סיבוב בחדר האוכל ובית העם הנטושים בקיבוץ חפצי-בה

כמו הקיבוצים עין חרוד ותל יוסף בצדו הצפוני של עמק יזרעאל שתוכננו כקיבוצים צמודים, כך גם תוכננו חפצי-בה ובית אלפא. את שני הזוגות תכנן האדריכל ריכארד קאופמן וההבדל בין חפצי-בה ובין בית אלפא הוא שאת הראשון ייסדו ייקים וצ'כים ואת השני ייסדו יוצאי פולין.

הדשא של בית אלפא ירוק יותר וכך גם כל מבני הציבור שבו עדיין פועלים ותוססים. בחפצי-בה, לעומת זאת, הדשא כבר מזמן קמל ומבני הציבור ובראשם חדר האוכל ובית העם נטושים ומתפוררים. את חדר האוכל תכנן במקור האדריכל ריכארד קאופמן (1930) ולאחר מכן הרחיב אותו האדריכל אירה אפרתי (1959 או 1961). את בית העם תכננה האדריכלית זיוה ארמוני (1976).

התקדים בחפצי-בה הוא לא בעבר אלא בהווה. התקדים הוא בתכנית שקידמו להריסת כל מרכז הקיבוץ. יש קיבוצים שחיסלו את הדשא המרכזי ובנו עליו, יש כאלה שהסבו את חדר האוכל לשימושים אחרים, אבל להרוס ממש את כל המבנים שבמרכז הקיבוץ לא העזו לעשות באף אחד מ-270 הקיבוצים בישראל. כל המבנים שתכננו קאופמן, לוטה כהן ושאר האדריכלים החלוצים – כל אלה יהרסו לטובת שכונה של בתים צמודי קרקע. למרות שחלפו כ-15 שנה מאז התקבל האישור לתכנית היא טרם מומשה.

ועל כך ברשימה זו.

.

מת בארץ

.

חפצי-בה

.

.

(1) חדר האוכל בתכנון האדריכל ריכארד קאופמן, 1930 (שלב א') ואירה אפרתי, 1956 (שלב ב')

בחפצי-בה ביקרתי ב-1995, שנים אחדות לפני שחדר האוכל נסגר. הדשא הגדול שבחזית הבניין היה ירוק. מבעד לחלונות הציצו המנורות שדלקו והאירו את אולם האוכל וקולות הסועדים נשמעו היטב בחוץ. כבר עשרים שנה שהבניין עזוב ונטוש ובשנים האחרונות מבקשים החברים להרוס את הבניין וגם את אלה שבסביבתו ולבנות תחתם שכונת בתים צמודי קרקע.

.

1995: כשבקרתי כאן בפעם הקודמת אז חדר האוכל עדיין עבד וניתן היה לראות שכל המנורות דולקות. גם העץ הגדול עדיין התנשא מתוך הספסל שהקיף אותו מימין.

.

אולם האוכל הוא סימטרי וכולל פתח רחב במרכזו הפונה לצפון, ושני פתחים רחבים נוספים בכל אחד מקצותיו הפונים למזרח ולמערב. העץ במרכז הספסל כבר נגדע.

.

חזית חדר האוכל פונה לצפון – אל מרחבי העמק. לפני שהעצים גדלו אז הר הגלבוע היה הרקע לבניין מדרום

.

זה האגף "החדש" שתכנן האדריכל עירא אפרתי ב-1956. הוא נבנה כתוספת לבניין חדר האוכל המקורי שתכנן האדריכל ריכארד קאופמן ב-1929 והיה מחדרי האוכל הראשונים שנבנו בקיבוצים

.

.

