סיבוב בשכונת ג'בליה ומרכז פרס לשלום ביפו

זוהי רשימה על אחת השכונות הקשות בישראל בכלל ובתל אביב-יפו בפרט והיא שכונת גבעת עליה שבדרום יפו.

בתוך כל התוהו ובוהו הזה מתקיים לו כבר קרוב לשלושים שנה מתחם מגורים המכונה על שם שני הרחובות המשיקים לו "מתחם קדם-שם הגדולים" הסובל משלל בעיות שבמקומות אחרים אפילו לא חולמים עליהם. מצוקות חברתיות, כלכליות ומה לא, ורק כדי להדגיש את הפער הגדול בין המצב של המתחם למצב של גרעין המטרופולין המשגשג,  שיפו היא חלק בלתי נפרד ממנו, הקימו בצמוד לו את בית פרס לשלום בתכנונו של הארכיסטאר מסמיליאנו פוקסס.

פוקסס באתר שלו, לצד תמונות ז'ורנליסטיות מרהיבות, מתאר את הפרויקט שלו הלכוד בין הים, בית הקברות המוסלמי המתפורר ושכונות המצוקה כ"בית לכל המלחים וגן עדן לספינות הטרופות, מקום שאינו וירטואלי אלא קיים ומוקדש לשלום". בניגוד לארכיטקטורה האנטי חברתית של הבניין, מרכז פרס עושה היום מאמצים משמעותיים וראויים לציון במטרה לסייע לסובבים אותו בטווח המיידי ולא רק לבני דודנו בגדה וברצועה אלא גם פה ביפו – וכאן אני נכנס לתמונה.

גרפיטי על אחד מקירות בניין מגורים

בית פרס לשלום: החזית המערבית המשקיפה על הים

לא במקרה ולא סתם התגלגלתי לכאן:

בניגוד אם כן למה שהייתה כוונת האדריכל של בית פרס, הרי שמרכז פרס מבקש לסייע ולשפר את איכות החיים הן ברמה הפרטנית והן ברמה הכללית של תושבי יפו. לכן, הגדילו לעשות במרכז פרס ולצאת בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת תל אביב; במסגרת הלימודים בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, הצטרפתי לקליניקה של הפקולטה למשפטים שבאה להגביר את "מעורבותם של אנשי משפט בקידום צדק משפטי וחברתי ומתוך כוונה להביא ליצירת תרבות משפטית המחויבת לצדק חברתי". אני מודה שראיתי והושפעתי לא מעט מבאפי ואחר כך גם מאנג'ל – ושם הפירמה של עורכי הדין הייתה פירמה של ערפדים. אני מודה שאני לא משתחרר מזה, אבל כאן אני בתפקיד המתכנן ומנסה לעשות את עבודתי נאמנה, ללמוד על האחר וללמוד גם על עצמי.

אני משער שאחרי שאסיים את חלקי ותרומתי לפרויקט הזה, אם אצליח או לא (בשלב הזה אני עדיין אופטימי…) אדאג להעלות כאן רשימה על כך, אבל עד אז אני רק רוצה להציג בפניכם חלק בעיר שאולי עברתם על ידו ואולי לא אך בכל מקרה הוא חלק מהמרחב בו אנו חיים וכדאי לדעת שגם זה קיים כאן. הייתי במרכז פרס לפני פחות משנתיים והעליתי לכאן רשימה בה אפילו שאול טיפס על בית פרס, אבל למרות שחשבתי שראיתי שם הכל, מסתבר שאת המתחם ששכן ממש ממול – לא ראיתי. אז כשהסתבר לי שהקליניקה הזו מתמקדת במתחם שפספסתי – הרגשתי שאני חייב לחזור ולהבין איך לא שמתי לב לזה ושאני חייב לנצל את ההזדמנות להכיר.

כפי שכבר ציינתי, מרכז פרס הוקם על קרקע עירונית שהוחכרה לעמותת מרכז פרס לשלום ל-99 שנה על חוף ימה של תל אביב. יום יבוא ומישהו יכתוב על "הארכיטקטורה של שמעון פרס". אבל עד אז אפשר לראות שמי שהביא בשנות הששים את פיליפ ג'ונסון לתכנן את הכור בפלמחים הביא בתחילת שנות האלפיים את פוקסס לתכנן את המרכז שנועד לדלג על הסכמים ולקדם צדק חברתי במרחב המסוכסך הזה. הבית שפוקסס שתל כאן ביקש לסמל את הרבדים הרבים מהם מורכב המקום והשלום, לפעמים המצב עכור ולפעמים הוא מתבהר ולכן את הבניין מרכיבים שכבות רבות של לוחות בטון (שנוצקו באתר) ולוחות זכוכית לסירוגין. הבניין בלתי ניתן לתחזוקה נאותה ולא תעזור כל ההשקעה הגדולה, בלתי אפשרי לנקות את כל הזכוכיות ולהלחם בלחות והמליחות הפוגעים מידי יום ושעה בבניין ואוכלות אותו אט אט. נדמה שפוקסס היה מודע לכך, ולכן הבנין הזה מרתק כל כך. זו לא יצירה פשוטה והיא אחת מהעבודות החשובות והמרשימות שנחתו כאן אי פעם.

