סיבוב בבית הכנסת האוניברסיטאי בקמפוס הר הצופים

ביום ראשון נפתח בקמפוס הר הצופים בירושלים של האוניברסיטה העברית כנס אגודת הגיאוגרפים. במסגרת זו התקיים מושב משותף לשתיים ממעבדות המחקר בחוג של אוניברסיטת תל אביב, האחת בראשות פרופ' טובי פנסטר והשניה בראשות האדריכלית ד"ר טלי חתוקה. בשל כך, גם רוני וגם אני נדרשנו להציג את מחקרנו. ההצגה לא מצאה חן בעיני טלי.

היות ואני מצוי בשלב מאד מוקדם של המחקר בחרתי להציג רק רקע כללי ולהסתיר את מה שמצאתי עד עתה – דבר שמשום מה הפתיע את טלי, אבל הזמן הקצר לא איפשר לה לרדת עלי ובכך נגמר העניין (רוני חטפה הרבה יותר).

אחרי ששמעתי יותר מידי זבל בשנתיים האחרונות, העדפתי להימנע מלשמוע כאן הרצאות אז בחרתי לבוא, להשמיע ולהסתלק חזרה אל מישור החוף. את המכונית חנינו מתחת לבית הכנסת ע"ש הכט שתכנן האדריכל רם כרמי ושות' כחלק מבניין הפקולטה למדעי הרוח, אז עצרנו לבקר.

.

חזית בית הכנסת הפונה להר הבית עם חלון טריפטיך מסורתי

.

רם כרמי תמיד היה אדריכל כוחני לא רק בדרך עבודתו אלא גם בשפה העיצובית שלו. אמנם, כרמי הוא האדריכל המוצלח ביותר מבין האדריכלים הישראלים שביקש בכל מאודו ליצור למבקר חוויה חושית ורוחנית בפרויקטים שלו. האמירה שלו ברורה וחזקה לא פחות מאונס, רצח וקרב מוצלח של פלוגת גבעתי שמסתיים בוידוא הריגה. לכן אני חושב שבניין תיאטרון הבימה החדש הוא בניין מוצלח: כרמי הציב בליבה של תל אביב מראה המציגה את פניה האמתיים של החברה הישראלית: שחצנית, גאוותנית, נאורה, יהירה ומתבוססת במותרות. כרמי היה ממובילי דור האדריכלים הצעירים שקמו על אבותיהם שהובילו דור קודם לכן את הסגנון הבינלאומי עם הטיח הלבן והפלסטיות היחידאית. כרמי כאילו פשט את הגופיה וחשף את גופו לקרני השמש הישראלית החזקה, וניגש לצקת מבני בטון חשוף ללא טיח, מבנים גדולים המתבססים על סדרתיות כאילו יצאו ממפעל וניתנים לשכפול בכל רגע נתון.

נכון שהקווים בבית הכנסת הכט הם עגולים, הצבע השולט הוא לבן, והתקרה כאילו מרחפת ומאפשרת לאור יום טבעי ורך לחדור פנימה – אבל המסות נופלות על המבקר באמצעות צורות עצומות ההופכות את האדם ליצור קטן בתוך עיגולי ענק מעשה ידי האדריכל. במקום הזה אליו מגיעים תלמידים ומורים להתפלל לבורא העולם, מגיע כרמי ושם עצמו כבורא הכופה עצמו על הבאים לחוות את חוויה הרוחנית על פי תפיסתו האישית.

בית הכנסת הכט הוא ההפך הגמור מכל אותו כיוון של האדריכלות הישראלית אותה הוביל כרמי כמה שנים קודם לכן, וכאן חוזר כרמי בצורה מסוימת אחורה. אני לא חושב שזו התנוונותו של יוצר המגיע לבליה, אלא התבגרות. "כרמי את שלו עשה" עד 1970 כרמי הספיק להקים כמה מהפרויקטים הגדולים והחשובים במרחב הישראלי (לטוב ולרע): התחנה המרכזית החדשה בנוה שאנן, מרכז הנגב בבאר שבע, בית אל על ברחוב בן יהודה ומפעל ארגמן ביבנה וישנם פרויקטים נוספים ולא כאן המקום להאריך. מאז 67 כרמי חוזר לאדריכלות שהובילה את אביו – האדריכל דב כרמי. לא רק זה, אלא שאת כל מה שכרמי ייצג – מלח הארץ, החילוני, האשכנזי והשמאלני, התהפכה עליו דעתו ואת בניין הפקולטה למדעי הרוח בקמפוס הר הצופים תכנן כרמי כבונקר סגור ואינטרוברטי ששיאו הוא בית הכנסת.

