סיבוב בספרייה הנטושה בגבעת חביבה וגם פרס רזניק

מעמדן של הספריות הדרדר בעשור הקודם ואחת הספריות ששילמה על כך מחיר יקר היתה הספרייה של תנועת השומר הצעיר והקיבוץ הארצי. את בניין הספרייה הייחודי שהוקם לאחר הקמת המדינה בשטחו של בסיס בריטי, תכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין, בוגר הבאוהאוס.

מספר מהמבנים המעולים שתכנן מסטצ'קין מצויים כיום בסכנה ולא זוכים לתשומת הלב הראויה להם. במרכז חינוכי כמו גבעת חביבה הייתי מצפה לגלות שהמבנה שהיה לראשון שהקימה התנועה במרכז החינוכי-אידאולוגי שלה ימשיך לפעול, אך בישראל "ישן מפני חדש תוציאו" וזה דינו של הבניין הזה.

ועל כך ברשימה זו (וגם על הזוכים בפרס רזניק לאדריכל צעיר).

.

המבצר הריק

.

מבנה הספרייה מורכב מגופים מתומנים הנחים זה על זה, כשמהגוף המרכזי נשלחות זרועות אגפים

.

המבנה מקושר לאולם גולן – אולם ההתכנסות המרכזי בגבעת חביבה שגם אותו תכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין. בין שני המבנים מקשר מעבר מקורה (משמאל)

.

לקראת סוף הבנייה (מקור: ארכיון יד יערי)

.

לאחר עבודות הפיתוח (מקור: ארכיון יד יערי)

.

מבט ממגדל המים הסמוך (מקור: ארכיון יד יערי)

.

נהנים ושמחים רגע לפני סגירת הברזים (מקור: ארכיון יד יערי)

.

המבנה מרשים הודות לצורניותו הייחודית ולעובדה שזה המבנה הגבוה בסביבתו

.

.

(1) הבניין

ב-1954 נחנך על שרידיו של מחנה צבאי בריטי המרכז האידאולוגי של תנועת הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר. חלק מהמבנים ששימשו את הבריטים חזרו לתפקוד מלא במסגרת סיפוחם למרכז, ועדיין בחרה ההנהגה לבנות גם מבנה חדש וייצוגי, כזה שיהיה שונה מכל בניין אחר.

הבניין מורכב מאגף מרכזי המתנשא לגובה שלוש קומות וצורתו המתומנת עם פסי החלונות הצרים והאופקיים מעניקים לו חזות של מגדל שמירה. צורת המצולע חזרה והופיעה בעבודות אחרות ומאוחרות יותר שיצר האדריכל שמואל מסטצ'קין ובראשן הבניין המרכזי במכללת אוהל שרה (כיום המכללה האקדמית עמק יזרעאל, בסמוך לעפולה). גם במדרשת שדה בוקר יצר מבנה כיתות רב-צלעות. המבנה המרכזי שולח זרועות של אגפים כשגגונים הנשענים על עמודי ברזל דקיקים מחברים בין האגפים השונים, כשבין השאר מקושר אליו אולם גולן אותו תכנן מסטצ'קין עשור מאוחר יותר ועליו כתבתי כאן. יובל דניאלי מציין כי עמודים אלה חזרו והופיעו גם בחדרי האוכל שתכנן מסטצ'קין, ומטרתם היתה לשאת את הגג באופן שיהיו כמה שפחות בולטים. דניאלי מוסיף ומתייחס לצורתו הייחודית של הבניין: "בגוש המסיבי הזה יש משהו מבצרי, זה אלמנט כוחני אך גם משחק צורני. התקופה בה נבנתה הספרייה היה בתקופה הכי אידאולוגית, כשסטאלין שלט ועדיין לא מת, זה היה בשיאו של הויכוח בתנועה. אחד התפקידים של הספרייה היה לשמור על נכסי הרוח של האידאולוגיה של השומר הצעיר. אפשר לומר שיש פה אלמנט של ביצור האידאולוגיה".

במרכז האגף מתנשא אולם עגול הפתוח לכל גובהו כשהקומות כולן משקיפות אליו ומאפשרות קשר בין כל מקום ומקום בו. הבניין הזה הוא למעשה מערכת ולבד מהאגף המרכזי, נמתחים ממנו אגפים נוספים המקושרים אליו ישירות או מקושרים אליו באמצעות מעברים מקורים.