לאחר בנייתם של שני חדרי האוכל הראשונים, בגניגר ובדגניה ב', ניגש האדריכל ריכארד קאופמן ב-1927 לתכנן את חדרי האוכל הבאים שיועדו לקום בכנרת, מזרע, גבת וחפצי-בה. תחילה ביקש קאופמן לאמץ דגם חזרתי של מבנה, אך עד מהרה זנח את הרעיון והחל לתכנן לכל קיבוץ מבנה שונה, כזה המתאים למיקומו בנוף ולאקלים המקומי, כמו התייחסות לכיוון השמש והרוחות. שינויים ממבנה למבנה נבעו גם מתוך תהליך לימוד והתפתחות מקצועי שעבר קאופמן בעצמו, כשהוא מפתח את גישתו ומייעל את מבנה חדר האוכל בהתאם לצרכים שאותם למד להכיר. נוסף על אלה, בעקבות התלהטות היחסים בין היישוב העברי וערביי הארץ וההידרדרות הביטחונית בארץ, החליט האדריכל יוחנן רטנר שהיה אחראי על בדיקת תכניות היישובים העבריים במסגרת חברותו בארגון ההגנה, כי יש לתכנן את המבנים כמבנים מוגנים מפני ירי. התוצאה היא מבנה עם גג שטוח ומודרני, בשונה מגגות הרעפים המשופעים ובעלי האופי הכפרי שנבנו עד אז, ולבחירה בחומר הבנייה העיקרי הבטון.

בדומה לחדר האוכל שתכנן כמעט במקביל האדריכל לאופולד קרקואר בבית אלפא השכנה, מרחק כמה מאות מטרים מחדר האוכל שתכנן קאופמן בחפצי-בה, עוצב הבניין משני אגפים שליוו את שיפוע ההר שעליו הוקמו, כשהגלבוע משמש רקע ותפאורה דרמטית לחזותם. כדי להדגיש את המתח הויזואלי בין ההר והטבע ובין המבנה ומעשה האדם החדש, עוצב חדר האוכל בקווים ישרים ונצבע כולו בלבן, באופן שיבלוט למרחק על רקע הנוף. אגף המטבח נבנה בעורף ולצד הבניין, כשאגף אולם האוכל הוקם בצמוד לו (תכנית זו יושמה גם בחדרי האוכל שתכנן קאופמן בקיבוצים אחרים באותן שנים).

המאפיין המרכזי של חזיתות אולם האוכל היו פתחי החלונות בצורת מלבנים אנכיים שנקבעו בקצב קבוע, כששורה של פתחים צרים ואופקיים נקבעו בצמוד לתקרת האולם ונועדו להזרים אויר צונן אל פנים האולם ולהוות פתרון אקלימי לאזור החם. גם תקרת אולם האוכל היתה גבוהה במיוחד ואיפשרה את האוורור הטבעי המיוחל שימנע מהחום הכבד להשתכן במבנה.

הכניסה לבניין נקבעה בחזית צפון הצרה, כשמרפסת אליה הובילו מדרגות שימשה כמבואה פתוחה ומוצלת הודות לגגון מצחייה זיזי שקירה את כל שטחה. הבניין היה מודרני באופיו, לפי כל כללי הסגנון הבינלאומי ולכן היה נקי מקישוטים. מבנה פונקציונלי פשוט וזול יחסית לביצוע וגם לתחזוקה.

.

1926: צריף חדר האוכל שקדם לבניין (ארכיון חפצי-בה)

.

1929 – בבנייה: מבנה בטון המורכב משני אגפים בלבד – מימין אגף המטבח ומשמאל אולם האוכל עם הכניסה שאליה עלו במדרגות ומרפסת שימשה כמבואה (ביתמונה, ארכיון חפצי-בה)

.

1934: מבנה מודרני שחובר זה עתה למערכת חשמל (ביתמונה, ארכיון חפצי-בה)

.

סוף שנות ה-30: הבניין על רקע הגלבוע. בולטים כבר כתמי רטיבות והצבע הלבן הפך לאפור כהה (ביתמונה, ארכיון חפצי-בה)

.

.

באולם האוכל הוצבו עשרה שולחנות עץ עם ספסלים משני צידיהם. אלה אפשרו ישיבה של שלושה סועדים מכל צד ועוד סועד בכל אחד מקצוות השולחן. מעל לדלת הכניסה הותקן שעון מטוטלת ומעל לכמה מהחלונות הותקנו מנורות לוקס אחדות שאפשרו את הארת האולם עם רדת החשכה. חשמל לחפצי-בה לא הגיע במשך 12 השנים הראשונות. רק ב-1934 כשנדרש היה לחבר משאבה לבאר מים, חובר הקיבוץ למערכת החשמל שהופק בתחנת החשמל בנהריים, ורק מאותה עת נהנה חדר האוכל מתאורת חשמל. עוד באולם האוכל הוצבו פסנתר ומכשיר רדיו, שאותו תרמו זוג תושבים שבנו את ביתם בתחום הקיבוץ. השניים סייעו ליהושע חנקין לגאול את אדמות האזור והודות לכך קיבלו את הזכות לקבוע את ביתם בתחום חפצי-בה.

