סיבוב בתערוכת סוף שנה של המחלקה לאדריכלות באוניברסיטת אריאל

הרצון ליצור סדר חדש בסביבת החיים הטיפוסית הרגילה בישראל, הוא הנושא המרכזי שמעסיק את בוגרי המחלקה לאדריכלות באוניברסיטת אריאל. הנושא הזה חוזר ומופיע כמעט בכל העבודות. הסדר החדש מתבסס על הכמיהה למקומות מגוונים, בעיקר כאלה אינטימיים המאפשרים ליצור קשר בין אנשים. הכלים בהם עושים הסטודנטים שימוש הם קבועים: בינוי מגוון ולא צפוי, חצרות פנימיות, כיכרות ורחבות פתוחות, סמטאות וכמובן שגם עירוב שימושים.

הביקור הוא חובה לכל מי שמתעניין לדעת מה מעסיק את הדור החדש במקצוע, ובכלל למי שמבקש לגבש עמדה ביחס לרוח הזמן. לכן אני מקפיד ללכת לתערוכות סוף שנה של המחלקות לאדריכלות השונות ולא משנה איזו. המרצים יכולים להיות כאלה ואחרים, הרמה של הסטודנטים יכולה להיות גבוהה או נמוכה – זה לא משנה, כי מה שמרתק הוא הנושאים, והם מתפתחים ומשתנים משנה לשנה. המודעות של הסטודנטים הולכת ומתחדדת משנה לשנה. אין מה להשוות בין הנושאים שהעסיקו את הסטודנטים לפני 10 שנים ובין אלה שמעסיקים אותם היום.

ועל כך ברשימה זו.

.

בתערוכה

.

התערוכה מתקיימת במרכז עמיעד שבשוק הפשפשים ביפו. את הבניין תכנן האדריכל יוסף טישלר ב-1924 כסוג של שוק חנויות מקורה. טישלר המודרניסט תכנן אותו עם גג בטון שטוח, אך נוסף לו גג רעפים בגלל בעיות ניקוז שהתקשו לפתור

.

כרזה בכניסה

.

כרטיסי ביקור של הבוגרים

.

מעבר רחב חוצה את האולם ומשני צידיו מאורגנים אזורי התצוגה של העבודות

.

 

העבודות מוצגות בפורמט אחיד שדרש מהמציגים לערוך שינויים בעבודה המקורית שהציגו ולצמצם משמעותית. התוצאה לא מוצלחת היות וחסרים רבים מהמסכים הנדרשים להתרשמות ולהבנת הפרויקט

.

מפגש

.

.

א. בשונה מהתערוכות של המחלקות לאדריכלות בבצלאל ובויצו חיפה שמציגים במחלקה עצמה, באוניברסיטת אריאל חוששים ובצדק שלתערוכה שתתקיים במחלקה באריאל לא יגיעו אנשים. לכן הם חוזרים ומציגים את תערוכת הבוגרים במבנה היסטורי שתכנן האדריכל יוסף טישלר ב-1924 בשוק הפשפשים ביפו. המבנה נועד במקור לשמש חנויות וכיום הוא משמש להצגת תערוכות וקיום אירועים. האולם הגמיש והמיקום הנוח והאטרקטיבי מתאימים מצוין לתערוכה ואפשר לשלב עם הביקור גם ארוחה או אירוע אחר. החיסרון הבולט בתערוכה הוא העובדה שמארגני התערוכה הגבילו את הפרויקטים לממדים מסוימים וקטנים. התוצאה היא שמרבית המציגים לא הצליחו או לא היה להם כוח וזמן להתמודד עם האתגר המיותר – לערוך את ההגשות הגדולות עליהם הם עבדו שנה שלימה לפורמט המוגדר לתערוכה, ולכן קשה להבין חלק נכבד מהעבודות וחבל.