"זו היתה ספרייה שלא היה בה שימוש גדול, לא ספרייה טיפוסית שבאים אליה הרבה אנשים ויושבים" נזכרת דליה ליאור מקיבוץ מענית שניהלה את הספרייה מסוף שנות ה-70 ועד לשנות ה-80. "זו היתה בעיקר ספריית עיון עשירה בספרים בנושאי המזרח התיכון. היה גם אוסף גדול של עיתונות משנות ה-30 וה-40, ספרי היסטוריה ופילוסופיה, בעברית, אנגלית, גרמנית ויידיש. עבדתי שם לבד יחד עם ספרן נוסף וכשהגעתי אליה אז עשיתי דילול רציני והכנסתי מחשוב".

על פי תצלומי הדגם המקורי שיצר האדריכל, התכנית היתה פורמלית והדגישה את הממד הייצוגי של הפרויקט. רק חלקים מהתכנית המקורית נבנו, אך עדיין היה זה הבניין המרכזי. לכן, מתמיהה כיצד הנהלת גבעת חביבה בחרה לאורך השנים להקים בניינים חדשים ללא קשר לבניין המרכזי ובסופו של דבר לנטוש ולהפוך אותו למחסן. ככה זה כנראה כשהעגלה ריקה ולא יודעים או לא מוצאים לצקת תוכן חדש לנכס.

.

דגם הבניין המקורי מעיד כי בכוונתו של האדריכל היה ליצור מבנה שהוא מערכת – כזה המורכב מסדרה של מבנים המקושרים זה לזה ומשולבים בפיתוח נופי מתאים (מקור: ארכיון יד יערי)

.

המבנה המרכזי כמרכז של ידע ממנו יוצאים לבנייני כיתות ולאולמות התכנסות (מקור: ארכיון יד יערי)

.

.

(2) שילוב אמנות באדריכלות

במרכז האולם העגול הקושר בין קומות הבניין המרכזי, יצר האדריכל קיר המתנשא לגובה ונועד לסגור על המדרגות והמעלית הקטנה. הקיר עמד ריק לאורך ארבעים שנה למעט חלקו התחתון בו שילב האדריכל מדפים קטנים להצגת ספרים. ב-1994 במסגרת אירועי האמנות "ארט פוקוס" שהתקיימו בפעם הראשונה, הוזמנה האמנית תמר גטר להתערב בבניין. היא בחרה למלא את הקיר כולו בציור המשתלב אמנם ביצירתה הענפה, אך גם מתייחס לבניין עצמו. 

"בנו לי פיגום ועבדתי שם  שבוע או שבועיים", נזכרת תמר גטר בתהליך היצירה. בעבודה מופיעים שני ראשים של בחורים שמעוותים את פניהם, בצמוד להם גגות של בתים, וברקע הצבע הכחול שמאפיין רבות מעבודותיה של גטר. "כשנכנסתי לספרייה ראיתי שם את אוסף הספרים שהיה כולו 'אדום' – כתבים של לנין ומרקס, ספרייה קומוניסטית סוציאליסטית, שילוב של 'ספריה אדומה' והרבה מקורות יהודיים. היו שם אוצרות ובכל פעם שעשיתי הפסקה הייתי מטיילת בין המדפים ומוציאה דברים. כל זה בתוך הצירוף של הבניין שנראה כמו בונקר והמקום של גבעת חביבה".

"היתה הרבה עבודת הכנה", היא ממשיכה ומסבירה, "עסקתי אז בתמונות של חיילים לפני חיול. הוצאתי מאלבומים של חברים תמונות שלהם בהן רואים אותם בתנועת הנוער, אלה האנשים שיהיו בעתיד לוחמים ועכשיו הם נראים ליצנים, כמו ראשים כרותים". בצמוד לראשים ציירה גטר גגות של בתים שנבנו בסגנון הבינלאומי. בציורי הגגות היא התבססה על מבנים שתכנן האדריכל יעקב פינקרפלד, "אחד מהאדריכלים של בניין הארץ", כדבריה (הארכיון שלו במקרה התגלגל לידיה והיא מסרה אותו לארכיון יד יערי בגבעת חביבה). את הגגות המופיעים בציור גטר מציגה כ"המקום האחרון שניתן להשקיף ממנו". היא מעניקה לגגות סיומת של קוים לבנים המזכירים את השרוך המשתלשל מהחולצות הכחולות של תנועת השומר הצעיר ומסמל את טוהר המידות. גטר מדברת על תל חי, על קינה, על בניין הארץ ועל השומר הנם על משמרתו, הנוער והעתיד.

כשאני מספר לה שהמקום נטוש כבר שנים  ארוכות, היא מסתקרנת ומבקשת פרטים כדי לחזור ולבקר בו.