ב-1930 נחנך חדר האוכל שתכנן קאופמן והחליף צריף עץ שניצב היה 20 מטרים מערבית לו. הצריף בעצמו הוקם ב-1926 והחליף צריף קטן יותר. שלוש שנים לאחר הקמת חדר האוכל הבנוי חובר הבניין כאמור לחשמל. בתמונות מאותו עשור כבר נראים בברור כתמי רטיבות גדולים לכל רוחב חזיתות הבניין, וגם צבעו הלבן כבר התכהה והוזנח. בתחילת שנות ה-40 נוסף אגף ששימש למאפייה, בתחילת שנות ה-50 נוסף אגף אחסנה ועוד באותו עשור החליטו החברים כי אולם האוכל שיכול היה לאכלס לא יותר מ-80 סועדים בדוחק, אינו מתאים עוד לשימוש החברים ויש לבנות אולם אוכל חדש ומרווח שיוכל להכיל את כל חברי הקיבוץ.

.

1930: שורות חלונות בגובה עיני הסועדים ושורה נוספת בצמוד לתקרה להחדרת אוויר צונן. כיום מקשר פתח הכניסה שמימין אל אגף אולם האוכל המאוחר. משמאל מעל לחלון מנורת לוקס שפעלה על נפט, קודם חיבור הבניין לחשמל (ביתמונה, ארכיון חפצי-בה)

.

סועדים (ביתמונה, ארכיון חפצי-בה)

.

לתכנון אולם האוכל החדש שנחנך ב-1959 או ב-1961 (יש ויכוח מה המועד המדויק) הוזמן האדריכל אירה אפרתי (1987-1911) מהמחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד. את המבנה המקורי שתכנן קאופמן הוא לא שינה אלא הותיר במקומו. את אולם האוכל החדש הוא בנה במאונך לאולם האוכל הוותיק, כשפתח הכניסה לבניין הוותיק שימש דלת מקשרת לאולם החדש. כדי לשמור על מפלס אחיד, הוקם האולם החדש על עמודים ובכך איפשר לנצל את הקומה התחתונה שנוצרה כחדרי שירות לשימוש חדר האוכל.

בניגוד למבנה המודרני שתכנן קאופמן שלושים שנה קודם, את האגף החדש תכנן אפרתי עם גג משופע וקרוב להיות סימטרי. את כל הדרמה שיצר קאופמן בהדגשת המתח בין ההר ובין האדם, גימד אפרתי באמצעות מבנה כפרי. חידוש באגף היו פתחי חלונות רחבים וגבוהים שנקבעו בכל אחד משני קצותיו שלה אולם. נוסף על שני אלה נקבע פתח רחב במיוחד בנישה בולטת מקו החזית הצפונית ובמרכזה ודרכו יכלו החברים להשקיף כמו ממרפסת אל המשק ואל שדות העמק. שני גרמי מדרגות נקבעו במרכז האולם, משני צידי הדלת שקישרה לאגף הוותיק ואל מול הפתח הרחב והמרכזי. מדרגות אלה קישרו אל קומת הקרקע שהיתה בשלב הראשון פתוחה ומפולשת, ולאחר זמן מה נסגרה והפכה למבואת כניסה. בשנות ה-70 כששוב הורגש דוחק בחדר האוכל, עלתה הצעה לבנות חדר אוכל חדש. הצעה זו קודמה במשך תקופה אך בסופו של דבר נגנזה, מאחר והוכח לחברים כי הדוחק מורגש רק בערבי שבת וחגים ובשאר הארוחות אין עומס על חדר האוכל וניתן להתמודד עם המצב.

ארבעים ואחת שנה שימש האולם את החברים, ולאחר שענף המזון עבר הפרטה סגר חדר האוכל ב-2002 את שעריו. כיום, חברים שמעוניינים לאכול בחדר אוכל חוצים לקיבוץ הצמוד והשכן, בית אלפא, וסועדים שם.