ב. לא כל הבוגרים שסיימו את לימודיהם השנה במחלקה מציגים בתערוכה. רק שני שלישי מהם מציגים. כששאלתי מה הסיבה לא קבלתי תשובה ברורה. יתכן ולחלק נמאס מכל העסק והם כבר שקועים בעבודה ובפרנסה אחרי חמש שנים קשות שהקדישו בעיקר ללימודים ועכשיו כבר אין להם עניין בתערוכה. עדיין, מתוך ארבעים העבודות שמוצגות אפשר לגלות לאן נושבת הרוח. השאיפות הן גדולות, אך לא מוגזמות ולא מנותקות מהקרקע. יותר מכל הן מציגות את הכמיהה של הדור הנוכחי לקשר פיסי, כמיהה לנסות ולהפחית את שעות המסך. אדריכלות היא אחד המקצועות עתירי המסכים, ומרבית העוסקים בתחום בקושי מרימים את הראש מהמסך לאורך שעות העבודה. מתוך כארבעים עבודות בחרתי את אלה שמשכו את תשומת ליבי על בסיס החומרים שהוצגו. בעורף האולם הוצגו גם עבודות של תלמידי שנה רביעית, שגם הם הוגבלו לפורמט אחיד, ועדיין היתה שם עבודה אחת שמשכה את תשומת הלב יותר מהאחרות ולכן גם אותה הבאתי כאן בסוף.

ג. הדר סבג ניסחה אולי יותר מכל עמיתיה ללימודים את שאיפותיהם. אני מביא כאן קטע מטקסט שכתבה ומלווה את הפרויקט שלה המוצג בתערוכה, טקסט שמעיד לדעתי על כוונותיהם של רבים מעמיתיה ללימודים. סבג מסבירה שהיא באה "להציג אלטרנטיבה למגדלי המגורים של ימינו. בשורה זו מתבטאת בדינמיות במרחב ובסיטואציות המאפשרות מפגש פיזי בין אנשים, כתוצאה מכך נוצרת קהילה שוויונית ושיתופית באופן הומוגני. המבנה נוצר מתוך מחשבה על שיבוש פרופורציות, חופש ואקראיות ומייצר מקום מגוון שניתן לחוות אותו באופנים שונים ומותאם לקהילה בת זמננו".

.

מתרשמות

.

.

ד. מרגיז שאף עבודה לא עוסקת באריאל, בשכנים הפלסטינים או בהתנחלויות. אין ביקורת. כאילו סרסו פה את כולם. יש עבודות שמזכירות את המושג שיויון, אבל הן לא מתייחסות בין השאר למגבלות התנועה והבינוי ועל הקצבות המים המוטלות על תושבי העיירה סלפית הגובלת באריאל. הן גם לא מתייחסות לחוסר השיוויון שנחשף מידי שנה ומציג תמונה עגומה בה תושבי יהודה ושומרון נהנים מהטבות ומענקי מס פי 5 מתושבי ישראלי ממוצע. העבודות המוצגות בתערוכה עיוורות באופן בוטה לסביבה שבה הן נוצרו. מהאתרים שהסטודנטים בחרו להתערב ולתכנן בהם נעדרים שטחי יהודה ושומרון, כנראה שבהם לא רואים הסטודנטים צורך להתערב כי הכל מתוכנן בהם נהדר, או שהם לא מוצאים בהם עניין. יתכן גם שהם לא מכירים את ההתנחלויות, ולא טרחו להסתובב בהם. במחלקות לאדריכלות אחרות תמיד תמצאו קבוצה לא מבוטלת של סטודנטים שבחרו לעסוק בעיר שבה הם לומדים, חיים או עובדים, ומתייחסים גם להיבטים פוליטיים. בתערוכה של בוגרי אריאל אין זכר לעיסוק מישורים האלה. על מה מעיד החיסרון בעיסוק במקום בו פועלת המחלקה לאדריכלות באוניברסיטת אריאל?