פוקסס בחר שלא להתייחס באופן מופגן לחיים (ולמתים) הסובבים את הבניין אבל מפעילי בית מרכז פרס לשלום גילו כבר בעת הבנייה, שהמציאות חזקה יותר מזו שהכתיב להם האדריכל, ולכן פתח המרכז אגף המפנה את פניו ליפו ויותר מכל לאלה הזקוקים לעזרה וסיוע שלא פעם אינו נגיש להם מסיבות פוליטיות ולאו דווקא חברתיות. כאן משתף המרכז פעולה עם האוניברסיטה וכאן גם אני נכנס מטעמה.

.   

.  

הסיפור של המקום הוא כזה:

בשנות השמונים פנו הרשויות לתושבים בעג'מי ודרשו את פינויים המיידי מבתיהם בטענה שהבתים ישנים ומסוכנים. העיסקה הייתה שאותן משפחות (ערביות כולן) יקבלו לידיהן פיקדון בעבור הבתים ויעברו לתקופה קצרה לדירות שיושכרו להן במסגרת דיור ציבורי בסמוך. לאחר שהעירייה תסיים את שיקום הבתים יוכלו הדיירים לשוב ולהתגורר בהם. באותה שעה הוקם מתחם מגורים ברחוב שם הגדולים על ידי קבלן פרטי שמכר את הדירות לזוגות צעיריים ערביים. הקבלן לא הצליח למכור אפילו מחצית מיחידות הדיור ולכן בחר לפנות למשרד הבינוי והשיכון שירכוש את שאר הדירות – וכך היה. דירות אלו הפכו לדיור ציבורי ובהן השתכנו מפוני עג'מי. המפונים שיערו שאחרי מקסימום שנה הם ישובו לבתיהם המשופצים, אך עברה שנה וחלפו שנתיים והודעה על "מימוש זכות השיבה" לא נראתה באופק. בנתיים הרסו הרושיות חלק מהבתים וחלק אחר נמכר לישראלים עמידים, הפקדונות שהיו בידי המפונים התמסמסו לטובת כיסוי חובות ורכישת רהיטים וכך נותרו להם עשרות משפחות ללא קורת גג משלהם ועם תסכול שפלא הוא שלא הביא למלחמה.

כיום אמנם אין מלחמה אך המתחם עצמו נראה כמו בשעת מלחמה: תיבות דואר עקורות, חדרי כניסה שרופים, זבל מפוזר, חדרי מדרגות מפוררים ומפורקים, כתובות גרפיטי עוינות והרבה מאד תסכול וזעם עצור.

שני המתחמים עצמם תוכננו כמערכות אינטרוורטיות: יחידות המגורים כבלוק עירוני כשבמרכז חצר משותפת. אפשר להשוות את זה למודל כמעט זהה שבוצע כמה עשרות שנים קודם לכן בחלק אחר בעיר: מעונות עובדים. רק שכאן את מקומם של שחקני הבימה וראשי ההסתדרות הלבנים, תופסים אלה המייצגים לפי רוטברד את השחורים.

הבעיות כאן הן אמנם חברתיות-כלכליות, אך השורש כאן הוא פוליטי-לאומי ולא נראה לי שמישהו באמת השקיע בכך מחשבה, ומה שניצב כאן הוא תוצר של הססנות.

דווקא יאמר לזכותו של רון חולדאי, שהוא לא מדיר רגליו מהמקום ומידי פעם הוא מגיע ומשוחח עם התושבים, אבל יש כאן בעיה. הנכס ברובו (70%) הנו בבעלות ובאחריות חברת חלמיש. אותם 70% מהדיירים מצויים כמעט כולם בחובות לחברה על אי תשלום שכר דירה דבר שמביא את חלמיש לסרב ולבצע שיפוצים נצרכים במתחם. הדרדרותו של הבניין הואצה בעקבות לעובדה כי הוא שוכן כמעט בקו ראשון של החוף ומקבל (בדומה למרכז פרס החדש ובעל האמצעים) לחות ומליחות שמפוררת אותו לחלקי חלקיקים. המעקות פוצעים וקורעים, המשקופים נגנבים ומכל פינה ניתן ליפול, גם מחלונות חדרי המדרגות – וכך הפך לו המתחם לסכנת נפשות של ממש לשוהים בו.