.

עם פרסום המאמר ביקשה תמר גטר להוסיף את הדברים הבאים:

"הבחירה האוצרותית של טלי תמיר בגבעת חביבה כאתר לפרויקט "ארטפוקוס" 1994 לא הייתה פשוטה, לא מובנת מאליה ולא רק משום שהמקום רחוק וקשה לעניין בו את הסצנה. צריך לומר שמלכתחילה זו הייתה בחירה פוליטית והאוצרות נבעה מן הרצון לתהות ולבחון אידיאולוגיה או שרידים שלה. היו באותה תערוכה עשרות עבודות מסביב שיצרו יחד מקבץ בעל משמעות. חלקן בתוך ארכיון יד יערי וחלקן במקומות אחרים טעונים אידיאולוגית והיסטורית. התכנסנו שם לא רק אמנים ואוצרים, היו שם משוררים פלשתינאים, אינטלקטואלים, פוליטיקאים. זה היה לרגע גבעת חביבה עם הייעוד המהדהד שלה. הבחירה של טלי תמיר ושלי למקם את הציור בתוך צינור האור/אוויר של הספרייה המיוחדת הזו הייתה הבחירה הכי סימבולית ואמוציונאלית שאפשר להעלות על הדעת. כמובן כבר מסטצ’קין היה הראשון לדמיין ולשאוף לציר כזה בלב הפרויקט הנפלא שלו.

ה’בחורים’ שאתה מזכיר הם טירונים, צעירים לפני גיוס. הם לא ‘ליצנים’. הם מצטלמים לפני החיול בהבעות של 'טרם מוות' 'זעקה' 'אימה' וכו'. הם הופכים את הפחדים שלהם להצגה קירקסית, לגרוטסקה. בהשתעשעות מאקברית מסוג זה נתקלתי בהרבה אלבומים של צעירים לפני חיול. ככה זה הגיע אלי. על חומר כזה חשבתי.  רציתי שניים כאלה, כמו ראשים כרותים, צפים בתוך הכחול, מתחת לגג כמו זה של בית-התנועה של יעקוב פינקרפלד. על העקומה של הקיר-צינור של מסטצ’קין, 'מתעקמים' הגגות שלי/שלו (פינקרפלד) למעין זוג משקפיים. (לה מונוקל דה מון אונקל) אלה ראשים בלי גוף וגג בלי בית. בניגוד גמור לגרפיקה של חוברות סוציאליסטיות רבות שראיתי בספריה והכרתי בכלל מחומרי תעמולה המציגים את הנוער תמים, מאושר ועם הפנים לעתיד טוב וצודק, כפי שכולנו יודעים…".

.

בעקבות הפרסום קבלתי למייל תגובות רבות וכואבות המתייחסות למצב הבניין. בין השאר, פנתה טלי תמיר, אוצרת האמנות שאצרה בשעתו את פרויקט ארט פוקוס לאנשי גבעת חביבה וכתבה להם בין השאר: "…חייבים להציל את הבניין מההשפלה הזאת וכמובן – לעשות משהו עם הציור של גטר – לדאוג לשימורו, ולהנגשתו לציבור – אשמח לדבר על דרכים לשימור והנגשת הציור החשוב הזה של תמי גטר – יצירת אמנות חשובה ביותר שנמצאת בבעלותכם!".

.

1994: רישומי הכנה ומימין תצלומי בניינים שתכנן האדריכל יעקב פינקרפלד וגגותיהם מופיעים בציור (באדיבות תמר גטר)

.

1994: תצלום הדמויות שהיוו השראה לציור (באדיבות תמר גטר)

.

1994: אחת משתי הדמויות (באדיבות תמר גטר)

.

1994: מראה כללי של העבודה לאחר השלמתה (באדיבות תמר גטר)

.

.

(3) כיום

מאות המדפים והארונות שעדיין פזורים בבניין ריקים כעת. עשרות ארגזים מלאים בכתבי עת ובספרים נדירים, אבל כנראה שלאף אחד אין עניין בהם. בין השאר מצויים כאן עותקים של כתב העת "הד החינוך" בשפה הערבית וכתבי עת וספרים רבים בערבית שאין לי מושג מה המקור שלהם, מהארץ או מהמדינות השכנות. נוסף על אלה פזורים בבניין עשרות רבות של מזרנים.