ה. מאכזבת היא התשתית התיאורתית המיושנת שעליה התבססו הסטודנטים ואליה התייחסו. בעשרות הטקסטים שמלווים את הפרויקטים חוזרים הסטודנטים ומצטטים הוגי דעות, כאלה שפעלו באמצע המאה שעברה. המנחים כנראה תקועים אי שם בשנות ה-70 או ה-80 ולא יודעים שיש הוגי דעות עדכניים ומרתקים לא פחות, כאלה שהגותם מתייחסת לשינויים בהרגלי החיים, שינויים אליהם גם מתייחסים הסטודנטים.

ו. צוות המנחים מורכב מהאדריכלים גלעד דובשני, עדנה לנגנטל, יהושע לוי, דניאל אזרד, אודי מנדלסון, שמואל גרוברמן ואיציק אלחדיף.

.

(1)

.

לירן צוקרן: "הפרויקט מציע אפשרות לחזון המטבוליסטי להתעורר מחדש בישראל"

.

דגם

.

דגם לדירה

.

שלבי תהליך הפיתוח

.

(2)

.

דורין סגורסקי: הצעה להתערבות בשדרות הר ציון בתל אביב. תפסית הרחוב לא כמקשה אחת אלא כמרחב המורכב מסביבות שונות. לבסוף היא בחרה להתמקד בקטע אחד בשדרה

.

הפתרון: "לחבר בין שני קצוות השדרה בגלריה לאומנות רחוב שמנסה לחבר בין שני עולמות, לא רק באמצעים פיזיים אלא מביאה את התרבות מן השוליים ומבין הבניינים אל לב ליבה של השדרה"

.

(3)

.

הילה חיון עדני: כמו גם בשנים קודמות גם השנה אפשר לראות שמרבית הסטודנטים עסקו בסביבות מגורים. אין ניסיון משמעותי לחדש יותר מידי, אך יש רצון עז לחזור וליצור סביבות מגורים נעימות הרחוקות מסביבות המגורים הנהוגות בישראל. כאן מציעה חיון מתחם מגורים שהדגש בו הוא חיזוק הממד הקהילתי של המקום

.

לפיתוח המרחב המשותף ובחתך הוא נותר משטח ריק וסתמי

.

הדגם מבטא יותר טוב את הניסיון ליצור סביבה נעימה ואינטימית יותר. מהלך דומה מתקיים כיום ברחוב סלמה בבנייה רוויה. נקווה שהרעיונות היפים לא ישקעו אלא היא תממש אותם גם במשרד האדריכלים בו תעבוד

.

(4)

.

חלי בונן: התוצאה מתרחקת ככל הניתן מהסדר והארגון המוכר ונשענת על מערך היררכי שונה. ההצעה בחרה בשכונת עיר ימים כמקרה מבחן ויצרה בינוי חדש, שונה ואישי בתוך השטחים הפתוחים שבין המגדלים הטיפוסיים

.

קטע מהדגם

.

(5)

.

עוז חזקיה: הצעה לבינוי ציבורי שנועד גם לקשר בין העיר ובין חוף הים

.

ההצעה מתייחסת לגן אלישבע – גן עירוני שבקצה המערבי של שכונה א' שיוצא מהמרכז המסחרי ומרכז הקליטה

.

(6)

.

שיראל ברגמן: תכננה מתחם מגורים שכולל בתוכו תיאטרון באזור התעשייה של טבריה

.

המטרה המרכזית של הפרויקט היא לעורר את האנשים, להקים אותם מהישיבה העודפת מול המסכים ולעודד תנועה: "באמצעות התנועה נוצרים ללא הרף יחסים חדשים בין האדם לסביבה, אשר מגדירים בצורה אינסופית ומתחדשת את הסביבה עבור האדם ואת האדם עבור עצמו".

.

(7)

.

מיכל שחר זילברשטיין: פרויקט שהתבסס על ציטוט מוולטר בנימין: "נקבוביות כסלעים היא הארכיטקטורה, הבנייה והפעילות מתמזגות זו בזו, … מבנים משמשים כבמה עממית, כולם מחולקים לאין ספור משטחי משחק הפעילים בו זמנית".