למרות העושר האדריכלי והנופי שמאפיין את חפצי-בה מבקשים חבריו להרוס את כל מרכז הקיבוץ ההיסטורי ולהקים תחתיו שכונה של בתים צמודי קרקע המיועדים לבני הקיבוץ. במהלך יש משהו כואב כי דורסים כאן מורשת, אך ניתן לתרץ בכך שלא ידרסו אוצרות אדריכלים יוצאי דופן שלא נמצאים במקום אחר, או כאלה שהם מרהיבים ביופיים. זכותה של חברה להשמיד את הסביבה והמרחב שבו היא צמחה. השאלה היא מה המחיקה הזו אומרת עליה.

.

1959: אולם האוכל החדש בבנייה. בשונה מהמבנה המודרני שתכנן קאופמן שלושים שנה קודם לכן, תוכנן האגף החדש עם גגות משופעים וחזית קרובה לסימטריה. ההבדל הוא שהחלק המערבי היה רחב מהחלק המזרחי (ביתמונה, ארכיון חפצי-בה)

.

1959 או 1961: עם השלמת הבנייה: כדי לשמור על מפלס אחד עם אולם האוכל הוותיק נוצרה קומה מפולשת שנוצלה בהמשך למבואה רחבה וחדרים נוספים (ביתמונה, ארכיון חפצי-בה)

.

.

על האדריכל ריכארד קאופמן (1887, פרנקפורט – 1958, ירושלים) פורסם לפני שנים אחדות ספר מאמרים. הספר אינו מכסה את כל יצירתו הכוללת קרוב ל-700 פרויקטים, ועדיין ניתן ללמוד ממנו על פועלו וחשיבותו של האיש. בשעתו פרסמתי כאן רשימה שהוקדשה לספר.

על האדריכל עירא אפרתי ידוע מעט. כאן בבלוג כתבתי על חדר האוכל שתכנן בכפר סאלד ובשפיים. האדריכל פרדי כהנא, חבר קיבוץ בית העמק, שעבד עם אפרתי לאורך השנים מספר: "הוא עבד במחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד ולתקופה קצרה גם לאחר אחוד המחלקות. ישב תמיד לבדו, בחדרו, איש צנוע, שקט, מופנם אבל שמח ומלא סיפורים. לא הסתדר עם מילק [האדריכל שמואל ביקלס, מ"י], אבל אתי דווקא היה מאוד קורקטי ואהב לדבר כמה מילים באנגלית. [האדריכלית] זיוה ארמוני דאגה לו, עד שעזבה. שמעתי שמת ערירי. אפרתי תכנן די הרבה בקיבוץ המאוחד, דירות באלונים, כיתות כוללות דו-קומתיות באלונים, באפק ועוד. אדריכל מאוד רגיש, גם ביחסים האישיים שלו וגם לקליינטים שלו, אם כי נאמר לי לא פעם שלא קל היה לעבוד אתו".

מוסיף דברים האדריכל ויטוריו קורינלדי שגם הוא עבד במקביל לאפרתי: "עירא אפרתי היה ללא ספק אדם מיוחד. גם לי לא ידועות הרבה יותר עבודות שלו, מעבר לאלה שאתה מזכיר. לפני שאני התחלתי לתכנן בהגושרים, הוא שימש אדריכל של בית ההארחה של הקיבוץ, במתכונתו הצנועה הראשונית. אבל מה שאני יכול לומר עליו הוא שהיתה לו צורת עבודה משלו, שהתאפיינה במיעוט עבודה משרדית ונוכחות אישית באתר לפתרון בעיות פרטים, גמר וכו'. להגושרים היה נוסע ומתאכסן ימים שלמים בבית ההארחה, ועובד במקום עם סקיצות על פתקים. היה אדם אינטליגנטי, משכיל, ידידותי ובעל שיחה מעניינת. האדריכלות שלו, כפי שראית בשפיים ובכפר סולד, היא לא יומרנית, רציונלית וצנועה בהתאם לתנאי התקופה של שנות ה-50 וה-60".