הבניין נעול וסגור אך הודות לפתחים המחדירים כמות נדיבה של אור טבעי אז המקום מואר היטב לאורך שעות היום. דודו אמיתי שעבד בבניין בשנה האחרונה שהוא תפקד, מספר שכבר עשרים שנה שהוא נעול ולא בשימוש. הספרים עברו למבנה ספרייה אחר והמקום הפך למחסן. במהלך השנים עלו ונפלו רעיונות להשמשת הבניין. גם עכשיו יש רעיון להשמיש אותו לטובת בית ספר תיכון בינלאומי שמתוכנן להיפתח בגבעת חביבה בשנה הבאה, אבל בינתיים לא נראה שמישהו מתכונן לטפל ולחדש את הבניין שמלא בינתיים בכל מיני דברים שלא קשורים לבית ספר".

על חזית הבניין, בחלק העורפי שלו, יצר עדי סנד שלושה קופסונים ועננים, שנראה שנמצאים במצב של חוסר שקט. אולי צפייה לסערה שמתקרבת. סנד הציג במרכז האמנות שבגבעת חביבה תערוכה קטנה לפני מספר חודשים וזו כנראה מזכרת שהוא הותיר באחד מביקוריו.

.

סרטון קצר מהספרייה הנטושה:

.

.

.

(4) האדריכל שמואל מסטצ'קין

עבודת התכנון נמסרה לאדריכל שמואל מסטצ'קין (2004-1908). הוא אמנם גר מרבית חייו בתל אביב, אבל בנערותו היה ממקימי תנועת הנוער העובד ופעיל בניסיון לשלב את התנועה בבתי הספר החקלאיים שהוקמו אז בארץ, כך מציינים מוקי צור ויובל דניאלי בספר "לבנות ולהבנות בה – ספר שמואל מסטצ'קין" (הקיבוץ המאוחד, 2008). עם שובו מלימודים מבית הספר הגבוה לאמנות ואדריכלות באוהאוס בגרמניה ב-1937, הוא חזר והתיישב בתל אביב, בבניין שתכנן והיה לבכיר האדריכלים שתכננו במסגרת התנועה הקיבוצית. הוא הצטרף לארגון ההגנה ונטל חלק מרכזי בתכנון פרויקטי "חומה ומגדל", וכן ניהל את מחלקת המפות של הפלמ"ח. ב-1943 ייסד את המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי והתמנה לתפקיד אדריכל ראשי, תפקיד אותו נשא במשך שלושים שנה.

בעשור הראשון לפעילותו התאפיינה גישתו העיצובית בסגנון הבינלאומי שהיה אז נפוץ. מתחילת שנות ה-50 ניתן למצוא שינוי בגישתו, כשמסטצ'קין אימץ את הברוטליזם כשהמהלך מתאפיין לא רק בשימוש בחומרים פשוטים וזמינים ובראשם הבטון החשוף, אלא גם בהיבט הגושני. ממבנים קופסתיים מחופים בטיח לבן, עבר מסטצ'קין ויצר מבנים המתאפיינים בגושניות של צורות מורכבות יותר כשבניין הספרייה בגבעת חביבה הוא הבולט שבין המוקדמים שבעבודותיו מאותה עת בה אימץ גישה סגנונית חדשה. בריכת השחייה ואולם הכדורסל בקמפוס גבעת רם ו"בית היוצר" בנווה זוהר הם הדוגמה המובהקת לכך. בסוף ימיו שיתף פעולה עם בנו – האדריכל יוסי מסטצ'קין, עד לפטירתו של הבן, אז פרש מסטצ'קין מעבודה.

.

1952: בבנייה (מקור: ארכיון יד יערי)

.

1954: לקראת סוף הבנייה (מקור: ארכיון יד יערי)

.

מסטצ'קין תכנן רק זרוע אחת לפי תכניתו המקורית והיא כיום מוזנחת כמו המבנה הראשי

.

על קיר הבניין הותיר פה עקבות עדי סנד שאצרתי לו תערוכה במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן ב-2015

.

בתוך משטח קיר שנחשף לאחר שהטיח התקלף יצר סנד קופסונים

.

עליהם מסוכך ענן גדול

.

בקצה המעבר המקורה המקשר בין אולם גולן ובין מבנה הספרייה הנטוש יש דלת כניסה

.

חלק מהרעיון של הקיבוץ: דלתות זכוכית כך שגם מי שבתוך המבנה יהיה לו קשר עין עם החוץ

.

גבעת חביבה – המרכז לחברה משותפת

.

שנות ה-70: עמדת הספרן בכניסה ולצידו המדרגות המקשרות אל הקומות העליונות (מקור: ארכיון יד יערי)

.

קומת הקרקע מלאה במזרנים ובשרידי הספרייה שפעלה כאן במשך חמישים שנה

.