כרמי מכריח את המבקר בקמפוס – לבא ולבקר גם בבית הכנסת ומשם הוא מכוון את מבטו אל שיאו של הקמפוס כולו: חלון המחולק כטריפטיך אל פסגת הר המוריה, אל הר הבית מקום בית המקדש הראשון והשני ונראה שכרמי אף רומז כאן אל העתיד לבוא ולהקמתו של בית המקדש השלישי (אולי יש לו שאיפות לתכנן גם אותו). כרמי למעשה מכוון כאן את עיניו של איש האקדמיה החופשי אל המקום אליו צריך לשאוף: מלכות ישראל השלישית. זה לא סתם נוף הנשקף מחלון, אלא כאן ישנו מסר ששותל האדריכל בחווית המבקר.

חוקר התרבות החזותית וויליאם ג'. ט. מיטשל טוען בפתח ספרו "נוף קדוש" (Holy Landscape, 2009) כי "הנוף אינו ז'אנר אמנותי, כי אם מדיום. ובדומה לכסף, הנוף הוא כתב סתרים חברתי שמסווה את הבסיס הממשי של ערכו. הוא עושה זאת על ידי הפיכת מוסכמות חברתיות לטבע והפיכת הטבע למוסכמה חברתית". במאמרו של מיטשל "נוף אימפריאלי" (שתורגם לאחרונה לעברית על ידי רונה כהן ויצא בהוצאת רסלינג) הוא מזכיר לנו שבישראל אי אפשר שלא להבחין בסימני הכיבוש האימפריאלי. פניו של הנוף הקדוש כל כך מצולקים מהמלחמה, מהחפירה הארכיאולוגית ומהעקירה עד שלא ניתן להחזיק בשום אשליה של טבע תמים, מקורי" (מיטשל, עמ' 49).

בשביל כרמי בניין הפקולטה הוא עיר. בספרו "אדריכלות לירית" שיצא בשנת 2001 על ידי "משרד הביטחון ההוצאה לאור" (אלא מי, הכוחניות והאימפריאליזם לא נשארים רק בבטון אלא הולכים גם בפרסומים), מציג כרמי טקסט שיכול להתאים לכל הפרויקטים בהם היה מעורב ובהם ביקש ליצור בבניין בודד עיר שלימה. חברו ועמיתו של כרמי האדר' זאב דרוקמן הושפע ממנו לא מעט וגם הוא אינו ממעט לדבר על המושג 'עיר' (ורשימה על בית ספר שהוא עיר פרסמתי כאן לפני חצי שנה). מימוש רעיונותיו של כרמי לפרשנותו למושג עיר היא כזו טוטאלית וחסרת התחשבות באדם ובמציאות של היום יום, דבר שהופך את הבניין מפרויקט ארכיטקטוני ליצירת אמנות בעלת אמירה חדה וברורה אך עם שלל בעיות פונקציונאליות ויצירת תחושה לא נעימה אצל המבקר, ולכן יש לא מעט פרויקטים שיצאו מבית מלאכתו של כרמי וזכו לתואר "פיל לבן".

.

תכנית הבניין – בית הכנסת בקצה התחתון (הדרומי) של המבנה (מקור: אדריכלות לירית)

.

בית הכנסת נפתח לקהל הרחב בשנת 1983 ומתאים לאכלס בעזרת הגברים 100 מתפללים ובעזרת הנשים 50 מתפללות.

.

חתך המבנה (מקור: אדריכלות לירית)

 .

חתך בבית הכנסת (מקור: אדריכלות לירית)

.

תכנית בית הכנסת (מקור: אדריכלות לירית)

.

