סיבוב בעמק יזרעאל בין ציפורי, כפר יהושע ויקנעם

רציתי לראות מה קורה בגן הלאומי ציפורי. אך בשונה מהמטייל הטיפוסי, לא עניינו אותי כל הפסיפסים והרחובות שהותירו כאן הרומאים לפני 2,000 שנה. לפני שאני בא ללמוד על מדינות רחוקות או תקופות קדומות, אני מעדיף קודם כל ללמוד על המקום והזמן שלי. לכן, עניין אותי יותר לראות מה נותר מהיישוב שהתקיים כאן עד לפני 67 שנה.

(1) התחלתי בגן הלאומי ציפורי, או בשמו הקודם: ספוריה או הקודם קודם: ציפורי. (2) המשכתי לשרידי מנזר סנט אנה שנמצא במושב ציפורי עצמו. (3) המשכתי לכפר יהושע לראות את בית העם, (4) וסיימתי באזור התעשיה של יקנעם, בבניין המנהלה של סולתם שהפך ליקב מורד המתמחה בייצור ליקרים מצוינים אותו מנהלת אחת מעובדות סולתם לשעבר ושם נתקלתי בציור קיר של האמן מרדכי גומפל.

ועל כך ברשימה זו.

.

בניין "המצודה" ששימש את תלמידי העיירה ספוריה כבית ספר והיום משמש לכלום ולנקודת תצפית

.

מפת התמצאות

.

(1) גן לאומי ציפורי / ספוריה

ספוריה (صفورية) – כך קראו ליישוב שהיה כאן עד יולי 1948. הוא התפרס על כיפה נישאה צפונית-מערבית לעמק יזרעאל (مرج ابن عام), שעד היום נשקף מפסגתה נוף מרהיב. אם עד 1948 שכנו כאן למעלה מ-5,000 תושבים בכמעט 1,200 מבנים, הרי שהיום הגבעה שינתה את פניה לחלוטין והיא ריקה ממבנים. בחלקה הדרומי יער. חציה הצפוני חשוף ובפסגתה המבנה היחיד שנותר מספוריה: המצודה. מבנה המצודה הוקם לפני כ-250 שנה ושימש כבית ספר לתלמידי ספוריה. כיום ישנה בו תצוגה  מיושנת של ממצאים ארכאולוגים ותצפית. מבנה המצודה הוא היחיד שנותר שלם. סביבו חפרו ארכאולוגים לצורך חשיפת ממצאים מלפני אלפי שנים, חיפשו את ציפורי העברית מלפני 1,500 שנה. כשהעגלה ריקה אז צריכים הוכחות לנוכחות.

העיירה אמנם נכבשה ב-1948 אך תושביה המשיכו להתגורר בה באישור המדינה עד ינואר 1949, אז נצטוו לעזוב אתה כפר ומאז מתגוררים בכפרים המקיפים את ציפורי. ב-1951 ביקשו לשוב לבתיהם אך מושל הגליל הוציא צו שהורה שהשטח סגור. הנושא הגיע גם לבית המשפט העליון אך בקשת התושבים נדחתה, ומאז ועד עתה לא הורשו התושבים לשוב אל המקום עליו הוקם גן לאומי.

מטרים ספורים ממבנה המצודה מצוי בית הקברות של ספוריה, או מה שנותר ממנו. במפה שמקבלים בקופת הכניסה הופתעתי לגלות עדות לבית הקברות: סימון של סהר קטן. גם באתר עצמו יש שלט נסתר ועליו בעברית ובאנגלית: "בית קברות מוסלמי". בית הקברות שוכן על מדרון תלול סמוך לשפת ראש הגבעה. המיקום לא מיטיב עמו ומסייע בהמשך התפוררותו. אני ספרתי שלוש מצבות. כל אחת במצב שונה. הן נותרו במצב ירוד, אך עדיין ניתן להתרשם מעוצמת ההרס: מעיירה שלאורך דורות התגוררו בו עשרות אלפי אנשים, נותרו רק שלוש מצבות. מה שלא מחק הצבא ולאחר מכן הנהלת הגן הלאומי, עושה כעת הטבע.

