לכבוד יום הזיכרון – העליתי בזכרוני סיבוב שערכתי עם שמוליק בבית לחם לפני כמעט 14 שנה. הזיכרון כבר מיטשטש אז מזל שישנן תמונות, כי כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה "תמונה אחת שווה אלף מילים".
עד גיל 16 לא חציתי את הקו הירוק, ובדומה לשכן מהבניין הסמוך (רפי לביא, צייר) לא הייתה שום סיבה לחצות את הקו הירוק העובר ברחוב אבן גבירול. אז לכשהגעתי לפרקי התחלתי לדחוף את האף לכל חור ופינה שטרם הכרתי. אחרי הכל בבית ספר לא היה מה ללמוד.
בדומה לכנופיית הגנרלים חובבי המלחמות וחבורת ארכיאולוגים (שחלקם היו גם כן גנרלים במיל'), התחלתי להתלהב מהקישור בין התנ"ך למרחב הפיסי בו אנו חיים במודע או שלא במודע. עד היום אני לא מבין מה כל כך עיצבן את פאזוליני כשבא לבקר במזרח התיכון בראשית שנות ה-60, בחיפוש אחרי אתרי הסרטה לצילומי סרטו "הבשורה על פי מתי". פאזוליני חיפש את ארץ התנ"ך וזה מה שקיבל, זה שהיתושים והחום המעיק הפריעו לאיטלקי חם המזג זה כנראה מה שגרם לו לשנוא את המקום (ובסופו של דבר לצלם את הסרט קרוב לבית). אני מצידי עד היום מאד מתלהב מהמרחב הגולמי המתקיים פחות מ-20 דקות מפתח חדרי.
אז ביום הראשון שהתירה הרשות הפלסטינאית לאזרחים ישראלים לבקר בעיר בית לחם, שנמסרה לידיהם זמן קצר קודם לכן – הגעתי לסיבוב בעיר.
.
.
יצאנו בצהרי יום ב-27 לדצמבר 2005, באוטובוס עירוני של אגד ממרכז ירושלים, אשר הוריד אותנו סמוך למנזר מר אליאס על דרך חברון הקדומה.
באותן שנים, היו לי מספר שותפים די סהרורים להסתובב עימם, באזורים שעד אז היו זרים לי לחלוטין: מאיר הרומני, צדוק התימני, שמעון, שאול, שמוליק הצובלי, לירית, שירה, אורי הכנרי, ומעל לכלם – שמוליק אריאלי (שהיום מתפקד כמנהל בית ספר בעיר של נינט).
שמוליק היה (ואני משער שעדיין) בחור זהב עם ידע אדיר, שכבר מגיל צעיר למד לבד את השפה הערבית. בעקבות זאת, הסיורים שערכנו יחד התמקדו בעיקר במקומות הנשלטים על ידי אוכלוסיה ערבית, וכך היה באפשרותי ליצור קשר עם המקומיים. שיקול הדעת היה חסר שיווי משקל, ובכל הזדמנות שפתחנו בשיחה עם מקומי, על פי רב הוזמנו בסופו של דבר להתארח בביתו בהמשך הכפר – הזמנה לה תמיד הגבנו בחיוב.
תמיד לאחר אותם סיורים הייתי משכתב את כל אותם ביקורים וראיונות שערכנו עם המקומיים, ולצורך רשימה זו ביקשתי למצוא בין כל הערימות שלי את אותם קלסרים, אך לצערי כנראה שיש להקדיש לכך חצי יום בכדי לחפור ולאתר את הכתבים האבודים. רק בכדי לאגד יחד את התצלומים לרשימה, הייתי צריך לאסוף אותם משלוש מקורות שונים; באותה העת, הייתי מקטלג את התמונות שלי על פי נושאים, וכך יצא שהתמונות מהסיור הזה חולקו לשלושה נושאים נפרדים כשכל נושא מצוי באלבום ובפורמאט אחר (סיורים / מפגשים / אתרי צליינות).
הימים של מצלמת הסטילס פסו עבורי מן העולם, וטוב שכך. היום בכזה סיבוב הייתי מקליק 250 תמונות בלי למצמץ, ובגלל יוקר הפילם והפיתוח נותרו מאותו סיבוב בבית לחם פחות מ-25 תצלומים. למרות זאת, מרביתם איכותיים ומצדיקים את האיכות של הפילם ואת "טקס" הצילום הייחודי שפס גם הוא מן העולם.
