הזמנה לתערוכה

קוראות וקוראים יקרים,

בשבת הבאה (10.01.2015) ולמשך שלושה חודשים, תפתח תערוכה חדשה שאצרתי במשותף עם ערן טמיר טאוויל במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. מדובר במוזיאון קטן ויחיד שפועל בעמק הירדן, אך זה למעשה המוזיאון לאמנות השלישי שנבנה בישראל.

אשדות יעקב הוא גלריה קטנה לאדריכלות: את המוזיאון תכננו האדריכלים שולמית נדלר, מיכאל נדלר ושמואל ביקסון, את בית קרפ תכנן זאב רכטר, את בית דוידקה תכנן חנן הברון ואת גן הזכרון תכנן ויטוריו קורינלדי, ויש עוד.

ועל כך ברשימה זו.

.

נוף העמק בכניסה לאשדות יעקב

.

במהלך 64 שנות קיומו של משרד נדלר-נדלר-ביקסון-גיל תכנן המשרד כמה פרויקטים בולטים בנוף הישראלי: הספרייה הלאומית, בית סוקולוב, בית המשפט בנצרת, ספריית ארן באוניברסיטת בן גוריון, ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב, בית ספר ליאו באק, תיכון אורט בירושלים, קמפוס מכללת רופין, תאטרון ירושלים. בדקתי ומצאתי שהם שתכננו למעלה מ-100 פרויקטים שכל אחד מהם הוא הישג בפני עצמו.

אך רק מוזיאון אחד תכנן המשרד: מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן. המוזיאון נבנה בשני שלבים, ששיקפו כל אחד בנפרד תקופה אחרת בשפה האדריכלית שגיבשו האדריכלים והשתנתה לאורך השנים. בשבת הבאה תפתח במוזיאון למשך שלושה חודשים תערוכת מחווה לאדריכלים, המתבססת על התערוכה שהוצגה בגלריה בבית האדריכל ביפו בקיץ שעבר, וכוללת חומרים חדשים שנחשפו וכן פרק שיוקדש למוזיאון. נוסף לתערוכה, הפקנו חוברת (16 עמודים בעיצוב נעמי מילר, מהדורה מוגבלת ותחולק בחינם) המתייחסת לאדריכלות המוזיאון. בהמשך השנה יצא גם הספר.

מובאים כאן הטקסטים שמופיעים בתערוכה.

.

במשרד, 1970 (מימין לשמאל): מיכאל נדלר, שמואל ביקסון, שולמית נדלר, משה גיל

.

(1) האדריכלות של מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן

התפתחותה של התנועה הקיבוצית התאפיינה בחלוציות לא רק במישור החברתי והכלכלי, אלא גם במישור הפיסי. בין השאר, היתה זו התנועה הקיבוצית שהקימה את ראשוני המוזיאונים לאמנות. בשונה ממוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל שפעלו בשנים הראשונות לקיומם במבנים שלא יועדו מלכתחילה לתצוגה מוזיאלית, הרי שבתנועה הקיבוצית נבנו מוזיאונים לאמנות כחלק בלתי נפרד מהחזון התרבותי. המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר בקיבוץ עין חרוד היה הראשון (1948, אדריכל שמואל ביקלס), מוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע היה למוזיאון השני (1951, אדריכלים אל מנספלד ומוניו גיתאי-וינראוב) ומוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד היה השלישי.