למרות שבדקתי את זה בארכיון אדריכלות ישראל של צבי אלחייני, אין עדות לכך שהאדריכל סלו הרשמן תכנן את המקום, אם כי הדימיון בתכנון התב"עי והן בחלק מהפרטים בבניין מזכיר מאד מבנים אחרים של הרשמן. אבל זה לא משנה מי המתכנן "המוכשר", המצב כאן הוא קשה, וזה בא במקביל למצב קשה אחר בו ערך הדירות כמה עשרות מטרים מכאן מרקיע שחקים.

החוקר החשוב דן יהב, שמרבה לפרסם ספרים בעלי ערך רב ובין השאר פרסם את הספר "יפו כלת הים – מעיר ראשה לשכונות עוני, דגם לאי-שוויון מרחבי" (הוצאת תמוז, 2004) מביא שם, בהתייחסו למתחם הזה, מבחר ציטוטים מרתקים המתארים את המצב במקום:

"אנחנו לא נעזוב את האזור הזה, לא נעזוב את השכונות האלה… הם בנו לנו איזה גטו באזור שכונת ג'בליה. שיכון עובדים בנה לעדה המרונית שני בניינים  בסגנון שבונים בשכונות היהודיות. אז הנוצרים, העשירים שהיה להם כסף, הלכו וקנו שם בתים. ואז הם בנו 83 יחידות דיור, שמהם הצליחו אולי למכור 10 יחידות, ואת השאר הם לא יכולים למכור. למה לא רוצים לקנות? מפני שהיהודים בנו לנו שכונה חדשה בלי שירותים: חנות מכולת, קופת חולים, גן וכו'. והרי לא מדובר באוכלוסיה עשירה שלכל אחד יש רכב והוא יכול להגיע לאן שהוא רוצה. אם היו שירותים, אז לפחות אנשים שנמצאים במצוקה, הצעירים – היו קונים בית בשיכון. אבל אלה שגרים בבתים ערביים שלהם – הם לעולם לא יעזבו אותם, כי אין מה להשוות בית ערבי לשיכון. בבתים שלנו יש לנו את הפרטיות, את החדרים הגדולים ואת הייחוד של הבית הערבי, בעוד בשיכון אתה כבול מכל הצדדים, אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה, אתה לא חופשי".

במאמרן של צמד הכלכלניות מקרן קורת דיאנה זקס ושלי חסן "החייאה עירונית – רפואה דחופה לאזורים גוססים", מציגות את הנתונים על שירותי הרווחה של יפו: בעוד שבכל מדינת ישראל כ-14%-15% מהאוכלוסייה נתמכת על ידי שירותי הרווחה, הרי שביפו כשליש מן האוכלוסייה נזקקת לשירותים אלה. "האוכלוסייה היא פאסיבית ויצרה תלות במשך שנים רבות בשירותי הרווחה, ואינה לוקחת אחריות על חייה". בהמשך מציינות השתיים כי "ביפו גרים כיום כ-580  ילדים בגילאים 14-11 שנשרו מבתי הספר. כל ילד כזה התנסה לפחות במקרה פלילי אחד ונפתח לו תיק פלילי במשטרה. אין גם מסגרת שתקלוט את הילדים הנושרים".

 * * *

התמונות שכאן צולמו במסגרת סיור ראשוני במתחם לצוות הרלוונטי מהקליניקה, אותו פתחנו במרכז פרס לשלום. את כל התמונות צילמתי אני למעט התמונה הקבוצתית שצולמה על ידי השחקן והבמאי מוחמד בכרי שבמקרה היה במקום והציע את שירותי הצילום שלו. אני חושב שהתמונה שלי יותר טובה…

 

אולם הכניסה למרכז

מבט באולם הכניסה לכיוון הים

חדר הישיבות

מבט על בית הקברות המוסלמי הנושק לבניין

אולם הספריה במבט מחדר הישיבות

בספריה אין ספרים אלא תערוכות הקשורות למטרות מרכז פרס

מבקרים במרכז

פיתוח "הנוף" שמקיף את הבניין לא מעודד שהייה ולמעשה הוא מקום לא נעים ומאד מיותר. מקום מנוכר

הצוות

הצוות (צילום: מוחמד בכרי)