"אפרתי נולד בפולין, עבר כסטודנט לצרפת ולמד במשרדו של לה קורבוזיה", מספר כהנא. "הוא הגיע לארץ בשנות ה-30 ועד מותו גר בחיפה. היה קשור לקיבוץ אלונים דרך מרכז הבניין. באלונים תכנן את חדר האוכל בבניית אבן, אטליה של דן גלבר (קריקטוריסט "פנימי בהחלט"), את הארכיון, כיתות כוללות במפלסים שגם נבנו בלוחמי הגטאות ואפק וגם את בתי הרווקים (עם הקשתות). עבד במחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד יומיים בשבוע. נוצר קשר עם זיוה ארמוני באלונים כשזיווה, אז אדריכלית חדשה, התייעצה אתו בתכנון מרכז עלית הנוער (יחד עם חנן הברון). היה חבר של משה יופה, איש שימור ושחזור (מצדה). בתקופה האחרונה עסק בתכנון תשתיות ושירותים לווילות בשכונת דניה בחיפה".

.

למרגלות החזית המערבית של אולם האוכל ישנו ספסל בנוי המקיף גזע עץ גדול שנגדע

.

בעבר היתה מדשאה בסמוך לחזית המערבית. מבואת כניסה מוקמה בקומה התחתונה של האגף החדש

.

וכניסה נוספת וישירה אל אולם האוכל, ללא צורך לטפס במדרגות, מוקמה לצד אולם האוכל המקורי שתכנן ריכארד קאופמן. מעל לכיור וברזיה קטנה נותרה עבודת קרמיקה צבעונית שיצר גדעון קייך מקיבוץ כפר גלעדי

.

על הטרקטור והעגלה בשדה

.

הטרקטור

.

רגע לפני שנכנס: לפנים חזית דרומית של האגף "החדש" ומימין חזית אגף אולם האוכל המקורי שתכנן ריכארד קאופמן – מעל לפתחי החלונות מציץ מבעד לצמח המטפס פתח צר שנועד להחדיר אויר צונן אל האולם

.

הכניסה לאגף חדר האוכל המקורי שתכנן קאופמן

.

שלט של המועצה לשימור אתרים. אבל לא טרחו לציין מי האדריכל או מה החשיבות של הבניין בהיבט אדריכלי

.

האולם הקטן שתכנן קאופמן היה גבוה מזה שכיום (התקרה האקוסטית הנמיכה והקטינה אותו). במקור הכניסה היתה מבעד לפתח הרחבה שראה כאן בקצה. כיום הוא מקשר אל אגף אולם האוכל "החדש" שהוקם ב-1956

.

הכניסה לאולם האוכל היא מהמרכז – מול מסך הזכוכית הגדול הפונה לצפון. משני הצדדים מדרגות העולות מהמבואה שבקומה התחתונה

.

גופי התאורה המקוריים נותרו כאן

.

שנות ה-80: מנוחת התורנים (ביתמונה, ארכיון חפצי-בה)

.

שנות ה-80: קונצרט (ביתמונה, ארכיון חפצי-בה)

.

מנורה

.

תקרת עץ יוצרת משהו אינטימי וביתי שכמובן לא היה בקיבוץ

.

מבט מהקצה המזרחי אל הקצה המערבי של אולם האוכל שנחנך ב-1956 כתוספת לבניין הוותיק שנבנה שלושים שנה קודם לכן והיה קטן מידי מלהכיל את כל החברים שנאלצו עד אז לאכול במשמרות לחוצות

.

מסך הזכוכית שפונה למערב כוסה ביריעות בד

.

מבעד אל הכניסה אל האגף הוותיק ומשני צידיו מדרגות העולות ממבואת הכניסה שבקומת הקרקע

.

.

(2) בית צבי: בית העם בתכנון האדריכלית זיוה ארמוני, 1976

מיקומו של בית העם הוא בקצה הדרומי של חפצי-בה, במעלה ההר. בחפצי-בה תוכנן מרכז של פנאי ותרבות שעוצב בצורת משולש דמיוני כשבכל קדקוד הוגדר מוקד אחר. חוץ מבית העם, כלל המשולש את בריכת השחייה שמצאתי אותה ריקה ונטושה, ואת הגן היפני שלעומת שני האחרים מטופח עד היום. בין שלושתם תוכננה מדשאה המלווה את המדרון הטבעי על ידי צמד אדריכלי הנוף יוסף סגל וצבי דקל.

