סיבוב בבית דוידקה בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד

בית דוידקה הוא מאולמות המופעים הגדולים בתנועה הקיבוצית בכלל ובעמק הירדן בפרט (מפת מיקום). קופסה ענקית שאינה מתפקדת כבר שנים רבות בלב יישוב קטן. צמוד לקיבוץ, אחיו התאום: אשדות יעקב איחוד. שניהם התפצלו בתחילת שנות ה-50 וחיים זה לצד זה בנפרד עד היום. שני ש.ג., שני חדרי אוכל, שתי מזכירויות, וגם שני בתי תרבות גדולים וריקים.

את הבניין תכנן האדריכל חנן הברון, שבכמה מעבודותיו כבר בקרתי והבאתי אותן כאן בבלוג, ותמיד אני שמח להיתקל בבניין נוסף שתכנן. מבנים פשוטים, נקיים שהתאימו לתקופות אחרות.

..

חזית מערבית: מגדל הבמה

.

הביקור:

המבנה המרשים ביותר באשדות יעקב מאוחד הוא גם המבנה הבולט ביותר: בית דוידקה – אולם מופעים בשטח בנוי של 1,000 מ"ר, 720 מקומות ישיבה עם מיזוג אוויר מלא. מוקף במדשאה גדולה, מבנה בטון חשוף המטויח בחלקו ומהווה דוגמה יפה לברוטליזם הישראלי.

האדריכל חנן הברון אהב להכניס גגות בטון משופעים למבנים שתכנן. לכן יש דמיון בין בית דוידקה למבנים אחרים שתכנן, כמו חדר האוכל ברעים וגם המשרד שלו שם, בית התרבות בקיבוץ מעוז חיים ובית הוריו בירושלים. זו היתה השיטה שלו "לשבור" את הקופסה שמאפיינת את בתי התרבות, שמטבעם הם מבנים גדולים שמונחים בלב יישובים שמורכבים ממבנים קטנים.

הקפתי את הבניין כי החזיתות שונות, כשבאופן כללי השתדלו לפתוח בהם כמה שפחות פתחים. אחר כך הסתבר לי שהבניין שהוקם בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, נבנה כך שיהיה מוגן מפני רסיסי פגזים. החזית המערבית שמאחורי הבמה היא חזית כמעט אטומה למעט פס חלונות צר. חזיתות דרום וצפון דומות וכוללות חלונות מלבניים צרים המופיעים בקצב קבוע בחלק התחתון של החזיתות. החזית המזרחית הפונה למרכז הקיבוץ, גם היא כוללת מספר מצומצם של פתחים אך מורכבותה יוצרת קלילות המחפה על האטימות. רחבה מרוצפת וגדולה מצויה בחזית הבניין ותבליט פליז שיצר משה הדרי חבר הקיבוץ מעטרת קטע בחזית, וגם היא מסייעת ב"שבירת" אופקיותו של המבנה, כשהיא זורקת זרוע לכיוון השמיים. אחר כך מצאתי שהתבליט עוצב בהשראת פסל הפלמ"ח. זוהי רחבת התכנסות עם ספסל בטון ארוך, ללא כל טיפת צל כך שכנראה התאימה לשימוש רק בשעות שבאו אחרי שקיעת השמש.

בין המדשאה לכניסה לאולם, יצר הברון אזור ביניים הכולל חצר התכנסות סגורה, שממסגרת את הנוף למי שעומד בכניסה לאולם ומביט לאחוריו. יש כאן גם כמה חדרים עם דלתות זכוכית מזוהמות, עד שבקושי ניתן לראות מה יש בחדרים. מבעד לאחת מאותן דלתות, זיהיתי חדר זיכרון עם תמונות שחור לבן גדולות של הקיבוץ. המדרגות לקומה העליונה מאובקות אך יפות: הן מנותקות מהקירות ונושאות את עצמן. מעקה העץ משתלב היטב בבטון האפור.