שיאה של "העיר" שכרמי ברא – הוא בית הכנסת, וכך כותב כרמי בספרו: "במרכזה של ה'עיר' הזאת עובר חוט השדרה של הרחוב הבנוי בצורת V, שבקודקודו – במקום הקרוב ביותר להר הבית – ממוקם בית הכנסת, המוקד הרוחני של הפקולטה למדעי הרוח. במקום ארון קודש נפתח ב'בית הכנסת' הזה חלון ענק, שמנקז את ה'תפילה' היישר אל הר הבית. על פי התכנית המקורית, החלון צריך להיות מעוטר כפספרטו בסוכת גפנים, שתרכז את המבט אל הר הבית ותרכך את בוהק האור המדברי; אלא שבינתיים לא נמצא לרעיון הסמלי התקציב הנחוץ והדגש נשאר כבתחילה על מימד היעילות הפונקציונאלית" (כרמי, עמ' 133).

חוקרת האדריכלות ד"ר דיאנה דולב פרסמה בשנת 2005 בספר "מיליטריזם בחינוך" (הוצאת בבל) מאמר ביקורת הסוקר את האדריכלות של קמפוס הר הצופים. במאמרה חושפת דולב את כוונת האדריכלים והנהלת האוניברסיטה בתכנון הקמפוס, כוונה המנוגדת לעקרונות המקובלים ושעליהם לפעמים חושבים שמושתתת האקדמיה המערבית: "מטרת העל של אוניברסיטה – להיות מקום בו מלומדים וסטודנטים משתפים פעולה יחדיו על מנת ללמוד ולהגיע לחקר האמת – לא רק שאינה מקבלת ביטוי באדריכלות קמפוס הר הצופים, היא אובדת במסדרונותיו ובמבוכיו". כשלמדתי שיעורי רישום בקמפוס בצלאל בהר הצופים אצל אסף בן-צבי, הוא היה חוזר ואומר שקשה עליו העליה להר הצופים לקמפוס הזה הממוקם במקום כל כך בעייתי תוך שהוא מעצים את הנוכחות שלו במרחב. ברוח דברים אלו אסיים עם קטע נוסף ממאמרה של דולב ומשמעותי מאין כמותו בכדי להבין את השורשים עליהם מושתת קמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית (ואולי בכלל את הצביעות והניתוק של האקדמיה): "קמפוס שהוא אנדרטה לכיבוש ולשליטה ישראלית; קמפוס אשר מהווה סביבה לאנשים ממושמעים, אשר לא יערערו על האילוץ למצוא את דרכם באמצעות הליכה בעקבות תוואי של תמרורים וסימונים ולא מתוך עצמאות ויכולת אישית; קמפוס לאנשים שמסכימים שיתמרנו אותם לתוך מצבים שלא בחרו בהם". אז כל מי שצועק שבאוניברסיטה יש שמאלנים אוהבי ערבים, הגיע הזמן שיתעורר – כי בקמפוס הזה יכולים לעשות לכל המתנחלים חמומי המוח ולכל קציני סדום בית ספר על "מה זה כיבוש" ומה זו כפיה. ומבית הכנסת אני אמשיך עם רוני אל כנס איגוד הגאוגרפים בהמשך הקמפוס..

.

חלון הטריפטיך

.

רוני בשיחה עם ניסן ששכח את משקפי השמש שלו

.

חזית דרומית של בניין מדעי הרוח בתכנון כרמי ושות'

.

פתחים להחדרת אור יום טבעי לפנים הבונקר

.

שלטי התורמים בכניסה לבית הכנסת

.

ברשימה הזו לא רציתי לרדת לפרטים היסטורים או לסימובליקה הזולה ששולבה בעיצוב הפנים של בית הכנסת הכט, אך זה נראה יהיה לי חסר אם לא אתייחס גם לפרטים הסימבולים בהם נראה שהושקעה מחשבה רבה ורדודה מצד המתכננים.