לאורך השנים תכנן המשרד מספר עבודות בתנועה הקיבוצית. חודשים ספורים לאחר פטירתו של רמי נחושתן, הוזמנו בראשית שנת 1955 שולמית ומיכאל נדלר לתכנן "בית זיכרון ותרבות" לקיבוץ אשדות יעקב מאוחד, הידוע היום כמוזיאון בית אורי ורמי נחושתן. התכנית שנערכה מייצגת היטב את רוח התכנון שהובילו השניים באותה עת: בניין המוזיאון הופרד לשתי מסות נפרדות השונות זו מזו ובעלות חזות כפרית מודרניסטית. שני אגפי המוזיאון מתאפיינים בגושים מוארכים עם גגות אופקיים ומשופעים, תוך התייחסות לקשר בין פנים המבנה ובין החוץ. שתי המסות כללו אגף אחד עם מבואת כניסה, אולם לתערוכות, חדר זיכרון ומחסן ספרים, ואגף שני ובו חדר תרבות גדול ומרווח. שני האגפים סגרו על חצר פנימית אליה פנתה מרפסת מקורה שחצצה בין חדר התרבות ובין החצר. התכנית לא בוצעה בשלמותה, אך עד 1958, עת פתח המוזיאון את שעריו, נבנה האגף הראשון לאחר שנערכו שינויים בתכנית המקורית. את גופי התאורה במבנה עיצב וביצע רמי ספרוקט ממחלקת התכנון, יליד אשדות יעקב וחבר קיבוץ רעים (אחדים מהם עדיין נמצאים בשימוש בגלריה העליונה). את סורגי הברזל שתיארו נוף מקומי ועיטרו את חזית הכניסה המזרחית, עיצב וביצע בני רוזן, חבר קיבוץ אפיקים (עם ביטול הפתחים בחזית המזרחית הוסרו הסורגים ב-2009 והם שמורים במחסן המוזיאון).

בשנת 1962 חזרו מיכאל ושולמית נדלר לתכנן את הרחבת המבנה, והפעם הצטרף אליהם גם האדריכל שמואל ביקסון. באותה עת, זנח המשרד את האופי הכפרי והעניק למבנה אופי פיסולי. התכנית החדשה התבססה על התכנית ההיסטורית שנערכה עשור קודם לכן, וביקשה לממש את האגף השני שיועד כעת כולו לתערוכות. הגג המשופע שהופיע גם בתכנית המקורית, הודגש כעת היטב; אם בתכנית המקורית תוכנן להיות הגג מלוחות אסבסט דקים שנשענו על קירות המבנה, הרי שבתכנית החדשה תוכנן הגג מבטון כשהוא מעניק תחושה שהוא מרחף כמו זוג כנפיים מעל למבנה. שני פסי חלונות אופקיים נמתחו לכל אורך החזיתות הצפונית והדרומית, וכך אפשרו להחדיר אור ואוורור טבעיים אל האולם (כיום החלונות אטומים). האולם התנשא לגובה של כששה מטרים ובחלקו המערבי נערכה חלוקה לשתי קומות: מחסן במפלס התחתון וגלריה במפלס העליון. רק ב-1971 התממשה התכנית להקמת האגף השני, וגם בה נערכו שינויים. לבד מתערוכות מתחלפות, נערכים במספר מועדים לאורך השנה קונצרטים המנצלים את איכותו האקוסטית הייחודית של האולם ומושכים קהל רב מתושבי עמק הירדן וסביבתו.

הקיבוץ והנהלת המוזיאון בחרו בהמשך למסור את הרחבת הבניין לאדריכלים מתוך התנועה הקיבוצית עצמה. אדריכלים אלה, המשיכו את השפה המקורית של המבנים הקיימים והקפידו שלא להתנשא מעליהם. בסוף שנות השישים נבנה בצמוד למוזיאון אגף מועדון לחבר, אותו תכנן האדריכל חנן הברון ממחלקת התכנון בקיבוץ המאוחד וחבר קיבוץ רעים. ב-1986 נבנה אגף שלישי למוזיאון בצמוד לאגף הראשון ובהשראתו, שעל תכנונו הופקד משרד האדריכלים א"ב תכנון, שמרבית עובדיו היו חברי קיבוצים. ב-2009 נבנה אגף רביעי הכולל אולם מבואה ומשרד בתכנון האדריכל בצלאל רינות, חבר קיבוץ עין הנצי"ב.