בית העם מצליח להשתלב היטב בתמונת הנוף המשמש לו כתפאורה, מהלך דומה שאותו ביצע רבעים שנה קודם לכן ריכארד קאופמן כשבא לתכנן את חדר האוכל. המורדות החשופים של הגלבוע, בקווים הרכים המאפיינים אותם נעצרים למרגלות הבניין. גם הוא מעוצב בקווים רכים, אבל המסות הגדולות, המשטחים הענקיים והאטומים – כל אלה עומדים בניגוד חריף נוף ההררי שמתנשא ברקע. הקווים המעוגלים המפגישים בין חזיתות הבניין, לא מאפשרים לקרני השמש לפגוע בחדות בבניין וליצור דרמה מיותרת לעומת הנוף הנהדר, אלא להעשיר את המפגש בין הבניין ובין ההר, בין האדם ובין הטבע.

ניתן למצוא בבית העם כמה מוטיבים שהופיעו בבניין אחד שבתכנונו היתה מעורבת האדריכלית זיוה ארמוני – הספרייה הלאומית בגבעת רם. כך למשל קומת המסד הפונה אל שביל הגישה מעוצבת בנסיגה מקו החזית ומחופה באבן. המשטחים האטומים שיוצרים מסה מרשימה והגישה המודרנית שיצרה פה בקיבוץ מבנה שנראה כמו נשלף משדרת בתי קולנוע בהוליווד של שנות ה-30 כמו שבניין הספרייה היה שליפה של וילה מפרברי פריס.

.

.

.

בית העם נקרא גם "בית צבי" על שמו של חבר הקיבוץ צבי דר, שהיה מהדמויות הבולטות בקיבוץ מאז היווסדו ועד לפטירתו ב-1969. דר היה מי שייסד את אגודת המים באזור, חבר ההגנה, מראשי חברת "סולל בונה", המנהל הראשון של כור תעשיות ומייסד התעשייה הצבאית. עם פתיחת בית העם שיכול להכיל 550 מושבים, נערכו בו האירועים הגדולים שהתקיימו בחפצי-בה, לרבות חג המשק שמתקיים אחד לחמש שנים וכן ליל הסדר.

חדירת הטלויזיה לבתי החברים חיסלה את מעמדו של בית העם. הבניין שיכול היה לאכלס את כל החברים, עומד ריק ומתפורר לקול משק כנפי היונים שקבעו בו את ביתם. החלק היחיד שעדיין פעיל בו ומטופח הוא חדר הישיבות הממוקם בקומת המסד שמתחת לשטח הבמה.

הקיבוץ שעלה על הקרקע בנובמבר 1922 עבר תהליך הפרטה מלאה בשנת 2003 והתרבות נותרת מאחור. על אף כל זאת, למרות מצבו העגום ותקרת העץ שהתפרקה בחלקה, בכוונת המועצה האזורית והקיבוץ לשפץ את הבניין ולהחזיר אותו לשימוש. כרגע חלוקים בדעה האם לפרק את הגג והתקרה ולהחליף בחדש, או לשמר את תקרת העץ המקורית שעיצבה האדריכלית. אורי בן ציוני מהמועצה לשימור אתרים מספר לי "שתקרת העץ חשובה לשימור, יש להם תקציב קטן לשיפוץ והם רוצים להוריד את התקרה ואני מנסה לשכנע שחייבים להשאיר אותה ונקודתית לשימור התקרה אני מאמין שנוכל לסייע מבחינת משאבים".

.

הביאו את הוליווד אל העמק

.

.