.
מאז ראיתי לראשונה את ההרודיון, רותקתי מהמבנה הטופוגרפי המלאכותי הכל כך בולט בנוף מדבר יהודה, שבלבו הוא שוכן. לא סתם ליוויתי לאורך הסיבוב בבית לחם את ההרודיון במבטי ובמצלמתי, התשוקה להגיע אל ההרודיון הגיעה על סיפוקו חודשים ספורים לאחר מכן.
בשערה של העיר נתקלנו בשניים מהמוקדים המשמעותיים שפעלו בצפונה של העיר באותה העת: קבר רחל (שנותר בידי מדינת ישראל בהסכמי אוסלו הודות להתעקשותו של יצחק רבין שנרצח חודש וקצת לפני הביקור), והמחסום. באותה העת, היה בניין הקבר יעד מבוצר, אך הבניין המקורי עדיין היה חשוף, ואף כשביקשנו לעלות לעמדה הצה"לית המשקיפה על מתחם הקבר, הסכימו החיילים לטובת הצילום. לאחר מכן צילמתי גם את קבוצת החיילים המשועממת שניצבה בחזית המבנה.
למרות ששערי בית לחם נפתחו לראשונה לאזרחים ישראלים, ועתות של שלום פיעמו באוויר הארץ הקדושה, לא נרשם כל ביקוש לסיורים בעיר על ידי אזרחים ישראלים. אמנם בקבר היה קהל ישראלי שביקר במקום כחלק מהריטואל הקבוע שלו, אך את המחסום אל העיר עצמה – לא חצה אף איש ישראלי, …חוץ מאיתנו כמובן.
היות וכדי להכיר את העיר בדרך הטובה – יש להתהלך בה, בחרנו ללכת ברגל את כל 2 הק"מ מהכניסה לעיר ועד למרכז התיירותי שלה, הממוקד מסביב לכנסיית המולד.
השתדלנו להיראות בלתי מזיקים, וכמה שיותר כתיירים יורמים, שמרנים, תמימים וטובים (משהו שקצת היה קשה, היות והיינו יותר מידי צעירים בשביל להיראות כמו צמד תיירים עצמאיים), והעסק עבד.
בבית לחם לא היו רמזורים, ובעיר הייתה ציפייה רבה לרבבות צליינים שיגיעו לבקר באתרים הנוצריים בעיר, בעקבות זאת ניצבו בכל צומת זוג שוטרים כדי לכוון את התנועה, להראות נוכחות ולשמור על הסדר שממילא היה. בשונה מהמשטרה הישראלית, מגוון המדים שהיו למשטרה היה גדול, וכך יצא שכמעט בכל צומת עצרנו לתמונה ושיחה עם שוטר במדים אחרים.
השוטרים כלם היו אנשים בגיל העמידה, תמימים ופשוטים – שכנראה היו בעברם פעילים פוליטיים ששילמו על כך בכלא הישראלי, וכעת גמל להם השלטון החדש במשרה מכובדת. או שהם סתם היו בני החמולה השלטת (מה שנשמע יותר הגיוני…).
חיפשתי בכל חנות שעברנו דגל פלסטין (הייתי בטוח שכל העסק הזה ייעלם תוך שנה או שנתיים), וההיצע היה דל: כמה מדבקות פשוטות. את הדגל בסופו של הדבר קבלתי מאחד השוטרים שהתנהג כמו כלם באופן חביב למדי.
מידי פעם חצתה בדהרה את הכביש שיירה של ג'יפים פתוחים של המשטרה, כשכמה שוטרים עומדים זקופי קומה על גבי המושבים, דבר שדי הלחיץ אותנו, אבל התופעה הזו התגמדה מול מופע הראווה שהתחולל ברחבה שבחזית כנסיית המולד: עשרות אם לא מאות שוטרים במדים חדשים, נקיים, מגוהצים ומצוחצחים התרוצצו בכל פינה כאחוזי תזזית, כולם חמושים במיטב הנשק שסופק להם על ידי השלטון הציוני. עסק שדי הפחיד אותנו, וגרם לנו להזדרז ולהיכנס לכנסיית המולד, שנראתה כמקום מפלט משגע.