בעבר בכניסה לבית הכנסת הכט לצד סלסלת כיפות ופירסומות להרצאות שונות בנושאי יהדות, היתה מונחת ערימת דפים המציגה את האדריכלות של בית הכנסת. דף אחד מאלה שמרתי לעצמי מקופל בספרו של כרמי, וכעת זו ההזדמנות לשוב ולעלעל בו ולהציג כאן את עיקרי הדברים (הקטעים הבאים מצוטטים מתוך הטקסט המופיע בדף המדובר. לא הבאתי את כל הטקסט וקיצרתי במספר מקומות):

"העיקרון השולט בבית הכנסת הוא עיקרון הסימטריה שמטרתה יצירת חוזק ויציבות. עיקרון נוסף שניתן לחוש בבית הכנסת הוא עיקרון הקצב. הנכנס לבית הכנסת עובר דרך מסלול המאפשר הצצה או התבוננות נוחה יותר דרך החלונות העגולים לחלל בית הכנסת. ישנם ששה חלונות עגולים כאלה, שלושה מכל צד. הסגנון חדשני מודרני ופונקציונאלי.

עיצוב הפנים: הכניסה לבית הכנסת היא מרחבה ציבורית, דרך כבש משופע וארוך וזאת כדי להכין את הנכנסים שהם עתידים להכנס למקום קדוש […].

מושבים: מושבי בית הכנסת מזכירים לנו חנוכיה בעלת שמונה קנים, למעשה הייתה כוונה להזכיר מנורה שהייתה ממוקמת בבית המקדש בעלת שבעה קנים […].

ארון הקודש: בארון הקודש נמצאים ספרי התורה, מיקומם בדרך כלל ליד הקיר בבית כנסת הפונה לעבר הר הבית. בבית הכנסת הכט ארון הקודש ממוקם בצד וזאת כדי לא לפגוע בנוף. למעשה ישנם שני ארונות קודש וזאת כדי לשמור על עיקרון הסימטריה […].

נר תמיד: נר תמיד היה דלוק בבית המקדש יומם ולילה מכאן הנוהג להדליק נר תמיד בבית כנסת ליד ארון הקודש. בבית הכנסת הכט ישנם שני נרות תמיד ליד שני ארונות הקודש כדי לשמור על הסימטריה […]".

.

זמנים

.

העמודים בחלל המבואה לבית הכנסת (פיילוט לקראת העמודים בטרמינל 3 של נתב"ג)

.

גופי התאורה בעלי כותרות המעוצבות בצורת זיגורט הפוך ומשמשות גם כגופי תאורה. גלגול מאוחר של "הפטנט" הזה ניתן למצוא באולם הנכנסים בטרמינל 3 שבנתב"ג בתכנונו של כרמי, שנפתח לציבור עשרים שנה לאחר פתיחתו של מבנה זה.

.

מופשט: תקרות חלל המבואה

.

רגע לפני השיא העובר על המבקר בקמפוס עם כניסתו לאולם התפילה של בית הכנסת: מבט ראשון על אור היום המסנוור, רגע לפני חשיפתו להר הבית ולקודש הקודשים

.

החשיפה הגדולה" בית המקדש (או שלא)

.

מבעד לטריפטיך

 .

צילום פנורמי של חלל בית הכנסת ניתן למצוא כאן

.

כיפת הסלע (גם את הרודיון רואים מכאן מצוין)

.

רוני (לא כל כך) מתרשמת מבית הכנסת

.

קירות ותקרה לבנה, קווים מעוגלים עם תאורה טבעית

.

למטה עזרת הגברים (ולשם רוני משקיפה מהמעבר ההיקפי) ולמעלה עזרת הנשים

.

הריהוט

.

נטילת ידיים (אחד משניים במעבר ההיקפי בעזרת הגברים)

.

קטע מהעיגול הלבן

.

מחוץ לבית הכנסת, בחלל אותו כינה כרמי "הסלון של הסטודנטים" אין שום אינטראקציה כמו שחלם עליו האדריכל, אלא מוצבים כמה אובייקטים גדולים שאחד מהם הוא מיצב של האמן בלו סימון פינרו

.

זהירות! אפשר ללכת כאן לאיבוד ולכן יש כאן מפת ענק של הקמפוס, אבל זה לא עוזר…

.

כל בעל כושר התמצאות ימצא עצמו בביקוריו הראשונים בקמפוס הר הצופים אובד עצות. ללא צפון, ללא דרום, הכל נראה אותו הדבר…

.

הכניסה לבית הארחה של הקמפוס עם עבודה של דני קרון, בו גם התקיים כנס איגוד הגאוגרפים.