בשונה מהפסיפסים, העמודים והקירות שמצויים בתחומי הגן ונראה שמי שיעז לפגוע בהם ייקנס וישלח לכלא, הרי שלאיש לא יזיז כאן עם המצבות ימחקו מעל פני האדמה. שריד מקורי אחרון ליישוב שהתקיים פה עד שאנחנו באנו. יש ערך הרבה יותר חשוב, לדעתי, לשמור על אותן מצבות בודדות מאשר כל אותם פסיפסים. המצבות מייצגות קונפליקט קשה ממנו סובלים כל התושבים באזור, וגם אלה שהיו ונאלצו לעזוב לחלקים אחרים בעולם. המצבות הן עדות לאסון שהיה לאחד ולניצחון שהיה לאחר.

הישראלים וגם חלק מהפלסטינים מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח את הצד האפל של 1948. אלה לא רוצים להזכיר את הגירוש וההרס, ואלה אינם רוצים להזכיר את תבוסתם ואבדנם. זה לא נעים אבל אנחנו נאלצים לחיות עם זה יום יום.

האחריות שלנו היא לא להסתפק בשלט לקוני  אלא להתייחס למצבות האלה שמהוות תמרור למבקר: לעצור ולחשוב על כך שכאן היה ישוב שהיה ונהרס אך האנשים נותרו. יש כאן פצע שיש לרפא ולטפל בו. מבחינתי זה האתר החשוב ביותר בציפורי.

.

ספוריה בקטע ממפה בריטית מ-1942 (מקור: ספרית המפות בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב)

.

ספוריה ההרוסה ומדרום לה קצה המושב ציפורי החדש במפה ישראלית מ-1955 (מקור: ספרית המפות בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב)

.

הדקומנוס ובקצהו תל ציפורי עליו שכנה העיירה ציפורי עד 1948

.

על התל עצי אורן המנסים להרעיל ולמחוק כל צמח מהקרקע אך ללא הצלחה מוחלטת, הסברסים גודל כאן כמעט ללא שליטה

.

הסברס / צבר / تين شوكي. מי שתל אותו?

.

מדרגות מחופות באבן מבקיעות דרך אל הפסגה, בין שיחי הצבר שמבקשים לשוב ולכבוש את ההר

.

בפסגה חפירות ארכאולוגיות, פסיפס, מצודה וגם – "בית קברות מסולמי"

.

מדובר באחד משני בתי קברות שהיו בעיירה ספוריה. בית הקברות השני מצוי למרגלות התל, אך לא הגעתי אליו. גם הקבר המיוחס לרבי יהודה הנשיא נמצא שם למטה. עוד על ספוריה ניתן לקרוא כאן (סיפור הגירוש מאת פאטמה נאסר), ובאתר של Ynet ניתן לראות בצפיה ישירה את סרטו של אבי מוגרבי "פעם נכנסתי לגן" המביא את סיפורו של אחד מפליטי ספוריה.

.

מצבה 01

.

מצבות 02

.

מצבה 03

.

מצבה 04

.

מצבות 05

.

הפסיפס המפורסם מוגן בבניין שהוקם במיוחד מעל לאתר בפסגת התל

.

המצודה / בית ספר

.

בניין המצודה הוא מבנה בן שתי קומות וקומת גג שמידותיו הן 15 מטר כל צלע. החדר בקומה התחתונה וחדר המדרגות לקומה העליונה הם מהתקופה הצלבנית. לבניית המבנה נעשה שימוש באבנים גדולות שחלק מהן, בעיקר אלה בפינות, הן למעשה ארונות קבורה מעוטרים מאבן שמקורם בתקופה הרומית המאוחרת. בתקופה הצלבנית שימש המבנה כמצודה אך במאה ה-18 נעזב. בסוף המאה ה-19 עם התפתחות היישוב ספוריה שופצה המצודה, הקירות חוזקו והוקמה קומה שניה לטובת בית ספר לתלמידי היישוב.

ב-1931 נערכה חפירה ארכאולוגית על ידי משלחת מאוניברסיטת מישיגן ובשנת 1983 נערכה החפירה הגדולה השניה. לאחר הקמת המדינה הוזנח המבנה והתפורר וב-1995 נחנך מחדש לאחר שעבר שיפוץ יסודי ונפתח כמרכז מבקרים.

.

שלט הסבר מפורט (בשונה מהשלט של "בית קברות מוסלמי")

.

