סיבוב בתערוכת סוף שנה של המחלקה לאדריכלות באוניברסיטת אריאל

הרצון ליצור סדר חדש בסביבת החיים הטיפוסית הרגילה בישראל, הוא הנושא המרכזי שמעסיק את בוגרי המחלקה לאדריכלות באוניברסיטת אריאל. הנושא הזה חוזר ומופיע כמעט בכל העבודות. הסדר החדש מתבסס על הכמיהה למקומות מגוונים, בעיקר כאלה אינטימיים המאפשרים ליצור קשר בין אנשים. הכלים בהם עושים הסטודנטים שימוש הם קבועים: בינוי מגוון ולא צפוי, חצרות פנימיות, כיכרות ורחבות פתוחות, סמטאות וכמובן שגם עירוב שימושים.

הביקור הוא חובה לכל מי שמתעניין לדעת מה מעסיק את הדור החדש במקצוע, ובכלל למי שמבקש לגבש עמדה ביחס לרוח הזמן. לכן אני מקפיד ללכת לתערוכות סוף שנה של המחלקות לאדריכלות השונות ולא משנה איזו. המרצים יכולים להיות כאלה ואחרים, הרמה של הסטודנטים יכולה להיות גבוהה או נמוכה – זה לא משנה, כי מה שמרתק הוא הנושאים, והם מתפתחים ומשתנים משנה לשנה. המודעות של הסטודנטים הולכת ומתחדדת משנה לשנה. אין מה להשוות בין הנושאים שהעסיקו את הסטודנטים לפני 10 שנים ובין אלה שמעסיקים אותם היום.

ועל כך ברשימה זו.

.

בתערוכה

.

מחווה לתיאטרון הקאמרי / הצעה למיגון בשדרות

מניסיוני, בימים אלה נחסך לתושבי אריאל ביזבוז זמן וכסף על הצגות חלשות, בחלקן וולגריות, מיושנות וממוחזרות של תיאטרון הקאמרי. לכן, אני בהחלט מבין למה בתוך כל הברדק הזה לא נישמע קולם של התושבים.

בכל מקרה, באריאל חוץ מאולם מופעים ישנה גם מיכללה אקדמית המאכלסת בתוכה את אחד מבתי הספר המצליחים ביותר לאדריכלות בישראל. ההצלחה באה לידי ביטוי לא רק בזכיה עקבית בפרסים ישראלים ובין-לאומיים לפרויקטים סטודנטיאלים אלא גם הודות להשתלבותם של הבוגרים בכל המשרדים הבולטים, ברשויות המקומיות ובמוסדות התכנון.

נכון שזנדברג לא אוהבת אותם, הרי זה ברור שמי שיכתוב מילה אוהדת על כל מה שקשור להתנחלויות ייחשב מייד כאידיוט ואנטי הומאני. אולי זה נכון, ולכן אני שמח לפרסם ברשימה זו את איתי מידן – בוגר טרי מבית הספר לאדריכלות במכללת אריאל ואת פרויקט הגמר שלו אותו הוא תכנן במסגרת המגמה הכללית בבית הספר – לעסוק בהצעות תכנוניות לפריפרייה הישראלית.

 

חזית הפרויקט הפונה אל הרחוב

 

סיבוב בטרמינל נתב"ג הנטוש

אתמול מאוחר בלילה, קיבלתי טלפון מחבר ללימודים שלא דברתי אתו כבר כמה שנים. החבר הנשכח ביקש תמונה מסוימת שצילמתי לפני כמה שנים, כך יצא שנאלצתי לנבור באוסף התמונות שלי. במקרה נתקלתי בתמונות של סיור שערכנו כסטודנטים עם צבי אפרת, בשעתו ראש המחלקה לאדריכלות בבצלאל, בבניין טרמינל 1 בנתב"ג, שעמד אז כבר שנתיים נטוש, אחרי שכל העסק הוזז לטרמינל החדש.

בזמנו, הייתה התמרמרות גדולה בקרב הסטודנטים, שהמקום יגנוב את ההצגה מעבודותיהם (מה שהתברר כנכון), אבל בשבילי זו הייתה הזדמנות להכנס למקום בו ביקרתי כל כך הרבה פעמים כנוסע נלהב, וכעת הוא עומד נטוש ובודד. לא ייחסתי כל חשיבות להצגת העבודה שלי שם, ופשוט נהניתי להיות שם.

הסיור היה המפגש הראשון שלי עם המקום אחרי הרבה זמן. הוא נפתח בהרצאה ארוכה של צבי ברחבה שבחזית הבניין שתמיד הייתה מוכרת לי כמלאה במכוניות ובמוניות המורידות ואוספות נוסעים שבאו או חזרו מארצות אחרות. עכשיו, הרחבה הייתה כמו כיכר השוק ריקה מאדם – רק אנחנו היינו שם. ואנחנו לא נסענו לשום מקום.

.

הכניסה לטרמינל

.