.

עבודת הקיר של קרון ממשיכה למפלס התחתון

.

על לוח ההרצאות בודקים באיזה חדר אנחנו מרצים

.

טובי פנסטר פותחת את המושב. היינו בטוחים שיגיעו רק שניים שלושה מאזינים ולבסוף החדר היה מלא לגמרי

.

טלי משקיפה על טובי והמאזינים (חן מאזין בדריכות מהשורה הראשונה)

★

בתי כנסת ומדרש נוספים:

.

עלי (דוד נופר)

שלוחות (יוסף שנברגר)

בקיבוץ לביא (יוסף שנברגר)

ישיבת קול תורה (יוסף שנברגר)

בקיבוץ חפץ חיים (יוסף שנברגר)

בקיבוץ בארות יצחק (יוסף שנברגר)

תומכי תמימים בכפר חב"ד (יוסף שנברגר)

בקיבוץ כפר עציון (יוסף שנברגר וטוביה קץ)

שדמות מחולה (טוביה קץ)

קול יהודה (יהודה מגידוביץ)

בית אלכסנדר ביקנעם (אהרון צורף)

בשכונת בית הכרם (מרדכי בן חורין)

לעדה העירקית בבאר שבע (נחום זולוטוב)

בשכונה ה' בבני ברק (יעקב נטל ויצחק ביגלאייזן)

בכפר הנוער אמית כפר אברהם בפתח תקוה (מרדכי בן חורין)

בית הכנסת הגדול "בית יעקב" בפתח תקוה (שניאל ליפישיץ)

האוניברסיטאי בקמפוס הר הצופים (רם כרמי)

בית חולים בילינסון (רם כרמי)

הראשון והיחיד בהר עיבל

שוהם (ג'ו אבקסיס)

בקריית הטכניון (אהרן קשטן)

במושב ניר עציון (חנוך אחימן)

במחנה רעים (סטיו אדריכלים)

כפר הנוער ימין אורד (יהודה לנדאו)

המרכזי בהר הכרמל (ישראל קומט)

הנטוש של חסידות קאליב בבני ברק

לשעבר של חסידות קאליב בבני ברק

בשיכון ותיקים בבת ים (יצחק פרלשטיין)

שער אשר בדרך קיבוץ גלויות בתל אביב

הנטוש במושב שדה יעקב (ישראל קומט)

ישיבת כנסת חזקיהו ברכסי (ישראל קומט)

במרכז רפואי שיבא – תל השומר (משה זרחי)

המרכזי בשכונת הדר בחיפה (מנספלד ווינרויב)

אוהל נחמה בשכונת טלביה (דוד קאסוטו)

בעיר הבה"דים (קולקר-קולקר-אפשטיין)

בכפר הנוער בן שמן (מרדכי בן חורין)

ישיבת קריית ארבע (דוד קאסוטו)

הרמב"ן ברובע היהודי (דן טנאי)

ישיבת הכותל (אליעזר פרנקל)

מושב בני דרום (אליהו משאלי)

בקיבוץ עין הנצי"ב (ג'ניה אוורבוך)

החילוני בקיבוץ בית העמק (פרדי כהנא)

בית המדרש במדרשית נעם (ג'ניה אוורבוך)

היכל רוזנטל ובית כנסת עין הים (ישעיהו אילן)

האוניברסיטאי בקמפוס גבעת רם (היינץ ראו ודוד רזניק)

בניין בית המדרש החדש בישיבת כפר הרא"ה (דוד נופר)

ארבעת בתי הכנסת הספרדיים ברובע היהודי בירושלים (דן טנאי)

היכל יצחק בשכונת שפירא בתל אביב (בלהה וארתור שרגנהיים)

בית שלום בסן פרנסיסקו (סטנלי סיטוביץ)

בית הכנסת הגדול בנס ציונה (חיים טפר)

ישיבת כפר הרא"ה (מאיר בן אורי)

הדרת קודש בחיפה (אוראל וזוהר)

זכרון משכן שילה (זלמן דויטש)

חפץ חיים בפתח תקוה

ההולנדי (אירית שור)

בית הכנסת ברודוס

בקיבוץ טירת צבי

חדיד הנטוש

בלפוריה

★