השקט התמידי ששורה על רחוב פיארברג המקביל לשדרות רוטשילד, הופך אותו לאחד מהרחובות המבוקשים בתל אביב. אפשר למצוא בו מבנים בסגנון הבינלאומי אותם תכננו טובי האדריכלים בשנות ה-30. אחד מהם הוא הבניין השוכן על שני מגרשים במספר 30 ו-32 ותכנן אותו האדריכל יצחק רפופורט, מהפוריים שפעלו בתל אביב באותן שנים.
המייחד את הבניין שבנייתו הושלמה ב-1936 וכלול ברשימת המבנים שהוכרזו לשימור ב-2008, הוא צורת האות ר' שעל פיה תוכנן, כשהוא עוטף חצר הפתוחה לרחוב. החצר במקור היתה גינה פרטית. אך מצוקת החניה הפכה אותה למגרש חניה. עוד דבר מיוחד בבניין הוא הטיפול השונה בשני חדרי מדרגות: האחד כולל חלון אנכי רציף. השני כולל סדרה של חלונות אנכיים עם מדפים לשבירת קרני שמש ישירות, כשכל אחת משתי מדלתות הכניסה עוצבה בהשראת פתחי החלונות המתנשאים מעליה. לא מדובר במבנה הכי מובהק או מפורסם שתכנן רפופורט, אלא בבניין לא מוכר וברחוב צדדי ודווקא מהסיבות האלה בחרתי להתעכב עליו.
ועל כך ברשימה זו.
.
הלילה
.
מפת התמצאות
.
מבט מהרחוב: במקור היתה גדר שחצצה בין הרחוב ובין גינה פרטית, אך הגדר פורקה והחצר הפכה לחניה
.
1936: הבניין צבוע לבן, הגדר שלימה והמרפסות עדיין פתוחות, אבל הדייר בקומה השלישית כבר הוסיף סוכך. רק מעל לפתחי החלונות שבמרכז החזית הדרומית (השנייה משמאל) נקבעו הצללות שהודות לאחידותן היו כנראה בתכנון האדריכל אך כיום אין להן זכר (מקור: אוסף אדריכל יצחק רפופורט)
.
כניסה
.
לבניין שתי כניסות נפרדות כשכל כניסה מקשרת לשתי דירות. בכניסה אחת חלון אנכי רציף
.
מרפסות בולטות בצורת קופסה פשוטה
.
הגגון המקרה את הכניסה מחובר לפס הבולט מקו החזית ומדגיש את החלון האנכי
.
החלון האנכי מסתיים גם הוא בגגון קטן שתפקידו למסגר
.
גם בדלת הכניסה המקורית עוצב פתח אנכי. גם הצבע הירוק מתגלה כאלמנט צבעוני שמופיע תחילה בדלת הכניסה ולאחר מכן במאחז היד של מעקה המדרגות
.
מעקה בנוי עם מאחז יד מעץ צבוע ירוק
.
המעקה
.
המדרגות מסתיימות בקומה השלישית
.
רוב דלתות הכניסה המקוריות לדירות נותרו במקומן (מה שמעיד על איכותן, 83 שנה לאחר שהותקנו).
.
.
(1) הבניין
רק שינויים מעטים נערכו בבניין וגם אלה משניים – אך הם הצליחו לפגוע בחזותו ולטשטש את איכותו האדריכלית שייחדה את הבנייה בשנות ה-30 ואת גישתו העיצובית של האדריכל יצחק רפופורט. השינוי המהותי ביותר הוא סגירת המרפסות באופן לא אחיד אך גם באופן שמסתיר את החלוקה הגושנית שיצר האדריכל. לא מדובר רק בשני גושים לכל אחד מחלקי הבניין (לכל חלק כניסה נפרדת אך הם מחוברים ורציפים), אלא בחלוקה שממשיכה ומתפתחת בכל חלק באופן עדין שניתן לזהות רק בהתבוננות נוספת. כיום לא ניתן לזהות אותה ולכן רצוי לחזור ולהתבונן בתמונה ההיסטורית שצולמה זמן קצר לאחר הקמת הבניין ב-1936 ועותק שלה מצוי בתיק הבניין במינהל ההנדסה העירוני.
הפלסטיות של הבניין נוצרת באמצעות קווים ישרים בלבד, משחק של קופסאות שחלקן בקנה מידה שונה: החל מהגושיות של אגפי הבניין, דרך המרפסות הבולטות מקו החזית וגם הן קופסתיות, ועד לטיפול בחלונות הפונים לשני חדרי המדרגות, כשכל חלון מקבל גם הוא הד לאותם קווים ישרים שממסגרים אותם והופכים לחלק בלתי נפרד ממערך הצורות והגושים שהאדריכל תיזמר בכשרון.