אין ספק שמי שתכנן את המקום שונא אותו ולא מעוניין שהשכנים שלו – שזה חלק מהשצ"פ של כולם, יסתובבו בו. מתנחלים אין רק באריאל – יש גם כאן במרכז פרס לשלום

כמו בכל ההתנחלויות גם כאן בית פרס מסתגר מאחורי גדר "כאילו דקורטיבית" המדגישה את המעמד הקולנויאלי

החזית

פינת הבניין והים. עד הקמתו של מרכז פרס לשלום, ראו תושבי השכונה מחלון דירתם

מציץ מפינת מרכז פרס לשלום: בתי מתחם ג'בליה השוכנים מעבר לכביש

במתחם שתי שרשראות מבני מגורים: המזרחי (בתמונה)

והמערבי

ומעבר לכביש מרכז פרס לשלום, אחריו החוף והים

מעניין אם מישהו מבין מאות הדיירים במתחם קרא או למד אי פעם את אחד משיריו של המשורר הרוסי-יהודי אוסיפ מנדלשם. בעיריית תל אביב-יפו לפעמים אין רחמים על התושבים

הכניסה למתחם המזרחי מבעד לחלל מפולש

החלל המפולש (שיש כאלה כמה במיתחם וכולם זהים)

קשת באשפה

אחת הבעיות המרכזיות במקום זה הונדליזם שבגללו אין אף תיבת דואר שלימה

הונדליזם פוגע במה ש'כאן', אבל מה ש'שם' לא נפגע, כמו התמונה הפנטסטית הזו

החלל המופלש על אף הונדליזם כולל ריהוט סלוני טיפוסי: ספות ושאר אלמנטים דקורטיבים כמו תמונות, מראה גדולה וצלחות עם כתובות בערבית

תיבת דואר בכניסה א'

תיבת דואר בכניסה ב'

תיבת דואר בכניסה ג'

תיבת דואר בכניסה ד'

תיבת דואר וכניסה ה'

מודעה מודבקת על קיר באחת מהכניסות 01

מודעה מודבקת על קיר באחת מהכניסות 02

ציור על אחד מהקירות שמייצג אולי את החלום הבסיסי של כל אדם באשר הוא: בית קטן עם גג רעפים, דשא, פרחים ושמיים פתוחים. בלי חיילים, בלי טנקים, בלי גדרות בטון ובלי גנרלים

משהו בחברת חלמיש או עמידר החליט לחמוד לצון ולצבוע את המבנים בצבעים שלא מביאים איתם שום פתרון למקום מלבד הדגשת ההזנחה

בחצר המרכזית של המתחם מקומות מתים בעלי פוטנציאל לא מבוטל (אולי זו העבודה שלי כבר)

ההזנחה מקבלת דגש לא רק הודות לאשפה המתגוללת בכל מקום אלא גם בגלל צמחיה עלובה ולא שימושית, בעצם – כמו במרבית הבתים בישראל

מבט למעלה

בחורים רעים (מודעות עצמית?)

שכבות הגרפיטי מצביעות על ייאוש התושבים מלהתמודד עם התופעה של הונדליזם

גם במתחם המזרחי של ג'בליה מופיע האלמנט של הקשת, אלא שהפעם הוא בא כאלמנט טרומי מתחת לחלונות ובבטון חשוף

וגם כאן יש בעיה עם תיבות הדואר – שהן נעקרות לחלוטין מהקיר ומותירות מלבן ריק

מה שנותר מכניסה טיפוסית

גרפיטי בחדר המדרגות 01

בחדר המדרגות בין שתי כניסות לדירות מגורים

קדוש

השמיים עליהם משקיף הקדוש מבעד לחלון חדר המדרגות

מה שנותר מפעמון כניסה (טרטקובר וכספי היו יכולים לעשות גם מזה עטיפה יפה לאלבום)

קן האהבה

מבט מבעד לחלון חדר המדרגות על החצר המרכזית של המתחם ואחת מהחזיתות הפנימיות

כם החצר במתחם המזרחי מוזנחת. מתוך ייאוש הפכו חלק ממנה לחניון רכבים

בשונה מהמתחם המערבי שקירותיו מטויחים, המתחם המערבי מחופה באבני פסיפס כפי שהיה באופנה הקצרה בשנות השמונים המאוחרות / כאן כנראה מאד אוהבים נשק אוטומטי / גרפיטי 01

גרפיטי 02

גרפיטי 03

גרפיטי 04

גרפיטי 05

גרפיטי 06

גרפיטי 07

גרפיטי 08

גרפיטי 09 (חלל ממנו פורקו תיבות הדואר בכניסה לבניין)

גרפיטי 10

גרפיטי 11