חזית מערבית של המצודה

.

פינת המבנה ובה שני ארונות קבורה (סרקופגים) מהתקופה הרומית המאוחרת

.

חלון

.

הכניסה

.

מבט מפתח הכניסה החוצה

.

האולם בקומת הכניסה

.

המדרגות העולות לקומה השניה

.

הקומה העליונה ובה חלונות מרווחים ותצוגה היסטורית

.

לכבודו של הרולד בלומנשטיין מדטרויט

.

הסבר קטוע על המצודה. כמה מטומטמים יכולים להיות???

.

ובאופן מפתיע אל ללא הסברים מופיע התצלום שמציג את העיירה ספוריה בשיאה. התמונה מייצגת היטב את מחיקת היישוב לפני 65 שנה

.

מראה הכפר במורדות התל

.

תצפית מהגג

.

הנוף לכיוון צפון

.

הנוף למערב

.

הנוף לדרום

.

חזרה לתצוגה בדרך למטה: במלחמת השחרור

.

הבתים של ספוריה עדיין כאן: בשוליים של השביל המוביל לתאטרון הרומי

.

האבנים

.

מבט על המצודה מכיוון התאטרון הרומי שנחשף במסגרת החפירות בגן הלאומי

.

ובצד ערימת אבנים

.

"הבריכה הגדולה" ששרידיה מצויים למרגלות התל, שריד למקור החיים של העיירה ספוריה

.

מנהרת הפירים – האטרקציה של הגן הלאומי

.

(2) כנסיית סנט אנה – מושב ציפורי

יוצאים מהגן הלאומי ונכנסים למושב ציפורי. בקצה המושב שוכן מוסד ילדים נוצרי וצמוד לו שרידי כנסיית סנט אנה, הקרויה על שם חנה – האמא של הבתולה מריה. ישנה מסורת הטוענת כי כאן התגוררה חנה עם בעלה, ולכן הקימו כאן הצלבנים כנסיה שמשרידי שלושת האפסיסים שלה ניתן להתרשם עד היום. הכניסה חופשית.

כיום שרידי הכנסייה מצויים בשטח הצמוד למנזר השייך למסדר איטלקי של "הנזירות האחיות ע"ש סנט אנה". כמעט ואין מידע על האתר ואת המעט שמצאתי גיליתי בגיליון 109 שכתב ד"ר צביקה צוק, מנהל אגף ארכאולוגיה ומורשת ברשות הטבע והגנים, במסגרת כתב העת לידיעת ארץ ישראל "אריאל" בעריכת אלי שילר (יוני 1995). לפי צוק ונכון ל-1995, גרו כאן מספר נזירות וכ-50 תלמידות מכל רחבי הארץ. שרידי הכנסייה עצמה שייכים לפרנציסקנים שגם שיקמו את השרידים ב-1879 במטרה למשוך לכאן עולי רגל ולשמש אמצעי להמרת דתם של תושבי הסביבה.

המבנה ששרד הוא צלבני אך הבסיס לכנסיה הוא ביזנטי ועדות לכך הם העמודים והכותרות שמאפיינים את האדריכלות הביזנטית. הכנסייה גם מזוכרת בספרי מסעות מהתקופה הביזנטית, כמו בספרו של אנטונינוס מרטיר שביקר כאן בשנת 560 וגם מספר שראה כאן את הכיסא שעליו ישבה מרים בעת ביקור המלאך.

הכנסייה אמנם נותרה הרוסה, אך הפרנציסקנים התקינו קפלת תפילה קטנה באפסיס הצפוני ודלת עץ סגורה מובילה אליו. בתחומי הכנסייה שרידים רבים ליישוב היהודי שהתקיים כאן בעבר הרחוק: שרידי ארונות קבורה, דלת למערת קבורה, פסיפס עם כתובת בארמית ולוח המציין את שמותיהם של קבוצת תורמים להקמת בית כנסת מהמאה ה-5.

.

כתובת על השער

.

.

הכניסה למבנה

.

חומתה אתר מסמנת את גבולות הכנסייה, בסיסי העמודים מסמנים את התכנית הכללית של המבנה ובקצה האפסיס

.

מאחורי האפסיס מבנה חדש יותר ששומר על יציבות השרידים שנותרו

.