חלון אחד הוא אנכי ורציף וממוסגר בחלקו במדף דקיק שמתחבר בחלקו התחתון לגגון המקרה את הכניסה. דלת הכניסה לבניין היא הדלת המקורית שהותקנה כאן בעיצוב האדריכל וגם היא כוללת במרכזה פתח צר ואנכי לכל אורכה, בפרופורציות דומות לחלון המתנשא מעליה. בחדר המדרגות השני בחר האדריכל לגוון ולהשתמש בסדרה של פתחים מלבניים ואופקיים, כשמעל לכל חלון מדף בולט להצללה אך גם להדגשת הקצב שיוצרת סדרת הפתחים ומייחדת את הכניסה מזו הסמוכה. גם כאן שרדה דלת הכניסה המקורית, וגם כאן שילב האדריכל פתחים מלבניים ואופקיים בפרופורציות דומות לפתחים שנקבעו מעליה.
הצללה לא היתה נושא שהעסיק את רפופורט, לפחות לא בבניין הזה. בתמונה שצילם יצחק קלטר, שעבד בקביעות עם האדריכל (כמו גם עם אדריכלים רבים אחרים), ניתן לזהות שהדייר בקומה השלישית התקין לעצמו הצללה מעל המרפסת. לעומתה, נראה ששלושת מדפי ההצללה שמופיעים בתמונה מעל לפתחי החלונות בחזית הדרומית (משמאל לחלון האנכי) הם מקוריים ובתכנון האדריכל וכיום אין להם זכר.
צורת האות ר' העוטפת חצר הפתוחה לרחוב היא מרכיב נוסף ובולט בבניין. למעשה בנוי הבניין על שטח של שני מגרשים מאוחדים המתפרסים יחד על דונם אחד, אותם רכשו במשותף פריבס ושניאורסון – ששמם מופיע על תכניות הבניין. במקור נועדה החצר לשמש גינה פרטית לדיירים, אך ככל הנראה היא לא טופחה מעולם ושימשה עד מהרה לחנייה – מצרך המבוקש של התושבים הרבה יותר מגינה. במקור תכנן האדריכל למגרש גדר המורכבת מבסיס בנוי בחלקו התחתון ומרשת ברזל קלילה ותעשייתית בחלקה העליון. כמעט ולא נותר שריד לאותה גדר, שפורקה לטובת הכניסה לחצר שהפכה לחניון.
.
1936: לאחר השלמת הבנייה (מקור: אוסף אדריכל יצחק רפופורט)
.
.
(2) האדריכל
עיצוב נוכחות הבניין הוא מרכיב שחוזר ומופיע בעבודותיו של האדריכל יצחק רפופורט. רבים מהמבנים שתכנן היו כאלה שמוקמו ברחובות ראשיים ורפופורט ידע לנצל את כשרונו ולכן בנייניו בולטים על פני שאר המבנים הסמוכים – כך היה ברחוב אלנבי וכך גם ברוטשילד, כך היה בתחילת דרכו וכך גם היה בסוף דרכו. הבניין ברחוב פיארברג הוא דוגמה מובהקת לכך, שגם בבניין ברחוב צדדי, הקפיד האדריכל ליצור לבניין נוכחות שהפכה אותו לבניין הבולט לכל אורך הרחוב.
הוא נולד באוקראינה ב-1901 היגר בגיל 13 לארץ ישראל והתיישב עם הוריו בתל אביב. את השכלתו האקדמית רכש תחילה בברלין ולאחר מכן בפריס. עם שובו ארצה ב-1928 הצטרף למחלקת עבודות ציבוריות של שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל ובמסגרת זו השתתף בתכנון מבני ציבור רבים. לאחר מכן עבד שנה במשרדו של האדריכל ריכרד קאופמן וב-1931 יצא לדרך עצמאית. במשך עשרות שנים עבד בשותפות עם האדריכלים צבי פרנקל ואשר גליברמן, אך על תכנית הבניין ברחוב פיארברג מופיעה חתימתו של רפופורט בלבד. השותפות של השלושה ארכה שנים רבות – גליברמן ניפטר ב-1964 ופרנקל פרש מהשותפות ב-1979.
"מאפיינים אותו שני דברים עיקריים", סיפר לי בנו האדריכל עודד רפופורט, "מאחר שעשה אתה כשרתו גם כאדריכל וגם כמהנדס אז הצד ההנדסי העסיק אותו מאד. היו גם בניינים שהוא בעצמו עשה את הקונסטרוקציה הדבר השני שהוא לא היה דוגמתי, אלא שילב תרבויות כמו למשל קשתות ששילב בבניינים כמו בית חולים דג'אני (כיום צהלון) או בבית ביהודה לוי 94 שלפני כמה שנים שינו אותו אבל גם בו היתה קשת בכניסה. הוא גם עשה בניינים מחופים באבן או עם טיח דמוי אבן שלא היו מקובלים אז בתל אביב המודרנית. בכלל, עד יומו האחרון כל חומר חדש שהגיע לידיו הוא היה מנסה לשלב בבניינים שלו והוא תמיד הסתכל קדימה".
