סיבוב במפעל טחינה הר ברכה ועוד כמה אתרים בהר גריזים

על טחינה הר ברכה שמעתי לראשונה מאופיר זינטי. אני מעריך יותר חומוס מטחינה ולכן עד היום לא ייחסתי לה חשיבות גדולה. זה היה עניין של שבועות עד שמצאתי את הזמן לבקר במפעל עצמו. אבל אחרי ביקור ראשון ב"חזית העממית" נדלקתי על טחינה הר ברכה. ברגע שמצאתי סיבה לכתבה על שכונה חדשה בהר ברכה, ידעתי שכאן ההזדמנות לשלב ביקור במפעל. על השכונה החדשה כתבתי ל-Xnet, אבל מפעל הטחינה לא נמצא ביישוב הר ברכה שהוקם בתחילת שנות ה-80, אלא בשכונה השומרונית שנמצאת כמה מאות מטרים מהיישוב הישראלי וקיימת בשכם כבר 2,000 שנה.

חוץ מהעובדה שניתן לטעום ולרכוש את הטחינה ישר מהמכונה, יש כאן גם הזדמנות לראות כיצד מכינים אותה. את גרגרי השומשום מייבאים מאתיופיה ומהם מפיקים כל יום טון וחצי טחינה גולמית. טחינה הר ברכה משווקת בעיקר בישראל (לכן היא גם כשרה) וחלק ממנה מיוצא לחו"ל.

.

הקצה של פס הייצור: הטחינה זורמת למיכל

.

סיבוב באלון מורה ובאיתמר

כבר הרבה זמן שרחל לוחצת עלי להצטרף אליה, ולבקר את אחיה הכנר שחזר בתשובה ועבר להתגורר מתל אביב להתנחלות אלון מורה.

רחל היא בערך כמו קוקי – שחקנית לא כל כך מצליחה, אבל במקום לקבל איזה מאפיונר פעם או פעמיים ביום, היא נאלצת להתחזות למוכרת ציפורי מחמד בכלובים של זהב בחנות ברחוב בן יהודה. במחשבה שניה היא גם דומה למדי לקוקי במראה הכללי, למרות שאין להן טעם זהה בבגדים זה לא נושא שאני מוצא בו חשיבות יתירה היות והבגדים שלה הם הדבר האחרון שמעניין אצלה.

בפעם האחרונה שראיתי את רחל על הבמה זה היה באיזו הצגה של סמואל בקט: ישבתי בשורה ראשונה עם כובע של ליצן שהתנשא לגובה של חצי מטר, ובעקבות זאת היו בקהל צופים שהיו בטוחים שאני חלק מההצגה. ישבתי וחיכיתי בסבלנות מאוסה במשך שעה, עד שהיא עלתה למשך דקה וחצי כדי לשחק בתפקיד של רועה עיזים. התעצבנתי שנגררתי לשורה הראשונה והתייבשתי כי חיכיתי למישהו שבכלל לא הגיע, ויותר לא עניינו אותי ההצגות שלה. אז בסיכומו של דבר, התפלאתי ששחקנית-מוכרת ציפורים עם דם תל אביבי שבשבילה הקו הירוק עובר באבן גבירול, מציעה לי להצטרף אליה לסיבוב בהתנחלויות. לרחל אני תמיד מסכים.

.

.