אין פה כבר ספרים אלא מזרנים

.

בהיקף הבניין ניתן להרגיש את הקירות המרכיבים אתה מתומן בעוד שבמרכז המבנה הגוף הוא עגול

.

המבנה אמנם מתומן אך בפנים מתגלה אולם עגול המתנשא לכל גובה הבניין

.

ב-1994 יצרה האמנית תמר גטר ציור על הקיר המרכזי בבניין

.

1953: מבט אל על (מקור: ארכיון יד יערי)

.

1953: מבט אל על (מקור: ארכיון יד יערי)

.

המדרגות העולות למעלה

.

אין ענבים בגפן

.

הבור ריק

.

מדפי הספרים במבנה המתומן (מקור: ארכיון יד יערי)

.

פעם היו פה ספרים

.

תקרה האולם מחופה בלוחות עץ ונפרדת בפס חלונות אופקיים המחדירים קרני שמש לא ישירות עמוק אל הבניין

.

מעניין מה רוני עושה עכשיו

.

1994: תמר גטר יוצרת את ציור הקיר (באדיבות תמר גטר)

.

מבט מלמעלה

.

על הברדק וציור הקיר של תמר גטר

.

1953: מבט למטה אל עמדת הספרן (מקור: ארכיון יד יערי)

.

חוברות על הרצפה

.

פעם היה הד החינוך בערבית. פעם היה הד החינוך. לאחרונה התפטר מנכ"ל הסתדרות המורים – אחד שהתעלל בנער ערבי ואחרי שהתלונן בחור שהוא הטריד אותו מינית

.

חוברת

.

חזרה למטה במדרגות

★

★

זו הפעם השלישית שמוענק פרס רזניק לאדריכל צעיר והשנה הוזמנתי לשמש בתפקיד שופט בתחרות יחד עם האדריכלים צבי אפרת ואורית מילבאואר. שלוש עבודות אופטימיות זכו בפרס:

• בתחום מגורים – וילה בקיבוץ כברי בתכנון אדריכל לורון כץ.
• בתחום מוסדות חינוך – חידוש בית ספר יסודי בגבעת שמואל בתכנון אדריכלית דפנה בראון-חלפין.
• בתחום קהילתי – פינת התרעננות באזור תעשייה תלפיות בירושלים בתכנון האדריכלים רוברט אונגר וגיל הרבג'יו כהן מ"קולקטיב אנייה".

אתמול בערב נערך אירוע בגלריה בבית עמותת האדריכלים. ד"ר מיכה לוין הציג את עבודתו של האדריכל דוד רזניק. אחריו צבי אפרת העניק את הפרסים לזוכים. ולבסוף נערך דיון בהשתתפות האדריכלים אירית אקסלרוד (שכאן בבלוג כתבתי על חדרי האוכל בקיבוצים שתכננה אמא שלה – האדריכלית ארנונה אקסלרוד), פיצו קדם, שם טוב צרויה וערן זילברמן. הארבעה דנו במעמדו של האדריכל הצעיר ובדרכים לפרוץ ולהצליח.

.

40 עבודות של אדריכלים עד גיל 40

.

תערוכות העבודות (עיצוב: נעמי מילר) + לוח המציג את האדריכל דוד רזניק שעל שמו נקרא הפרס המוענק לעבודות המצטיינות שהוצגו בתערוכה

.

אדריכלית דפנה בראון-חלפין עיצבה מחדש בית ספר יסודי והעניקה לו חיים חדשים וגם תדמית עדכנית. מעורבות של אדריכלים בסביבות של חינוך הן מהפעולות המשמעותיות ביותר שאדריכל יכול לתרום להן

.

האדריכלים רוברט אונגר וגיל הרבג'יו כהן מ"קולקטיב אנייה" קיבלו גם את הפרס על הפעולות שהם מובילים בעשור האחרון וכוללים עבודה במרחב הציבורי המיועדת קהילה. פינת ההתרעננות שתכננו בירושלים היא דוגמה לעבודות אלה

.

אדריכל לורון כץ עיצב וילה בקיבוץ כברי, כזו שבה המרחב הפרטי הוא החלק המשני במבנה, ועיקר תשומת הלב ניתנה לאזור המצוי בין הפרטי לציבורי. עבודה שגם קצת מזכירה בפרופורציות שלה את המוזיאון לעתיקות חצרו שתכנן האדריכל דוד רזניק

.

תודה לתמר גטר, תלמה נשיא, יובל דניאלי ודודו אמיתי

★

שיר לסיום:

.

★