האולם עצמו חשוך ורק האור שחדר מבעד לדלת האיר אותו. מאות מושבים ממתינים לקהל, כיסאות עץ וברזל מרופדים – פשוטים וטובים. משני צידי האולם שורות נוספות של מושבים ומעליהן גופי תאורה עגולים בצבע כחול לפי צו האופנה של 1973. יצאתי מהאולם ופניתי למדרגות העולות לקומה העליונה. למעלה חדר נוסף וחצר סגורה. היות ואת גג המבנה מכסים לוחות הקולטים את אנרגית שמש ליצירת חשמל, התקינו כאן מערכת אבטחה שהחלה לפעול. האזעקה עשתה הרבה רעש, אז הסתלקתי מהר.

האדריכל חנן הברון (2000-1931):

הברון נולד בשטוטגרט שבגרמניה ועלה עם משפחתו שנתיים לאחר מכן לארץ ישראל, כאן בחרו הוריו להתיישב בירושלים. אחרי שירות בהגנה, בפלמ"ח ובצה"ל, הפך לקיבוצניק והקים עם חבריו את קיבוץ רעים, בסמוך לרצועת עזה. את הכשרתו כאדריכל קיבל במוסד היחיד שפעל אז בתחום: הטכניון בחיפה. שם הכיר את זיוה ארמוני שהפכה לשותפתו למספר פרויקטים שהבולטים שבהם היו בית הקיבוץ המאוחד (נהרס) והספריה הלאומית בגבעת רם.

בגמר לימודיו הצטרף למחלקה הטכנית של הקיבוץ המאוחד ושם תכנן מבנים רבים כמו מועדון לחבר בנתיב הל"ה, תכנית היישוב והמבנים בקיבוץ רעים, מרכז אשכול, אולם ספורט בנען, בניין יד טבנקין ברמת אפעל וחדר האוכל בגינוסר.

כך פתח האדריכל ויטוריו קורינלדי את הטקסט שכתב על הברון: "לכתוב על חנן הברון, זה לפרוס את היריעה על תופעה יחודית – הקיבוץ והאדריכלות והתכנון הקיבוצי. אבל למעשה אי אפשר לנתק כל זאת מחנן האיש ומהקונטקסט הכללי של האדריכלות הישראלית, של התנועה המודרנית באדריכלות ושל קורות הדור שחנן היה אחד מבניו. […] אבל ללא ספק, יותר מכל אחד אחר, מגלם חנן את הקשר האורגני שבין איש קיבוץ ואמן יוצר" (מתוך: "בקו נקי, חנן הברון – לזכרו", הוצאת מערכת, 2003).

.

1973

.

היסטוריה:

עם מותו של דוד נמרי (1966-1908), המכונה דוידקה, החליטו חבריו להנציח אותו באמצעות הקמת בית תרבות ענק (היום גרים בקיבוץ כ-400 איש ובאולם 720 מושבים…). נמרי היה ממייסדי הקיבוץ, סגן מפקד הפלמ"ח וסגן מפקד מוסד עליה ב' בארגון ההגנה שהופקד על עליית המעפילים. ואחרי הקמת המדינה מנכ"ל משרד התחבורה.

יגאל אלון התמנה ליו"ר הוועד להקמת הבניין וב-1967 כבר הונחה אבן הפינה. העבודה התעכבה והתארכה עד שהושג כל הסכום להקמת המבנה, מיליון רבע לירות, אותו תרמו חברים וגופים ציבוריים (אך לא הקיבוץ) כמו "חברות תחבורה ותעופה, ידידי דוידקה בארה"ב, נאמני קיבוץ אשדות יעקב בבוסטון והוועד הפועל של ההסתדרות".

ב-1973 הושלמה מלאכת הבנייה והוא נחנך בין השאר נוכחות מזכ"ל ההסתדרות יצחק בן אהרון – שהיה שר התחבורה בתקופה בה היה נמרי מנכ"ל, וח"כ משה כרמל – מפקד חטיבת כרמל שעל שמו גם נקראה ומאוחר יותר שר התחבורה.

.

המצב היום:

שוחחתי עם בתו של נמרי, נעמי שושני, שהבניין קרוב לליבה. "הבניין מצוין, אך לצערי הוא לא בשימוש כרגע". כשהראיתי לאדריכל פרדי כהנא את התמונות הוא הגיב באופן מפתיע עם רגש (כהנא מאד פרקטי ועד היום לא שמעתי אותו מערב רגש בדבריו על מבנים): "כואב הלב… אחד המבנים היפים של חנן שמבטא את סגנונו 'הנקי'".

מאז כניסת הטלויזיה יש הרבה פחות ביקוש למופעים, הרצאות, הצגות, סרטים, וערכם של בתי התרבות צלל מטה. סביר להניח שבמתכונת הנוכחית בית דוידקה יישאר כך עוד שנים רבות. זו בעיה ממנה סובלים הרבה מאד קיבוצים ומושבים בארץ, ומי שימצא את הפתרון יקבל פרס.

.

החזית המזרחית הראשית והחזית הדרומית. מימין תבליט פליז שיצר משה הדרי

.

חזית מזרחית: האולם עצמו מרוחק מקו החזית וביניהם מפרידה חצר סגורה במפלס הקרקע ואחת נוספת במפלס העליון וכן מספר חדרים (חדר זיכרון וכדומה)

.

מפגש החזיתות המזרחית והדרומית

.

קטע מחזית מזרחית

.

קטע מחזית מזרחית עם תבליט פליז של משה הדרי – הפשטה של סמל הפלמ"ח

.

הרחבה בחזית המבנה עם ספסל בטון

.

חזית דרומית

.

חזית צפונית ומערבית

.

מדף בטון היוצר הצללה על החלק התחתון של החזיתות הדרומית, צפונית ומערבית.

.

חזית צפונית

.

חזית דרומית מציצה בין עצי הזית

.

בתי המגורים המשקיפים על המבנה

.

חזית צפונית

.

מעבר מקורה חוצה את המבנה בין האולם ובין החדרים והמדרגות המשיקים לקו החזית המזרחית

.

חצר פנימית מפרידה בין האולם וקו חזית המבנה

.

בין החצר הפנימית ורחבת ההתכנסות

.

דופן חדר המדרגות הפונה לחצר הפנימית

.

מנורה על אותו קיר שקשה להחליף בה נורות

.

אחד מהחדרים, אולי חדר זיכרון נשכח

.

המדרגות משתלבות בחזית המבנה

.

המדרגות מהצד השני

.

מעקה עץ

.

נוף ממוסגר מהמדרגות

.

נוף מהקומה העליונה

.

חצר פנימית בקומה העליונה.

.

בטון חשוף

.

האולם 01

.

האולם 02

.

האולם 03

.

האולם 04

.

האולם 05

.

זהו

.

במסגרת הליכות ג'יין 2013 Jane's walk אעביר סיור ביום ששי הבא (3.5.13, בשעה 10:00) על תכנון ואדריכלות המפגש הבלתי נמנע בין העיר לחוף. 

הקטע שבחרתי לסיור הוא בין גן העצמאות בקצה ארלוזורוב ועד מלון דן בקצה פרישמן. הקטע הכי אינטנסיבי ברצועת החוף. עד לשנות ה-70 הפנתה תל אביב את הגב לים, שתפקד בעיקר כבריכת ניקוז ביוב עירונית וכמוקד זנות ומין. אך דברים השתנו. תל אביב היא לא רק עיר חוף אלא גם עיר עולם הנמצאת בגלעין המטרופולין.

בסיור נשוחח על האופן בו פוגשת העיר את החוף, כיצד עובדים הרחובות, הגינות, הכיכרות, בתי המגורים, המסחר ובתי המלון. נעבור דרך חוף הילטון, בית העלמין הערבי, שכונת מחלול עליה הוקם פרויקט כיכר אתרים, חוף ובריכת גורדון, שגרירות ארצות הברית, אנדרטת ההעפלה, גן לונדון ולבסוף מלון דן.

הסיור כאמור יתמקד בעיקר בהיבטים תכנוניים, אדריכליים, אך גם היסטוריים, חברתיים וכלכליים המרכיבים את חיי המקום ויציע למשתתפים דרך להתבוננות חדשה על מפגש העיר והחוף.

ההשתתפות בסיור היא חופשית, אין צורך בהרשמה מוקדמת. נפגשים במתקני המשחק לילדים בגן העצמאות, צמוד לחומה של מלון הילטון. יש גם דף אירוע בפייסבוק.

.