התושבים הנוכחים

.

שרידים

.

החצר בה היתה בעבר הכנסייה במבט מכיוון האפסיס אל הכניסה

.

(3) בית העם בכפר יהושע:

בדרך כלל נהלל שהוקמה ב-1921 זוכה למרב תשומת הלב בשל תכנית היישוב האליפטי שיצר האדריכל ריכרד קאופמן, אך 6 שנים לאחר מכן יצר תכנית דומה לכפר יהושע הסמוך (מפת מיקום כאן). במאמר בעיתון דבר שפורסם ב-1977, צוין כי הכפר תוכנן בהשראת האות י', אולי כמחווה ליהושע חנקין שזו האות הראשונה בשמו הפרטי, אם כי אין לכך כל הוכחה בכתובים. אלי שמיר כתב על כך מאמר שלם.

על בית העם בכפר יהושע מסופר בספר "כפר יהושע ביובלו" (עורך: מרדכי אמיתי, 1982). עם הקמת המושב ב-1927 הועבר למרכזו צריף גדול ששימש את האריסים שהתגוררו באזור עד אותה עת. שליש מהצריף יועד למזכירות ואספות ושני שליש הנותר חולק לשמונה חדרי מגורים – לשמונה זוגות צעירים. בתום השנה עברו הזוגות למגורי קבע והחלק הנותר הפך לבית ספר (תודה רבה לשרון ממזכירות כפר יהושע שהפנתה אותי למקור הזה).

ב-1936 התקבלה תרומה מאת  יהושע חנקין, שרכש את אדמות עמק יזרעאל ועל שמו נקרא הישוב כולו. חנקין הקדיש את תרומתו לזכר יהודית ועמיקם קראוזה – שני ילדיו של מנהל בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל' אליהו קראוזה שנפטרו בילדותם (הדבר מצוין על שלט ברזל בכניסה למבנה). התושבים התחילו לקדם את הפרויקט, אך בעקבות מלחמת העולם השניה והמשבר הכלכלי שפקד את היישוב העברי בארץ, התעכב הביצוע. בינתיים פרצה ב-1939 שריפה בצריף הקיים וכך גם נשרפה הספרייה. ב-1947 הוחל בהקמת בית העם אותו תכנן האדריכל האדריכל גדעון קמינקא.

האדריכל גדעון קמינקא (1985-1904) היה בנו של הרב אהרן קמינקא, ופעל בעיקר בעיר חיפה שם גם היה חבר מועצת העיר מטעם המפלגה הליברלית החל משנת 1937 ועד 1978. בין השאר תכנן בחיפה את בית השעון (הרצל 27 פינת ביאליק) במרכז שכונת הדר ואת מגדל המים בקרית אתא. ב-1980 פרסם משום מה דווקא בשוויץ אוטוביוגרפיה  במאמרו של אלי שמיר, הוא מציין כי לאחרונה נמצאה תכנית בית העם עליה חתום האדריכל אריה שרון, כך שקיים סימן שאלה לזהות המתכנן. אך היות ובספרים ישנים כבר מצוין שמו של קמינקא, ואותם ספרים יצאו בזמן שזקני הכפר היו עדיין בחיים, סביר להניח שאם היה כאן אדריכל אחר הם היו דואגים לתקן את הטעות. בארכיון הכפר מצא שמיר סקיצה של הבניין בחתימת קמינקא וכן תכתובת עמו כבר מ-1937.

בספר "כפר יהושע ביובלו" מצוין כי "ויכוחים רבים היו בין החברים על מיקומו ואם כי בתכנון המקורי של האדריכל קאופמן הוקצה לו מקום מרכזי, המקום בו הוא נמצא כיום, היו חברים שתבעו לבנותו קרוב יותר לצד המזרחי כדי שיהיה במרחק שווה מכל בתי החברים. היו הצבעות והכרעות והסכמה לא היתה. גם מסקנות ועדה אוביקטיבית מחברי נהלל לא חייבו". אלי שמיר במאמרו על כפר יהושע מספר ש"בקביעת מיקומו של בית העם בא לידי ביטוי מובהק הקשר לערי גנים שבנה קאופמן בשכונות ירושלים ובמקומות אחרים, שכן המבנה הציבורי בעיר גנים יהיה בדרך כלל במקום הגבוה ביותר בקצה ציר הגינה. הנתונים הטופוגרפיים הובאו בחשבון גם בכפר יהושע, השדרה שנחתמת בדרומה על יד בית העם נמצאת על קו פרשת המים של גבעת הכפר, וכיוונה הוא בדיוק צפון-דרום".