.

חתך וחזית

.

(8)

.

מאור הלל: המאפיין שחוזר ומופיע בעשרות עבודות השנה הוא הארגון והסדר החדש שנועד להתרחק ככל הניתן מהסדר והארגון המודרני בו שקוע התכנון הישראלי כבר מאה שנה. הפרויקט מציע תכנון חדש לאזור צפון בני ברק, בו רחוב ז'בוטינסקי מהווה גבול. ההצגה הזו של הפרויקט היא דוגמה נוספת לחוסר ההצלחה של התערוכה קבוע מסגרת אחידה לכל הפרויקטים שהוצגו במקור באופן ובממדים אחרים

.

(9)

.

תהילה עייש: "הסתמכתי על מבנה הליוואן המסורתי, שאלתי את ערכיו, ויצקתי אותם למרחב התכנון שלי. הבית הפרטי נפתח ומאפשר בתוכו מקום לישות אחרת: עבודה, לימוד, ספריה ועוד. באמצעות שתי שכבות אלו: שכבת המגורים ושכבת הליוואן יצרתי מעיין ליוואן גדול כמרחב ציבורי מארח"

.

את הפרויקט היא תכננה בשטח שבין הרחובות יפו ואגריפס בירושלים, בין השאר כדי להציע חיבור חדש ביניהם

.

חוברת צנועה ומוצלחת שמלווה את הפרויקט (ואל הספרים המוגזמים והמיותרים שבוגרים אחרים משקיעים ומפיקים במקום להתמקד בפיתוח הפרויקט)

.

(10)

.

דניאל גולן: פיתוח בינוי בין בניינים שנועד להחליש את הסדר והארגון הגנרי והאנטי-קהילתי הקיים, ולהציע סביבות פעילות מושכות. ובמילותיה של גולן: "מרחב שכזה יהווה אלטרנטיבה לחיים השטוחים שהמסך מייצר, על ידי תכנון מחדש של יחידות המגורים סביב רעיון השיתוף והקטנת שטחם בהתייחסות לשטח העירוני שמצטמצם ועידוד מפגש מחוץ לבית ומתוך כך ,יצירת מרחבים קהילתיים שכונתיים במפלסים השונים שבין יחידות המגורים".

.

(11)

.

רותם ישראל: הייאוש מהעיר הוביל לתכנון על צלע מצוק הפונה לים המלח וליצירת מגדל המחובר לקרקע בכל מפלסיו. 

.

לא כל כך ברור מה ההגיון בחיסול עוד פיסת טבע באופן כוחני ומדכא

.

אבל לפחות ההדמיות מושקעות

.

(12)

.

אביאל ארגמן: הפרויקט מתיימר להציג סביבה בנויה המגיבה לשינויים הטכנולוגיים, אך לא ברור מהתוצר כיצד התגובה באה לידי ביטוי חוץ מהמראה העתידני שמזכיר סט מהסרט בלייד ראנר

.

דגם

.

(13)

.

גיתית גולדנברג בחרה להתמקד בירוחם שם היא ביקשה ליצור סביבה שמדגישה את הקשר בין האנשים, מהלך שבא לידי ביטוי בעיקר באמצעות חצרות פנימיות המקושרות זו לזו ולסביבה המקיפה אותה, סוג של סמטאות בקנה מידה אנושי, ללא מכוניות וללא בינוי צפוי וחזרתי

.

חתך

.

דגם

.

(14)

.

סימונה קנדל: פרויקט באזור אצטדיון טדי וקניון מלחה בדרום ירושלים בו מוצע ליצור סביבה עירונית אינטנסיבית של פעילות סביב השעון

.

התוצאה: בהדמיות יש תמיד המון אנשים אבל אפילו כאן האנשים קטנים ובנייני הזכוכית הסתמיים הם העיקר והם אלה שבגובה העיניים ולא האנשים. יש גם כמה עצים. נראה שהמנחה של הפרויקט הלך לישון.

.

(15)

.