אדריכלית זיוה ארמוני (2010-1926) בלטה בראשית דרכה בעקבות כמה פרויקטים שתכננה בשיתוף האדריכל חנן הברון, בן זוגה המקצועי. מייד לאחר הלימודים ביצעו השניים כמה עבודות מוצלחות שהביאו להם הישגים שהיום אדריכל צעיר רק יכול לחלום עליהם. היא נולדה ומתה בתל אביב, אך בשלב מסוים כשהיתה נערה צעירה, הצטרפה לקיבוץ בית קשת ולאחר מכן למעגן מיכאל. היא נשלחה עם עוד כמה חברים צעירים מהתנועה הקיבוצית ללמוד אדריכלות בטכניון, במטרה לגבש קבוצת מתכננים לצרכי התנועה. בתום לימודיה זכתה עם הברון להשתתף בתכנון שני בניינים משמעותיים: (1) בית הקיבוץ המאוחד ברחוב סוטין בתל אביב שנהרס לטובת מגדל מגורים, ו-(2) הספרייה הלאומית בקמפוס גבעת רם בירושלים (בעקבות תחרות). לאחר מכן, ארמוני עזבה את התנועה, את המחלקה הטכנית ולמעשה הפסיקה כמעט לעבוד. ב-1969 הוזמנה לתכנן עבודה גדולה נוספת, הפעם ללא הברון – בית התרבות של חפציבה. ארמוני גם כתבה מאמרים שהתפרסמו בעיתונות היומית (שרצוי שחלקם יתפרסמו מחדש) וגם כתבה למגירה יצירה רחבת היקף על האדריכלות האמריקאית. היא מתה בדירתה בתל אביב בשנה בה גם דאגו יזמים להרוס את "בית הקיבוץ המאוחד" ששכן כ-200 מטרים מדירתה.

בשיחה עם ארמוני היא דאגה להדגיש כי הבניין הזה הוא המשך ישיר לסגנון הבינלאומי. היא לא אהבה את המונח ברוטליזם והעדיפה לכנות את הסגנון בו יצרה כמודרניזם מאוחר. יצירת מונולית, השימוש בבטון חשוף, טיח שפריץ גס, אבן פראית – אלה כולם חומרים שמייצגים את הברוטליזם. אלא שהפלסטיות שיצרה ארמוני היתה רכה יחסית ושאבה פרטים מהסגנון הבינלאומי, כך שהמובהקות שלה התמסמסה מעט בין שני סגנונות, אך לא יותר מידי.

.

משטח אטום חריג לסביבתו

.

1968 – טקס הנחת אבן הפינה (ביתמונה, ארכיון חפצי-בה)

.

1969: בבנייה (ביתמונה, ארכיון חפצי-בה)

.

1969: בבנייה (ביתמונה, ארכיון חפצי-בה)

.

שנות ה-70 (ביתמונה, ארכיון חפצי-בה)

.

שנות ה-70 (ביתמונה, ארכיון חפצי-בה)

.

פתח רחב עם במה חיצונית אפשר להציג מופעי חוץ על הדשא הגדול

.

אחת מהכניסות לאולם ולצדה מופיע שמו: בית צבי

.

סכנה!

.

המושבים נעלמו ומה שנותר הן המדרגות, גם התקרה כבר לא שרדה בשלמותה

.

הבמה

.

חדר הקרנה בעורף האולם

.

רמפה מלווה את האולם בצמוד לדופן המערבית

.

מבט אל עורף האולם

.

באחורי הבמה מופיעים הפתחים העגולים

★

תודה לגיורא סלוס, נדב מן, אורי בן ציוני והאדריכלים ויטוריו קורינלדי ובצלאל רינות

★

חדרי אוכל נוספים בהם הסתובבתי:

.

געש (מנחם באר)

גזית (חיליק ערד)

חוקוק (שלי ניסים)

רביבים (שלי ניסים)

החותרים (שלי ניסים)

רשפים (מנחם באר)

שפיים (עירא אפרתי)

שלוחות (לאון שרמן)

דברת (מרדכי זברודסקי)

משמרות (יעקב מטריקין)

גלעד (ארנונה אקסלרוד)

ברור חיל (ויטוריו קורינלדי)

כפר המכבי (שלמה גלעד)

בית ניר (שמואל מסטצ'קין)

עין חרוד מאוחד (שמואל ביקלס)

גשר (שמואל ביקלס, ארנונה אקסלרוד)

מעיין ברוך (ארטור גולדרייך ורחל ניסים)

נחל עוז (בנימין צ'לנוב, ויטוריו קורינלדי)

גבעת חיים מאוחד (אהוד שחורי)

גבע (אריה שרון, אמנון לוי)

כרמיה (שמואל מסטצ'קין)

גלגל (נעמי יודקובסקי)

יקום (שמואל מסטצ'קין)

נגבה (שמואל מסטצ'קין)

דורות (מרדכי זברודסקי)

בית גוברין (אמנון לוי)

געתון (מנחם באר)