.

1955: תכנית בניין המוזיאון הראשונה

.

1955: פרספקטיבה (בשלב הראשון נבנה רק האגף הנמוך)

.

1962: פרספקטיבה של האגף הגדול. הוא נבנה בסוף ב-1971 לאחר שינויים ועם אופי יותר קופסתי ופחות פיסולי.

.

1962: חזית וחתך באולם הגדול

.

שנות ה-60: תערוכת רפרודוקציות של רמברנדט באגף הראשון. עומד במרכז בין הילדים היחפים: מאיר נחושתן – מייסד המוזיאון שעל שם שני בניו הוקם הבניין (מקור: ארכיון קיבוץ אשדות יעקב מאוחד)

.

1971: בחזית האגף הראשון והרקע האגף השני והגדול (מקור: ארכיון קיבוץ אשדות יעקב מאוחד)

.

1971: חזית האגף הגדול לאחר השלמת הבנייה (מקור: ארכיון קיבוץ אשדות יעקב מאוחד). מאז הוקם אגף שלישי וכן מבואת כניסה

.

(2) האדריכלות של משרד נדלר נדלר ביקסון גיל עם אלקון

המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה העשרים, עובר כחוט השני בעבודות של המשרד שהקימו ב-1946 בני הזוג שולמית ומיכאל נדלר; 69 שנים לאחר פתיחתו של אחד ממשרדי האדריכלים הבולטים במרחב המקומי, וכמחווה לאדריכלים שתכננו בין השאר את בית אורי ורמי נחושתן מוצג מבחר מעבודותיהם. התמקדותם רבת השנים במבני ציבור הופכת את מכלול יצירתם לאספקלריה בה משתקפים ערכיה המשתנים של החברה הישראלית.

ב-1946, תקופה קצרה לאחר שסיימו שולמית ומיכאל נדלר את לימודיהם בפקולטה לאדריכלות בטכניון, שבמהלכם הכירו ונישאו, זכו בני הזוג בתחרות לתכנון קמפוס המדרשה החקלאית ע"ש רופין בעמק חפר. הצעתם, שהתאפיינה בסגנון כפרי עטור גגות רעפים, סימנה לא רק את ראשית דרכם המקצועית, אלא גם את מאפייני התכנון בארץ ישראל באותה עת. באותן שנים תיכננו בני הזוג בתי תרבות רבים במושבים ובערים חדשות ברחבי הארץ, כשהם פוסעים על התפר שבין סגנון כפרי לבין מודרניזם בינלאומי.

בהצעתם הזוכה לתכנון הספרייה הלאומית בירושלים מ-1957, פרויקט שאותו ביצעו בשיתוף אדריכלים נוספים, כבר ניכר האימוץ המלא של השפעות מודרניסטיות. אלה השתכללו לכדי שפה אדריכלית ירושלמית מקורית, שהתבטאה באופן השימוש באבן החיפוי ובחלוקת מסות ייחודית. דוגמאות לתקופת יצירה זו ניתן למצוא בבניינים כמו בית אלישבע, בית קרן הביטוח לפועלי הבניין ובית תרבות העמים. בו בזמן כבר באים לידי ביטוי בעבודת המשרד ניצני הברוטליזם, סגנון שהמשרד הפך לאחד מדובריו המרכזיים בעשורים הבאים. ב-1958 הצטרף לבני הזוג נדלר האדריכל שמואל ביקסון כשותף. יחד תיכננו השלושה את בניין הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי באוניברסיטת תל אביב, שעליו זכו בפרס רוקח. הבניין הגושני הבנוי בטון חשוף, שלו נוכחות דרמטית בקמפוס האוניברסיטה, הפך לאחד מסמליה של האדריכלות הברוטליסטית העושה שימוש בחומרי בנייה זמינים ופשוטים הנותרים חשופים. עם זאת, האלגנטיות והזרימה של הבניין ביטאו עידון וגישה מקורית למוסכמות של הברוטליזם. היכולת לעדן ולזקק את הברוטליזם ניכרת גם בתיאטרון ירושלים, שתכנונו החל ב-1958 בעקבות זכייה בתחרות, ושהעבודה עליו הסתיימה ב-1984.