ענת אלפסי דיק בקשה לטפל בפער הקיים בעיר בין הדירות בבתים ובין הגינות.

.

דגם

.

(16)

.

מור בלליטי: מהטקסט המלווה אתה פרויקט אפשר להבין שהוא מוצע באזור נתב"ג. מוצג בינוי באותו סדר וארגון שנועד לפרק את הסדר והארגון הקיים, מוטיב חוזר ברבות מעבודות הבוגרים השנה, אך לא ברור מה הקשר לנתב"ג ותכלס הפרויקט יכול היה להתמקם בכל מקום. ועדיין הוא מעורר עניין

.

תכנית

.

דגם

.

(17)

.

ענבל גבירצמן-אסף: בינוי חדש במפגש בין טבריה ובין הכנרת, מטרות העבודה היו לחזק את נוכחות המפגשים בין העיר למים, בין בינוי חדש לותיק ובין הכביש הראשי ומערכת התנועה המקומית

.

דגמים רעיוניים

.

(18)

.

הדר חנני מנסה להדגיש בבת ים את ייחודה על פני שכנותיה באמצעות חיזוק הממד הקהילתי. הפתרון: כיכרות

.

כיכר פנימית אליה פונים הבתים ובה מתרחש המפגש המיוחל בין התושבים

.

מבטים בכיכר

.

(19)

.

הדר סבג ניצלה היטב את השנה החמישית ויצרה פרויקט מושקע במיוחד ביחס לשאר העבודות. "מבנה היברידי רב-תכליתי המתפקד כמרחב מגורים, מסחר, תרבות ופנאי כאחד".

.

"הפרויקט נוצר על מנת להציג אלטרנטיבה למגדלי המגורים של ימינו. בשורה זו מתבטאת בדינמיות במרחב ופזורה של סיטואציות המאפשרות מפגש פיזי בין אנשים, כתוצאה מכך נוצרת קהילה שוויונית ושיתופית באופן הומוגני". המבנה נוצר מתוך מחשבה על שיבוש פרופורציות, חופש ואקראיות ומייצר מקום מגוון שניתן לחוות אותו באופנים שונים ומותאם לקהילה בת זמננו".

.

המטרה שמציגה סבג דומה ואילו זהה לחלק גדול מהפרויקטים המוצגים, וגם אצלה מפלס הרחוב לא מקבל את הטיפול הראוי לו ונותר עקרוני בלבד. לעומת זאת, הטיפול בחזיתות המבנה ובמערך הפנימי הוא מפורט ומעמיק, אבל לדעתי האתגר הגדול הוא במפלס הקרקע – באזור בו נפגש הבנוי והפתוח, הפרטי עם הציבורי. התחמקותה מהתעמקות במפגש היא בעיה מרכזית באדריכלות והוא חוזר ומתפספס. משולש של דשא שטוח שעליו דמות של בחור צעיר עם זקן בוהה במסך או זוג רוכב על אופניים כפי שמופיעים כאן בהדמיות – לא מהווים פתרון יצירתי לאתגר

.

קטע מהדגם שמזכיר פרשנות עכשווית למגדל בבל

.

יש גם אנשים זעירים המרווח בין מפלס למפלס גבוה במיוחד

.

(20)

.

לילך הרצוביץ יצרה הצעה בפתח תקוה לסביבת האתר בו שכן עד 1952 קיבוץ גבעת השלושה (שהתפצל באותה עת לשני קיבוצים שקמו מזרחית לעיר). גם אני הצעתי פרויקט במתחם הזה כשהייתי בשנה ג'. כמו פרויקטים רבים גם היא מחפשת ליצרו סביבה עירונית נעימה ואינטימית המעודדת קשר בין הדיירים. הפתרון: בנייה לא חזרתית, חצרות פנימיות, שבילי הולכי רגל הנפתחים לרחבות וחצרות

.

