באוניברסיטת בר אילן שעשירה באדריכלות איכותית בחלקה הדרומי והמרכזי, הרי שבצפון ריכזה ההנהלה קבוצת מבנים שהמשותף להם הוא בינוניות עיצובית המתנהלת במערך תנועה מוטה כלי רכב ובניגוד לכל הגיון של קמפוס אקדמי. במקום שהכביש יהיה היקפי ולא יפריע להולכי הרגל, בצפון הקמפוס הוא דווקא פנימי.
קיים פער משמעותי בין חלקו הדרומי של הקמפוס ובין זה הצפוני. את המבנים בדרום תכננו אדריכלים כמו ארתור שרגנהיים, אריה אל-חנני, יצחק רפפורט, משה ספדיה וגם דוד נופר – מבנים שביקשו לחדש משהו באדריכלות המקומית (גם אם באופן שמרני למדי). בדרום חלק מאותם אדריכלים תכננו גם הם מספר מבנים, אך הגישה שלהם היתה שונה, לפעמים שלא באשמתם כפי שיוסבר בהמשך.
בצפון הקמפוס קיים שילוב של תכנית אב גרועה, כך שגם היום כאשר חלקו הגדול של האזור מאוכלס כבר במבנים, התפקוד של המקום חלש ולא נראה כמו קמפוס אקדמי עם חיים סטודנטיאלים וחברתיים תוססים, אלא מקום מת. מה הפלא? זה מה שקורה כשנותנים את תכנון תכנית האב לאדריכל שתכנן את מודיעין ואחרי שמפטרים אותו לקוחים את האדריכל שתכנן את כיכר דיזינגוף.
התכנון האדריכלי בעיקר החזותי בחלק זה של הקמפוס, מייצג נסיגה או פיגור באדריכלות המקומית. בניין מוסיקה, מוח, הנדסה, שפות ופילוסופיה וגם פארק האחדות – הם תוצאה מובהקת של הפיגור (בתחום הבינוי) שמתרחש באוניברסיטת בר אילן ב-15 השנים האחרונות, במקביל לתהליך ההתפתחות האדיר שעובר הקמפוס שראשיתו בשנות ה-50.
בניין פסיכולוגיה ע"ש אנה ומקס ווב הוא אחד מאותה קבוצת מבנים שקמה בצפון הקמפוס. תכננו אותו במשותף האדריכל הדרום-אפריקאי לואיס קרול והאדריכל הישראלי דוד נופר, שניהם מתכחשים לבניין ומתנערים ממנו, ועל כך ברשימה זו.
.
חזית הכניסה הראשית לבניין
.
חלון אחורי 