שניר (מנחם באר)

גת (מנחם באר)

נווה איתן

כפר דרום

אלונים (שלמה גלעד)

ארז (אלכס קשטן וויטוריו קורינלדי)

בית אלפא (לאופולד קרקואר, אברהם ארליק)

צרעה (אריך ראש, מוסה חריף וויטוריו קורינלדי)

אילות (שמואל ביקלס, ישראל גודוביץ, אלכס גרינבאום)

הצעות לחדר אוכל אפיקים (שמואל פובזנר, אברהם יסקי)

גדות, שמרת ואדמית (חנן הברון, מנחם באר ושמואל מסטצ'קין)

מגל ולהבות חביבה (שמשון הלר, שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד)

אור הנר, רוחמה (שמואל מסטצ'קין, אריך ראש וארנונה אקסלרוד)

משאבי שדה, שדה בוקר, סמר (רחל ניסים, שלמה גלעד, חיליק ערד)

בית זרע, שער הגולן וטירת צבי (מנחם באר, שמואל מטסצ'קין, לאון שרמן)

מגידו, עין השופט והזורע (חיליק ערד, אברהם ארליק, מוניו וינרויב ואל מנספלד)

כפר סאלד, עמיר, שדה נחמיה (עירא אפרתי, מנחם באר, אהוד שחורי/אפשטיין ובניו)

גבעת עוז, אשדות יעקב איחוד ותל יוסף (שמואל מסטצ'קין, מוסה חריף, לאופולד קרקואר)

עין דור, סאסא, איילת השחר (שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד, מרדכי זברודסקי עם אריך ראש)

שדה נחום, חמדיה, אפיקים (שמואל ביקלס, שמשון הלר, ו. י. ויטקובר עם אריך באומן)

ראש הנקרה, עין המפרץ, לוחמי הגטאות (פרדי כהנא, חיליק ערד, נעמי יודקובסקי)

הסוללים, עין גב, גשר הזיו (מרדכי זברודסקי, דב קוצ'ינסקי, שלמה גלעד)

כפר עזה, גבולות ומגן (ויטוריו קורינלדי, חיליק ערד, שמואל מסטצ'קין)

מנרה, הגושרים, דן (רחל ניסים, נעמי יודקובסקי, שמואל מסטצ'קין)

משמר דוד, הראל ונחשון (אריך ראש, אברהם ארליק, חיליק ערד)

סער, חניתה, יחיעם (חיליק ערד, מרדכי זברודסקי, מנחם באר)

ברעם, כפר גלעדי, מצובה (אהרון אלבוים, ארנונה אקסלרוד)

גבעת השלושה וגם כתבתי עליו כאן (אריה שרון)

יזרעאל, כפר החורש (אדם אייל, פרדי כהנא)

כפר מנחם, רבדים וחצור (שמואל מסטצ'קין)

יגור (יוסף אידלמן ורבקה ורוברט אוקסמן)

נירים ואורים (אברהם ארליק, רחל ניסים)

גרופית ומבוא חמה (ארנונה אקסלרוד)

עין החורש (קובה גבר ואברהם ארליק)

צאלים (דוד בסט ויצחק חשמן)

שובל (שמואל מסטצ'קין)

נצר סרני (שמשון הלר)

כפר בלום (פרדי כהנא)

זיקים (מנחם באר)

כברי (חנן הברון)

מבוא גולן (חנן הברון)

יד חנה (ישראל גודוביץ)

נחשונים (אברהם ארליק)

גבעת חיים איחוד (שמשון הלר)

מעלה החמישה (ארטור גולדרייך)

שדות ים (קובה גבר וזיוה ארמוני)

תל יוסף (לאופולד קרקואר)

כרם שלום (ישראל גודוביץ)

עין גדי (שמואל מסטצ'קין)

חפץ חיים (מיכאל קראוס)

בארות יצחק (לא ידוע)

נען (שלמה גלעד)

בחן (לא ידוע)

גונן (דוד בסט)

גינוסר (חנן הברון)

מזרע (אפשטיין ובניו)

גבעת ברנר (רוברט בנט)

רמת הכובש (מרדכי זברודסקי)

גזר – חדר האוכל האחרון (גבי גרזון)

★

שיר לסיום:

.

★