שלד הבניין הושלם ב-1948 אך רק שלוש שנים לאחר מכן הושלם וכלל 800 מקומות ישיבה. ב-1964 עבר הבניין שיפוץ יסודי והורחב. לחזית הבניין נוסף ציור קיר אותו יצר חבר המושב סוורין (סוה) מלקביץ שהיה גם המסריט בבית הקולנוע שפעל בבניין. היות ולא מצאתי שום פרט על מלקביץ, פניתי למזכירות כפר יהושע, שם סייעה לי מזכירת שרון פרידלנסקי מזכירת המושב (שגם הפנתה אותי לספר "כפר יהושע ביובלו"):

"סוה מלקביץ נולד [ב-1913] בפולניה והגיע בשנת 1949 לכפר יהושע. היה המסריט שגם עשה הרבה תפאורות, חשמל, תאורה, היה עובד ציבור בכפר. הוא נפטר ב-1969. משמעות העבודה: אומניות שונות מחיי הכפר, מחזיק את לפיד הידע, מחזיק מגילה, עובד עם מעדר, זוג רוקד… . הציור נעשה בשנת 1964 כאשר עשו שיפוץ גדול, הגדילו ועשו את הקיר הנוכחי: שלושה צבעים שונים של טיח שהוא גילף בתוכם".

לפני עידן הטלויזיה, בית העם היה מוקד חברתי ותרבותי ותושבי כפר יהושע והסביבה פקדו אותו על בסיס יומי. אחת מוותיקות הכפר מציינת בספר כי "בעת הקרנת סרט בבית העם, לא נותרה נפש חיה בבית, להוציא ילדים ותינוקות. כולם התייצבו בבית העם".

.

כפר יהושע במפה בריטית מ-1942 (מקור: ספרית המפות בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב)

.

בית העם בכפר יהושע, בחזית הראשית חצר המוקפת בשורת עמודים היוצרים חצר פתוחה-סגורה

.

חזית הכניסה לבית התרבות הכוללת יצירת אמנות

.

סוה מלקביץ: "אומניות שונות מחיי הכפר, מחזיק את לפיד הידע, מחזיק מגילה, עובד עם מעדר, זוג רוקד…"

.

בפינת הפרסקו מופיעה חתימתו של מלקביץ

.

מבט מהכניסה לבית העם העם אל החצר שבחזיתו

.

מבט מהחצר

.

שלט ברזל קבוע בכניסה למבנה ומיין את ילדיו של ד"ר קראוזה שעל שמם תרם יהושע ונקים את התרומה הראשונה להקמת בית העם

.

מעבר מקורה בחזית המבנה

.

בית העם פעיל גם היום ופועל בו בית ספר מיוחד לקרקסנות המפעיל גם תאטרון

.

לצערי בזמן שהגעתי לא קרקסו כאן

.

חד אופן

.

מראה כללי של האולם

.

מופע קרקס שהתקיים כאן (לא אני צלמתי):

.

.

מגדל הבמה

.

מבט אל הכניסה מכיוון הבמה, וברקע במסגרת הלבנה מסתתר חדר המקרין

.

האולם מבחוץ

.

מגדל הבמה

.

חדרי קירור בסמוך לבית העם בכפר יהושע

.

(4) יקב מורד / בניין המנהלה של מפעל סולתם / ציור קיר של מרדכי גומפל

סולתם היה מפעל שייצר פגזים ומרגמות ועוד מגוון מכונות הרג שונות ומשונות. תותח M-68 הוא אחד מהם. המפעל הוקם ב-1950 בעקבות שיתוף פעולה שיזם הלל דן בין חברת סולל בונה וחברה נשק פינית בשם "טמפלה (Tampella).