תהליך העבודה המתאר מאפיינים ישראלים כפי שהיא הגדירה לצורך העבודה עם מקבילה פיסית: אי ודאות – פתיחות וסגירות, חוצפה ישראלית – קצה פתוח, בטח לא פראיירים – גבול, אחדות בגיוון – תכנון שיוויוני, מסורת – זיכרון מרחבי

.

(21)

.

שני דר פלדמן אולי בחרה בגימיק שהוא בעיקר מהלך עיצובי אך יש בו גם מטרה תכנונית מאתגרת של שילוב תעשייה ומגורים והתוצאה מוצלחת ומעוררת עניין

.

ההצעה פורסת שכבת מגורים חדשה המרחפת מעל אזור התעשייה

.

הדמיות בצבעים לא שגרתיים

.

חתך: תעשייה למטה, מגורים למעלה

.

(22)

.

לא הצלחתי להבין את הקשר בין הפרויקט ובין הטקסט שכתב בן גירש: "שאלת הפרויקט מנסה להתמודד עם האופן בו האדריכל צריך לעמוד מול מגנוני השליטה של זמנו וכיצד יכול לעשות זאת אל מול מנגנוני השליטה של העתיד, אש יהיו מבחן הקצה לתפקידו של האדריכל אל מול הבינה המלאכותית"

.

לא ברור אם בכלל צריך אדריכל כדי לתכנן את הכוורת הדיסאוטופית שמוצגת בהדמיות

.

מה שברור שהוא נהנה לעשות את ההדמיות האלה

.

(23)

.

דנה חסון התמקדה בסביבת שוק תלפיות שבשכונת הדר בחיפה ועיצבה סביבה עירונית שעיקרה הוא שביל הולכי רגל המקושר לסביבה המקיפה אותו

.

דגם

.

מגוון של סביבות ושימושים

.

חתך

.

(24)

.

אסף ארמון מבקש לנצל את המכתש הגדול בשכונה ד' בבאר שבע, שמעורר כבר שנים את דימיונם של כרישי נדל"ן

.

את מכתש אותו הוא מכנה "פצע" ו"שממה" הוא מציע למלא בבניינים ודרכים וגם גינות בשטחים הכלואים שנותרו

.

(25)

.

יהב כוכבי שלבה בחצרות הפנימיות והרחובות הצרים שרבים אחרים עשו, גם בנייה מדורגת כשהכוונה היא לצופף ככל הניתן את הבינוי מבלי לטפס לגובה ובעיקר ליצור נוחות אקלימית

.

חתכים

.

(26)

.

אביב בנלולו אוהב לרשום והפרויקט שלו הוא בעיקרו תוצר של כשרונו להתבונן ולרשום. ביד חופשית הוא מציע בשכונת נווה שאנן בתל אביב סביבות העונות על צרכי העובדים הזרים המתגוררים באזור. יש פה קסבה וכיכר שלא קיימת היום ויש גם פרשנות חדשה למקומות קיימים כמו ספריית לוינסקי והחצרות המוזנחות שמקיפות כל בית

.

קסבה וכיכר

.

דגם

.

(+)

.

בקצה האולם בחרו להציג גם עבודות של סטודנטים משנה ד'. עבודה בולטת היא של דקלה גבאי. היא בחרה להציע בינוי חדש בדופן כיכר השעון ביפו ולמקם שם מבנה תיאטרון וקונצרטים עם מגורים ובית קפה המתייחסים זה לזה וגם לסביבה

.

דגם

★

מהתערוכה המשכתי למשהו שונה לגמרי: איריס פשדצקי קופצת מידי פעם לעמאן לראות מה חדש שם. את ממצאיה היא הציגה באירוע שהתקיים ב"1:1" – מרכז חדש לאמנות ופוליטיקה שפתחו לפני חודש עדי אנגלמן ועמרי קריגר ברחוב השרון 4, צמוד לתחנה המרכזית הישנה. אני כבר מחכה לאירוע הבא.

★

תערוכות בוגרים נוספות שכתבתי עליהןה שנה:

(1) בצלאל

(2) ויצו חיפה

★