הצטרפותו של האדריכל משה גיל כשותף ב-1966 סימנה התפתחות נוספת בשפה האדריכלית של המשרד. זו באה לידי ביטוי בפירוק המסות שאפיינו את עבודתם עד אותה עת. לעיסוק בחומריות המבנים  הצטרפה הדגשת הטיפול בחדירת האור הטבעי, בקשרי המבט ובקשר בין הפנים והחוץ של הבניין. מאפיינים אלה משתקפים היטב בעבודות כגון הספרייה המרכזית ע"ש ארן באוניברסיטת בן גוריון בנגב, בבית הספר ליאו באק בחיפה ובבית הספר אורט בירושלים.

עבודות המשרד בשלהי המאה העשרים ובפתח המאה העשרים ואחת מסמנות את התמורות בחברה הישראלית והגלובלית. פרויקטים מאותה תקופה, שתוכננו עם האדריכלית רינה אלקון – כמו מועדון הסגל בטכניון, בית המשפט בנצרת ומרכז הספורט בהר הצופים של האוניברסיטה העברית – מבטאים מורכבות צורנית וכוללים רמיזות היסטוריות ושפע חומרי שאפיינו את האדריכלות הפוסט-מודרנית.

משרד נדלר-נדלר-ביקסון-גיל עם אלקון נסגר סופית ב-2010.

לאורך 64 שנות פעילות, עמדה עבודתו של משרד נדלר-נדלר-ביקסון-גיל-אלקון בחזית היצירה המקומית, עם זכייה באין-ספור תחרויות ופרסומים בכתבי עת מקומיים ובינלאומיים. תערוכה זו שואפת להציג את טביעת החותם של המשרד, ולסייע לה למצוא את מקומה בהיסטוריה של האדריכלות הישראלית. בתערוכה מוצגים מבחר מעבודות המשרד, באמצעות מבחר תצלומים אותם צילמו טובי צלמי האדריכלות הישראליים לאורך השנים, דגמי מבנים שהתגלו במסגרת ההכנות לתערוכה וכן תכניות הבניין המקוריות שערכו האדריכלים למוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד.

.

החוברות כבר מוכנות

 

 

.

(3) האדריכלים

שולמית נדלר נולדה בתל אביב ב-1923, ייסדה את המשרד ב-1946. מיכאל נדלר נולד בסופיה, בולגריה ב-1921, ייסד את המשרד ב-1946. נפטר ב-1993. שמואל ביקסון נולד בירושלים ב-1926, שותף במשרד החל מ-1958. משה גיל נולד בצ'רנוביץ, רומניה ב-1933, שותף במשרד החל מ-1966. רינה אלקון נולדה בבוקרשט, רומניה ב-1939, שותפה במשרד החל מ-2003. נפטרה ב-2007.

.

ההזמנה – לחצו להגדלה (עיצוב: נעמי מילר)

.

(4) תודות

תודה לרות שדמון ממוזיאון בית אורי ורמי נחושתן שיזמה את התערוכה במוזיאון. תערוכת אדריכלות היא לא דבר מקובל ובטח לא בפריפריה ולכן יש חשיבות גדולה יותר לתערוכה. תודה לעמותת אדריכלים מאוחדים ולוועדת התערוכות בעמותה. תודה לד"ר צבי אלחייני שהעניק את השם לתערוכה. תודה לנעמי מילר על עיצוב ההזמנה והדפדפת. תודה לערן טמיר טאוויל על השותפות באצירה ותודה לממשלת ישראל ונבחרי העם שמשקיעים את המינימום בתרבות (אבל גם עם זה אפשר לעשות משהו).

.