ב-1960 שילב האמן מרדכי גומפל שלוש עבודות קיר: פסיפס אחד בכניסה לבניין המנהלה המתאר "מרכבת מלחמה עם רכב וקשת", באולם המבואה לבניין המנהלה יצר סגרפיטו המתאר את "הנפחים המיתולוגיים תובל-קין ואילמרינן" ולוח ברזל חתוך המתאר "קציר". את העבודה האחרונה לא ראיתי, אך את שתי הראשונות כן. הפסיפס נראה כמו חדש בכניסה למה שמשמש כיום כיקב מורד, ומיד כשנכנסים לחנות של היקב מסתתר בין המדפים הסגרפיטו בצבעים מרהיבים.

אני ממליץ לבקר ביקב מורד. יש טעימות וכל הליקרים שקניתי היו מצוינים וחוסלו מהר. לא הכל מושלם: המחירים לא נוחים וחבל. סיפרה לי בעלת העסק, שלפני שסולתם נסגר היא עבדה בחברה וכל עובד שהוזמן לבניין המנהלה היה מגיע בחשש כבד כי לרב לא קבלו כאן בשורות טובות. כשסולתם נסגר והיא היתה מחוסרת עבודה, היא לא קפאה על שמריה ובחרה לחזור לבניין ולפתוח בו יקב, כשאת החשש מחליף עונג אחר. אבל חוץ מהליקרים המצוינים יש גם את שתי העבודות של גומפל. אלה יצירות האמנות היחידות שנתקלתי בהם ביקנעם, כך שמבחינת העיר, גם אם מדובר בנכס פרטי – אלה היצירות החשובות והיחידות שיש בכל יקנעם.

מרדכי גומפל (2009-1912) נולד בגרמניה וב-1935 למד ציור אצל הרמן ליסמן. עלה ב-1939 לארץ ישראל והתיישב בקיבוץ שדה נחום (סמוך לבית שאן). בארץ למד פיסול אצל יצחק דנציגר ולאחר מכן עבר לאיטליה שם למד שחזור מוזאיקה. עם שובו בארץ עיצב עבודות קיר רבות, כמו זו שמימן בנק לאומי בכניסה לחולון, כמה קירות בבית יד לבנים בפתח תקוה, במשכן לאמנות בעין חרוד, תבליט בקולנוע שביט בחיפה ואחד נוסף בעיר בממגורות דגון.

רק תערוכת יחיד אחת הציג גומפל בעשורים האחרונים. את התערוכה שאצרה גליה בר-אור בבית האמנים בירושלים זכיתי לראות. מאז הוא נשכח. בקטלוג הצנוע שליווה את התערוכה ("מרדכי גומפל – פסיפס של חלומות", בית האמנים ירושלים וגלריה אייכנמולר בלמגו, 2002), כתבה בר-אור: "מרדכי גומפל היה לאמן המוזאיקה המשמעותי בישראל. הוא פיתח שיטת עבודה משלו, כולה ידנית, התמקד בגווני האבן המקומית, הטמיע תנועה וביטוי באמצעות חיתוך משתנה של האבן, העמיק במבנה הקומפוזיציה המונומנטלית, בתפיסה הדו-ממדית של הקיר וביסודות הצורה. כמו ידידיו שלום סבא ורודי להמן, התרחק גומפל מהדימוי הרומנטי של האמן והטמיע בעבודתו את האומנות, המלאכה, כיסוד אתי שיש לו משמעות חברתית".

שווה לבקר, לשתות וליהנות מהעבודה של גומפל שחלקה מוסתר בצורה מוזרה מאחורי ארונות ליקרים…

.

בניין מנהלת סולתם שהפך ליקב

.

מודעת פרסומת, 1968

.

הריצוף בכניסה למבנה המנהלה

.

הכניסה לבניין המנהלה של סולתם בו יושב היום היקב. בכניסה פסיפס של מרדכי גומפל

.

הפסיפס מתאר שני רוכבים בכרכרה רתומה לשני סוסים, כשאחד מהם אוחז חץ וקשת

.

בפינת העבודה חתימה וציון התאריך תש"ך (1960)

.

במבואה לבניין ממוקמת חנות היקב כשאת ציורי הקיר שיצר גומפל מסתירים המדפים והמזגן

.

פרט מעבודת הקיר של מרדכי גומפל

.

פרט מעבודת הקיר של מרדכי גומפל

.

ליקר מלון וגומפל

.

בין המדפים מציצה עבודת הקיר של מרדכי גומפל

.

להתראות בפעם הבאה

.