עוד אנו חוצים את הכיכר, ומבניין הכסייה יצאה קבוצה קטנה של חיילים במדים, שנראו כבר מהמבט הראשון כקודקודים. קבוצה זו לוותה מלפנים ומאחור בשני צוותי טלוויזיה – ערבי ואירופאי.
אמרתי לשמוליק שחסר לנו זה שהקדקודים ייתקלו בנו, מה שלא הפריע לי לצלם אותם כשהם חלפו לידינו מנופפים אלי לשלום.
אך הניפנוף לשלום לא הסתיים בכך, והחבורה כולה סטתה מנתיבה ופנתה הישר אלינו. כמובן שהדם ירד לי ישר לביצים כשמצלמות הטלויזיה הופנו אלינו, והוקפנו בחבורת גברים משופמים שהגענו לפופיק שלהם. הם שאלו אותנו לשלומנו (באנגלית) והתעניינו מהיכן אנו באים. היות ויש לי עיקרון שתמיד כדאי להגיד את האמת, עניתי (באנגלית) שאנחנו באים מירושלים. הם אמרו שהם מבינים, אך מעניין אותם לדעת מאיזו מדינה הגענו. ענינו בפחד לא מוסתר שאנחנו מישראל…
דממה ירדה על החבורה כולה למשך דקה, שנמשכה כמו נצח. ככל הנראה, היינו האזרחים הישראלים הראשונים שהם ניתקלו בהם היום או בכלל (מחוץ לאירוע חבלני כמובן). הראשון שהתפכח היה הבוס שבחבורה, שחיוך גדול התפשט על פניו, ופנה אלינו בעברית צחה: "אז למה לא אמרתם שאתם ישראלים, אין לכם מה לפחד!", וכך תוך שניה נשבר הקרח והשיחה קלחה.
לבסוף, שאלתי אותו מה תפקידו של כל אחד מהם בכח, ועל כך נענינו שאחד היה אחראי על המסוק של ערפאת, השני היה אחראי על לשכת הראיס בעזה, והשלישי נותר שותק ולא ענה. לאחר מכן, הגבנו לכמה שאלות שהפנו אלינו הכתבים הסקרנים, עשינו כמה תמונות יחד, ונפרדנו לשלום.
המשכנו לכיוון הכניסה לבניין הכנסייה. השער המרכזי והמקורי של הבסיליקה סגור מזה מאות רבות של שנים, וזאת מטעמי ביטחון בשל תקיפות השכנים השומרונים, שבנתיים כבר נעלמו מהמקום. בעקבות זאת, הכניסה והיציאה למתחם היא מבעד לפתח זעיר, שבכדי לעבור דרכו יש להתכופף. שתי סיבות לדבר: שהמבקר ירגיש בקטנותו אל מול המקום הקדוש שבשעריו הוא ניכנס וירגיש נכנע, ושנית: מטעמי ביטחון. ואכן רק אדם אחד בלבד יכול לעבור מבעד לאשנב הזעיר כל פעם, מה שמונע התקפה גדולה על המקום.
בניין כנסיית המולד הוא אחד מהמבנים מרשימים הקיימים במרחב המקומי: אשכרה באסיליקה אורגינלית מהמאה ה-4, כמה כבר כאלו נותרו בעולם?
האבנים, הכניסה הזעירה, החצר הפנימית, הפסיפסים, התאורה האפילה, עושר הפרטים, הרבדים ההיסטורים שהותירו את חותמם, האקוסטיקה, המערה, הנרות, ואז הגיעה הבובה. בשיא של כל הסיפור הזה, ירדנו עם עוד עשרות רבות של צליינים אל המערה בה נולד ישו – ועל הבמה הקטנה הייתה מונחת בובה זולה עטופה במגבת לבנה קטנה.
אחרי כל רוממות הרוח שיצרו האדריכלים בבאסיליקה, הגיע "מעצב הפנים" (בטח איזה נזיר מתרומם) ודפק את הבובה בנקודת השיא. בשבילי זו הייתה די נפילה, שהפכה את כל העסק למגוכח.
|
אחרי שהרשימה הזו פורסמה, יצרתי קשר מחודש עם שמוליק שהשלים לי את הסיפור הבא: שנה אחרי המסופר כאן, ביולי 1996 שמוליק ביקר שוב בבית לחם והפעם עם סנדרה, תיירת הולנדית. אלא שהפעם זה לא היה כזה קל, ושמוליק גמר בעיכוב, שגרם לו לעשן 10 סיגריות פלסטיניות מהמלאי של השוטר הפלסטיני המנומר שעצר אותו (ערבי קלאסי מהסרטים פוזל עם שפם שחור). שמוליק סיפר לי שהדבר שהכי עניין את השוטר זה מה דעתו על נתניהו (שניבחר לראשות הממשלה חודש לפני כן). אחרי כמעט שעה של עיכוב, שמוליק הבין שהסתבך כאן בצרות והתחיל לדבר בקול ובאנגלית שהוא ישראלי ואסור לעצור אותו. צעד זה גרם לתיירים מסביב להרים מצלמות ולתקתק תמונות, דבר שגרם לשוטר להבהל מהתדמית הרעה שנוצרה כאן והוא שחרר אותם. בשנת 2000 שמוליק חזר בפעם השלישית באיזה מוצאי שבת לבית לחם. בסיבוב הזה הוא לקח איתו את אחיו. מרכז בית לחם היה ריק בשעת לילה מאוחרת ובכיכר המרכזית, ישב לבדו שוטר פלסטינאי מנומנם. שמוליק פצח איתו בשיחה ערנית בערבית, והסתלק. |
מכנסיית המולד המשכנו כמו הצליינים ההדוקים שבחבורה, למערת החלב – שגם בה הרגשנו כמו במוזיאון מאדאם טוסו הודות לבובות בגודל אדם ששיחזרו את הסצנה של מרים וישו באבוס.
הסתובבנו מעט בסמטאות הסמוכות; מרבית העסקים היו סגורים למרות העונה התיירותית החמה, לא היה לנו מושג לסיבת הדבר. מכל מקום חזרנו לכיכר הראשית שבחזית כנסיית המולד – כיכר האבוס, שם חיפשנו טרמפ לחזור לירושלים היות וכבר השעה הייתה מאוחרת והתעייפנו מהסיבוב הארוך שלקחנו.
ניתקלנו במדריך תיירים ישראלי (הוא היה הישראלי היחיד שראינו), שכשאר הוא גילה שאנחנו ישראלים – הוא הסתכל עלינו ואמר שאנחנו מטורפים שניכנסנו לבית לחם ובקושי התייחס אלינו. הוא הראה לנו את ידיו וראינו שהן רועדות, הוא ממש פחד. אנחנו לא. הוא נמלט מהכיכר עם שני התיירים אותם הוא ליווה, ואותנו הבן זונה השאיר בכיכר, מול בניין המשטרה הפלסטינאית שבחזיתו עמדו עשרות שוטרים מתלהבים, החוגגים את הניצחון הגדול שלהם.
עצרנו מונית שירות, בה תפסנו את חצי השורה האחרונה והדחוסה, ובתמורה לשקל אחד, חזרנו את כל הדרך עד המחסום.
השמש כבר החלה לשקוע וההרודיון התאדם בלב המדבר. נקודה חשובה שעד היום אני לא מבין איך לא התייחסתי אליה, היא איך הלחם בבית לחם. לאורך כל הסיבוב לא זכור לי שאכלנו או שתינו. נראה לי שזה לא היה משנה – המראות שחווינו היו המזון והשתיה שלנו, ויצאנו מאותו יום שבעים לגמרי.
תן מיילל לא שמענו,
תרמיל רועים על שכם לא היה לנו,
לילה לבן בשדות בית לחם.
חלון אחורי 
תגובות
את התמונה עם השוטרים הפלסטינאים אני מכיר…
מרשים ביותר….האם מרשים היום לבקר בבית לחם ?
אני חושב שכן, אבל בכל מקרה זה לא הכי סימפטי להכנס ליישובים ערביים אחרי שצופים בהתנהגותם במצרים, לוב וכמובן גם פה בישראל.