לאורך שישה עשורים תכנן עשרות מבנים במגוון תחומים, רובם בתל אביב, כשאת אלה המוקדמים מאפיינת הגישה המודרנית והם מבנים פלסטיים, בעוד את אלה המאוחרים מאפיינת גישה של מודרניזם מאוחר על סף הברוטליזם. למרות ההיקף הגדול של יצירתו ועושרה, היא כמעט ולא נחקרה. ב-1979 הצטרף אליו למשרד בנו, האדריכל עודד רפופורט ובשנת 1981 פרש מהמקצוע. הוא ניפטר בתל אביב ב-1989.
.
תכנית: שתי דירות של 3 חדרים ושתי דירות של 4 חדרים, 1936 (תיק בניין)
.
חתך, 1936 (תיק בניין)
.
חזית דרומית מוקדמת בה מופיעים חלונות אופקיים מעל פתח הכניסה, כשבפועל הותקן חלון אנכי ורציף, 1936 (תיק בניין)
.
חזית מערבית עם סדרת חלונות אופקיים מעל פתח הכניסה הראשי לבניין, 1936 (תיק בניין)
.
החלון האנכי מאיר היטב את חדר המדרגות ובעיקר מאפשר מבט אל החצר ואל השכנים
.
נעים לעלות ולרדת במדרגות.
.
הקצה העלון של החלון
.
כדי שלא יפלו יש סורג
.
פרופיל מתכת פשוט וזכוכית שבורה. פעם השקיפו כאן על גינה שאולי לא היתה מעולם מטופחת. היום מגרש חניה
.
בכניסה השנייה לבניין הפתחים הם אופקיים ולכל אחד מהם מדף הצללה
.
(-:
.
הלילה
.
כאן בדלת פתחי אופקיים בדומה לפתחים שבחזית מעל הכניסה (בשונה מהדלת לכניסה השניה שם הפתח אנכי)
.
שלוש מדרגות ורודות וגגון מעל הכניסה מדגישים את הכניסה
.
הריצוף בלבנים ורודות מאוחר ונעשה כנראה בהשראת צבע המדרגות המקוריות
.
הפנים דומה לחדר המדרגות הראשון אך מרווח יותר
.
המדרגות מקיפים שטח פתוח וצר המתנשא לכל גובה הבניין
.
מבט מתחתית המדרגות
.
פתחי חלונות אנכיים מאפשרים הצצה אל החצר
.
המדרגות מסתיימות במרפסת פנימית.
.
מכאן ניתן להתבונן בחלק השכן והסדוק
.
מבט למטה במדרגות: שילוב של ירוק וורוד
.
בלילה אפשר לראות עד כמה הנוכחות של חדרי המדרגות בולטת
.
לבניין יש נוכחות שונה עם רדת החשיכה
.
פס אור
★★★
בצידו השני של הרחוב ניצב בניין שהייתי כותב עליו בשמחה אבל דלת הכניסה שלו סגורה ולכן לא ניתן להתרשם גם לא מחדר המדרגות. תכנן אותו האדריכל יהודה סטמפלר שזכה שנה שעברה לתערוכה
.
עם פסים ורודים
★
בתים נוספים בתל אביב עליהם כתבתי לאחרונה:
.
רופין 40 (אריה קרפץ)
גורדון 79 (סם ברקאי)
בלפור 33 (מרדכי רוזנגרטן)
דיזנגוף 127 (מרדכי רוזנגרטן)
סמטת שפ"ר 10+9 (עמיר פלג ועדי גל)
בן יהודה 85 פינת גורדון 22 (שלמה גפשטיין)
דיזנגוף 105 פינת פרישמן 39 (יהודה ורפאל מגידוביץ)
שדרות בן גוריון 39 פינת גרץ 2 (יהודה מגידוביץ)
לואי מרשל 38 (משה לופנפלד וגיורא גמרמן)
מנדלסון 4 (מרדכי זברודסקי ויצחק בונה)
נחלת בנימין 16 – בית הכדים (זאב רכטר)
אחד העם 91 – בית פריד (זאב רכטר)
הגר"א 17 – בית גרפוליט (צבי גבאי)
בית ז'בוטינסקי (מרדכי בן חורין)
ראש פינה 26 (אריה כהן)
★
שיר לסיום:
.
★
חלון אחורי 
תגובות
תודה על המאמר. כמו שזה נראה היום – מגיעה תעודת עניות לבעלי הבתים ולדיירים.
תמיד נהנה מהפוסטים שלך, גם כשיש לי ביקורת. והפעם אין לי.
תודה, וביקורת צריכה להיות תמיד.