפיסי של שיכון האוכלוסייה, גידיון אמר: פרוגרמות כלכליות, סוציאליות וטכניות הקשיחות ביותר, יכולות להוות בסיס איתן לפאר ארכיטקטוני ואזרחי. הסכנה היא, כפי שראינו בשנים האחרונות, שכתוצאה מן הנטל העצום של קשיים טכניים על כל צורותיהם, אנו נוטים באופן טבעי לשכוח את הצד הרוחני-אסתטי של הבעיות הללו. זוהי שאלת יסוד שאם לא נמהר להכיר בה ולשקול אותה בכל עת ובכל שעה – נמצא עצמנו עומדים בפני עובדות מרחיקות לכת ביותר בעיצוב דמות חברתנו.

.

בית חולים מאיר, כפר סבא (1953-1947): בית חולים ברמה בינלאומית שהביא למשרד עבודות רבות של מרכזים רפואיים (צילום: פריץ כהן, 1959, לע"מ)

.

אך אין זה השיעור היחיד שעלינו ללמוד משנות הפעילות שעברו עלינו. עובדה היא שקצב ההתפתחות של שיטות בנייה בארצות שונות בייחוד בעשר השנים האחרונות, עלה במהירות מסחררת. בארצות הברית למשל, יוצר התיעוש בבנייה אפשרויות בלתי מוגבלות ובלתי פוסקות ליצירת צורות ארכיטקטוניות חדשות – צורות הקשורות בשיטת כלכלה מסוימת, בקצב חיים מסוים ולא תמיד מגיעים לפתרונות אורגניים. המעניין הוא שהקהל בארצות הברית, למשל, הורגל כל כך לחידושים החוזרים ובאים, עד שהוא מתחיל לראות את הבניין כמיצרך המתיישן תולך תקופה קצרה ביותר. הקהל בארץ יותר קונבנציונלי ואינו נתפס בקלות לחידושים, גם מפני שאינו מפונק בשטח זה, אולם אשר לאנשי המקצוע, הם עומדים בפני פיתוי בלתי פוסק, הנובע מן העיתונים המקצועיים השונים שלא תמיד מדקדקים בטיב הפרסומת המופיעה בהם. יצר החיפוש אחר החדש והמפתיע יש בו צדדים חיוביים, אבל רק כאשר הוא נובע ממקור אמת של הסביבה ומאורח החיים שאנו מנהלים.

כדי לחזק דברי אלה במילים פיוטיות של אותו משורר הארכיטקטורה של ימינו, לה-קורבוזיה, אקרא כאן קטע מדבריו בוועידה בינלאומית של אדריכלים, שעסקה בבסיס האמנות בעבודת האדריכל. לה-קורבוזיה אמר:

מזה עשרים שנה מאז נכנסתי לעובי פעילותי, היה לי הביטחון שלמעשה, בתוקף חליפות ההווה, השאלה הנדונה, הדבר אשר חייב לבוא, אינו אלא העיצוב מחדש של מצפון הפרט. אני חושב, על כן אני קיים. לכל אחד מאתנו, במצפון של כל אחד מאתנו, ישנה ההכרה ביסוד ערכי האור, אשר יאיר את פעילותנו ויכתיב לנו את הפרוגרמה של עבודתנו. זהו הניסיון העצמי, זוהי העבודה של היחיד, זהו חלקו של כל אחד בקונסטרוקציה הכללית. הכלל יתחדש על ידי צירוף אין-ספור מאמצי היחיד. צו האחריות של הפרט. התקופה הראשונה של התעשייה זרעה תוהו-ובוהו בכל – שואה, שהיתה למעמסת-חוב על תקופה שופעת הישגים מפוארים של מדע, מוסר ורוח. בכל כיעור משווע, ניצחון של החופי על החן. נסיגת האושר. כל אמצעי הקונסטרוקציות קיימים תחת ידינו בשפע. רק ההרמוניה נעדרת, יען כי לא היה סיפק בידם, לא היה להם טוב הטעם ואם לא הרעיון עצמו… ההרמוניה היא מלת הזמן, תמשול ההרמוניה בכל, יבוא ויזהיר החיזיון הפיוטי! צו הכלל – איחוד הכוחות היוצרים!

פיוט! יש לבטא מלה זאת. פיוט אינו קיים אלא על ידי משחק של יחסים הדדיים מדויקים, על ידי חיבור מוצגים מכוון ומדויק, שהרכבם משיג את הבלתי משוער, המפתיע, המעורר את הנס. רעים! מאמצינו עלולים לחולל את הנס! למען מי זה הנס? למען הכלל, למען החברה והאנושות.

אני אומר: למען בני אנוש. ביחסי אדם אל חברו, ביחיד הפונה אל רעיו מדובר. באשר יצירת הכלל היא עתה בשעת לידתה, נתונה בידי האחד, הנושא בנטל האחריות. אותו אחד פונה אל האלמוני שקיים שמצפה, שעבורו הרגש והאמנות הכרחיים כמים וכלחם.

צו האחריות – בלב כל אחד מאתנו".

.

בנייני האומה, ירושלים (1960-1950): מרכז התרבות וכנסים הלאומי שנבנה על חורבות הכפר הפלסטיני שיח' באדר הביא לירושלמים את הבשורה התל אביבית (צילום: פאול גולדמן, 1960, לע"מ)

.

היכל התרבות, תל אביב (1957-1951): בניין המעבר מהסגנון הבינלאומי אל הברוטליזם הוא מפגן של שקיפות מרהיבה שזכה בהמשך לתוספת מכבודת בצורת "גן יעקב" וביתן הלנה רובינשטיין לאמנות שגם אותם תכנן משרדו של רכטר (צילום: פריץ כהן, 1957, לע"מ)

.

היכל התרבות, תל אביב: אולם הקונצרטים המשמש מעת חנוכתו כמשכן הקבע של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אירח לאורך השנים את טובי התזמורות והמוסיקאים בארץ ובעולם – מהפילהרמונית של ברלין, דרך לאונרד כהן, אלטון ג'ון ועד צמד הדודאים, משינה ושלמה ארצי (צילום: פריץ כהן, 1957, לע"מ)

.

שכונת מעוז אביב, תל אביב (1952): רכטר תכנן שיכונים בהיקף רחב ובכל רחבי הארץ. על שיכון מעוז אביב (בתמונה משמאל) זכה בפרס רוקח ועד היום נחשבת השכונה לאחת המוצלחות, המבוקשות והיקרות בארץ, דוגמה לאופן בו שיכון יכול לתפקד גם כשכונת יוקרה בלי הרבה מאמץ (צילום: אילן ברונר, 1967, לע"מ)

.

(המאמר פורסם במקור בכתב העת "הנדסה ואדריכלות – עיתון אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל", שעותק שלו מצאתי בארכיון אדריכלות ישראל)

מאמרים נוספים שפרסמתי על זאב רכטר ועבודותיו:

.

(1) הצעה לסיור בין מבנים שתכנן במרכז תל אביב

(2) בית הבראה בנצרת

(3) אברהם ארליק על זאב רכטר

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Dan Price  On 19/04/2017 at 11:58

    מיכאל –
    יש לך במקרא צילום של התכניות/חתכים של שכונת גונן (הראשון) של הנדלקים ?

    דני פרייס

    Sent from my iPhone

    >

  • שלגיה  On 19/04/2017 at 17:26

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: