סיבוב במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית שיפתח השבוע

פעמיים הספקתי להסתובב באתר הבנייה של מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית (1, 2) והתרשמתי מהמבנה יוצא הדופן שצמח לצד רחוב אבא הלל. לאחר שהיה סגור במשך ארבע שנים ועבר תהליך של חידוש והרחבה יתקיים ביום חמישי טקס הפתיחה למוזיאון.

הבוקר הסתובבתי בבניין עם האדריכלים מאירה קובלסקי וצבי אפרת, שהסבירו כי הם גאים במיוחד בפרויקט שבמסגרתו הצליחו לקחת בניין קיים, לאמץ את מאפייניו ולשכלל אותו. הם אמנם כבר הספיקו לבצע מהלך דומה בלפחות שני מוזיאונים שהם חידשו, מוזיאון ישראל בירושלים ובית לוחמי הגטאות, אלא שכאן הם גם יצרו אייקון ציבורי שמתאים לסביבה המתחדשת, הצפופה והסואנת.

ועל כך ברשימה זו.

.

2021

.

מבנה אייקוני בו מודגש הממד הציבורי שעל סף הרחוב

.

החזית העורפית הפונה לבתי השכונה

.

(1) קומת קרקע: מבואה ודלפק קבלה, אודיטוריום ואולם תערוכות 

.

במבואת הכניסה מקבל את פני הבאים קיר עץ שמורכב כולו מתאי אחסון. מאחורי הקיר נמצא האודיטוריום

.

ויש גם אודיטוריום

.

עץ

.

דלפק הכניסה

.

עמודי הבניין חוצים אותו לכל אורכו כמו שדרה של דג

.

אולם התערוכות בקומת הקרקע

.

בכל האולמות מוצגת כעת תערוכת הפתיחה "המוסד" המתייחסת למעמדו של המוזיאון בתקופתנו

.

כל העבודות הם של אמנים ישראלים עכשוויים

.

בולטות במיוחד עבודותיה הגדולות של זויה צ'רקסקי

.

וגם של דוד ריב

.

.

"צריך להפסיק לבנות מוזיאונים חדשים, אלא להתאמץ ולהשתמש ככל הניתן בבניינים קיימים", קובע האדריכל צבי אפרת בעת הסיבוב בין אולמות המוזיאון. לדבריו אין כמעט מוזיאונים בארץ שלא תוכננו כמוזיאונים ובכך יש פספוס, ובנקודה הזו הפרויקט ברמת גן מצליח לחדש. המבנה שהוקם בשנות ה-30 כמפעל תעשייתי, הוסב בשנות ה-80 למוזיאון עירוני קטן כשהוא שומר על אופיו התעשייתי, וכעת עם הרחבתו מתאפשר גם להציג בו נפח משמעותי של תערוכות.

"מבנים תעשייתים שכבר לא משמשים לייעודם המקורי הם מבנים שמתאימים להצגת אמנות", ממשיך אפרת. "הם גדולים, יש בהם מפתחים רחבים במיוחד, הם גולמיים בחומריותם ולכן מתאימים להצגת תערוכות מתחלפות. בעולם אתה יכול למצוא מקרים רבים של מבני תעשייה שהוסבו למוזיאונים, אבל בארץ כמעט ולא. גם כמורה ב'בצלאל' אני מעודד את התלמידים לעבוד עם מבנים קיימים ולראות מה אפשר לעשות אתם. זה לא עניין של שימור, אלא עניין של מיחזור, שימוש חוזר במבנים".

"היה כאן בניין קיים ועוד כזה תעשייתי בסגנון באוהאוס לא מיופיף, וזה הדבר החשוב לדעתינו", מסביר אפרת. "היתה לנו הזדמנות להמשיך את ההגיון הקונסטרוקטיבי והחומרי של הבניין המקורי, ולכל אורך התהליך ניסינו לעבוד עם ההגיון שלו, לקבל את מה שיש ולהימנע מלכפות עליו אדריכלות אחרת. זה נותן חללי פנים שבחיים לא היינו יכולים להעז לעשות, כי אולם משולש או כזה שהוא לא קופסה לבנה נתפסים ככאלה שאינם מתאימים למוזיאון. הכי שמחנו לגלות שהאמנים מתים על זה. דוד ריב אמר לי שזה המוזיאון הכי יפה שהוא ראה ויש בו משהו נוח. אם היינו מקבלים מגרש ריק, אז לא היה סיכוי שהבניין שהיינו מתכננים היה נראה כך, אלא היה נראה פחות טוב".

.

האדריכלים מאירה קובלסקי וצבי אפרת. מימין מציצה עבודה של דוד ריב, משמאל של זויה צ'רקסקי ומאחורי הכתף של צבי עבודה של משה ניניו

.

.

עיקרון תכנון נוסף שאפרת מציין הוא הקישוריות של הבניין לסביבתו העירונית. השמירה על המורפולוגיה של הבניין המקורי והכפלתה לקומות החדשות, איזנה בין המבנה הוותיק ובין הבנייה לגובה שצומחת ברמת גן. את מעטפת הבניין, שבה שולטים הבטון החשוף והזכוכית, עיצבו האדריכלים באופן שהדגיש את מעמדו הציבורי כשהשפה העיצובית רגועה.

העדר רחבה ציבורית בחזית כזו שמאפיינת מבנים מונומטאליים, לא פגעה אולי במעמדו אך הפכה את בניין המוזיאון לחלק בלתי נפרד מהרחוב. התוצאה היא שלצופה לא ניתנת האפשרות להתרשם מחזית הבניין במבט אחד ויחיד, אלא המבט על הבניין הארוך משתנה בכל צעד, והקווים האלכסוניים הבולטים במבט על החוץ, חוזרים ומופיעים גם בחלקיו הפנימיים.

היבט זה שמחזק את המובהקות של הבניין תפס את תשומת לבו של קובי לוי מסטודיו "הליגה" שהופקד על עיצוב הלוגו והשפה הגרפית של המוזיאון. בדומה לסמלים של מוזיאונים רבים בעולם, כשהקרוב אלינו ביותר הוא זה של מוזיאון תל אביב לאמנות שעיצב ב-1971 דן ריזינגר, גם את לוגו מוזיאון רמת גן עיצב לוי בהשראת צורת הבניין. לוי יצר צללית של הבניין ועליה ביסס לוגו שהוא דינאמי, היינו ניתן לשינוי; בדומה למבט המשתנה בכל צעד על חזית הבניין כמו גם המבט על האולמות הפנימיים, כך גם הלוגו ניתן לקיצור ולהארכה בהתאם לצורך ולתנאים.

.

על דלתות הזכוכית במוזיאון ניתן כבר לזהות את לוגו המוזיאון שעיצב קובי לוי – סטודיו הליגה ומתבסס על אדריכלות הבניין

.

כבר בשלב מוקדם בתהליך בניית השפה החזותית של מיתוג המוזיאון, עוד בזמן הבנייה, זיהה המעצב קובי לוי את צורתו הבולטת של הבניין שבה הוא בחר להתמקד וליצור בהשראתה את הלוגו. כאן הוא כיסה בשחור את חזית המבנה במבט אופייני, כשברקע הדמיית הבניין שיצרו האדריכלים (באדיבות הליגה – קובי לוי)

.

הלוגו הסופי הוא גמיש וניתן לשנות אותו בהתאם לצורך ולתנאים, בדיוק כמו המבט המשתנה על הבניין (באדיבות הליגה – קובי לוי)

.

.

פתיחתו של מוזיאון חדש בישראל, גם אם במקרה הזה מדובר במוזיאון מחודש, היא אירוע משמעותי. החשיבות שלו בתוספת של מוקד תרבותי בסביבה שהופכת להיות יותר ויותר חד-גונית ומרוקנת מתוכן. מעמדו של מוזיאון בימינו אלה, כשהזירה נשלטת בידי כוחות כלכליים ופוליטיים, העסיקו את אוצרת המוזיאון סבטלנה ריינגולד, שבחרה להקדיש לו את תערוכת הפתיחה, "המוסד – המוזיאון והישראליוּת" שמה. התוצאה מתבססת בעיקרה על יצירות דו-ממדיות – ציורים ותצלומים. לא תמצאו כאן את יגאל תומרקין, יוסף זריצקי או יעקב אגם, אלא רק אמנים עכשוויים כמו דוד ריב, ראידה אדון, משה ניניו וזויה צ'רקסקי.

במוזיאון ישנם ארבעה אולמות תצוגה. הם כולם שונים זה מזה באופיים ונראה שבינתיים לא נוצלו מספיק לתצוגת אמנות עכשווית מגוונת, כזו שאינה מסתכמת בציורים ותצלומים. בינתיים, נראה שעל רקע זה האדריכלות של הבניין החדש/מחודש מודגשת וחוויית הביקור בו מתרחשת תוך כדי תנועה, כשהאולמות מתגלים בזה אחר זה והמעבר במדרגות האפלות והמיוחדות של הבניין מקשר בין הקומות השונות, מעבר שיוצר מהלך של אתנחתא פעילה.

נותר לראות כיצד יתמודד המוסד החדש, בעזרת העירייה כמובן, עם הנכסים הנוספים המצויים בסמוך – אלה שהוקמו בשנות ה-50 כחלק מקריית האמנות שאותה ביקש למסד כאן בשעתו ראש העירייה אברהם קריניצי. אוצרת המוזיאון רואה בכל אותם נכסים חלק בלתי נפרד מרשת של מוקדי תרבות המהווים קריית מוזיאונים. אלא שלמעט מוזיאון רמת גן שנפתח כעת מחדש, כל השאר אינם פתוחים לציבור (הסטודיו של הפסל נתן רפפורט משמש לחוגי אמנות) וחלקם אף נטושים, עזובים ומוזנחים. ביניהם בולט בנוכחותו "בית כהנא" שאותו תכנן האדריכל יעקב רכטר. במשך שנים ארוכות התמקד המוזיאון הקטן הזה בתערוכות קרמיקה עד שנסגר לפני שנים אחדות. אלא שלאחרונה במסגרת שילובו ב"שביל יונתן" שהוקם לאורך הירקון, הוסרה הגדר שהקיפה והסתירה אותו, הוא נחשף לעין, זכה למעמד חדש ונוכחותו בולטת כעת פי כמה. זה הפרויקט הבא.

.

שני גרמי מדרגות יש בבניין והם מרשימים ומושכים

.

את הבניין המחודש והמורחב, תכננו האדריכלים צבי אפרת ומאירה קובלסקי, כשהאדריכל האחראי על הפרויקט היה האדריכל אבינועם שרון. בצוות השתתפו גם האדריכלים עידו לוי, אלון שריג, ניר שויקה ותלמה וייצנר.

המוזיאון יהיה פתוח בסוף השבוע הקרוב בחינם לרגל הפתיחה. לאחר מכן יהיה פתוח בשעות המקובלות, רצוי להתעדכן באתר המוזיאון.

.

אפור ושחור ומנורות ששופכים אור זהוב

.

(2) קומה 1: אולם מבואה, שני אולמות לתערוכות, מחסן יצירות

.

את פני הבאים בקומה הראשונה מקבל אולם המואר היטב באמצעות פסי זכוכית חצי שקופה הפונים לרחוב ובלתי העיר

.

העיסוק של משרד אפרת-קובלסקי בנגרות הוא נושא מרכזי שמעסיק אותם כבר שנים רבות ובא לידי ביטוי בין השאר בספסלים שעוצבו במיוחד לכאן. על אחד מהם ישובים עם הגב אלי ראידה אדון ופבל וולברג

.

גם ביום גשם האולם מואר היטב באור טבעי

.

לקהל ניתן יהיה להציץ במחסן ולקראת הפתיחה ניתן להכנס למחסן

.

בינתיים ריק פה יחסית

.

הכל נקי

.

וריק

.

דגמים של האולמות במוזיאון שמורים על מדף במחסן

.

באולם הגדול שבקומה הראשונה ממשיכה התערוכה

.

בין השאר מושכת תשומת לב סוכה קטנה (רפליקה של סוכה מהמאה ה-19 שאותה יצרו סלה־מנקה בשיתוף עם ניר יהלום וקטורה מנור) שמזכירה שאמנות זה לא רק ציורים

.

אפרת גל-נור מתייחסת לבניין המוזיאון

.

האולם דומה לזה שמתחתיו, אלא שכאן האולם גבוה וארוך יותר

.

ויש גם פתחים בתקרה המחדירים אור יום

.

ובקצה אולם שלישי יוצא דופן שרק בשבילו היה שווה כל הפרויקט הזה

.

האולם משולש וכולל רק דופן אחת אטומה. במרכז: עבודה של לימור צרור

.

הזכוכית חלבית והנוף נראה דרכה כמו ציור

.

ובקצה מעין מחווה לאדריכל אריך מנדלסון באמצעות מרפסת סגורה מזכוכית

.

מקום להיות בו

.

הקומה הזו היא תוספת לבניין ההיסטורי שחלקים ממנו מצויים בקומת הקרקע. הבניין הכפיל את אורכו ושילש את גובהו המקורי

.

מקום נעים

.

שוב בחדר המדרגות שנעים לעלות ולרדת בו בלי להרגיש את המאמץ. יש גם מעלית

.

(3) קומה 2: אולם מבואה עם מרפסת ואולם תערוכות

.

בקומה השנייה שוב מקבל את פני הבאים אולם עם מסך זכוכית

.

וכאן יש גם מרפסת שמחזקת את הקשר בין המוזיאון הסגור ובין החוץ

.

ויש גם פתח שדרכו ניתן להציץ אל האולם שבקומה מתחת ולהתרשם משלד הבניין המיוחד

.

ולמטה הסוכה

.

כאן מצוי אולם התערוכות הרביעי בבניין. זהו האולם הרגיל ביותר במוזיאון – נמוך ומרובע

.

מוצגות כעת עבודות שמתייחסות לקשר בין המוזיאון והסביבה

.

כמו התצלומים בחשיפה כפולה שצילם פבל וולברג: פועלי הבניין בארוחת צהריים והים

.

מכאן יורדים למטה במדרגות

★

שיר לסיום:

.

★

.

.