סיבוב בספרייה המרכזית של אוניברסיטת אריאל

המקום הכי שוקק חיים באוניברסיטת אריאל הוא בניין הספרייה החדש שנחנך ב-2015, בתכנונו של האדריכל דוד ברלסבי. ביקור בשעת צהריים מאוחרת מגלה כי בכל מפלסי הבניין מדפי הספרים הם רק תפאורה לכל ההתרחשות בבניין, תפאורה לסטודנטים השקועים בשיחות בינם לבין עצמם לצד עבודה על מחשבים ניידים.

כבר עשר שנים שאוניברסיטת אריאל מצויה בעיצומו של מפעל בנייה אדיר הצומח בקצה המזרחי של "בירת השומרון". בניין הספרייה החדש הוא לא פחות מונומנטאלי מבנייני ספריות מרכזיות אחריות שפועלות באוניברסיטאות בישראל, כמו בית הספרים הלאומי בירושלים, ספריית סוראסקי בתל אביב, ארן בבאר שבע או הספרייה בבר אילן. אך בשונה מהן, המוניות, חד-גוניות ופשטנות הם המאפיינים המרכזיים שלו, מאפיינים שבאים לידי ביטוי לא רק בתכנון הבניין אלא גם בעיצוב הפנים.

ועל כך ברשימה זו.

.

שש

.

הבניין הסמוך ביותר לספרייה הוא בית הספר לארכיקטורה

.

כבר עשרות שנים שעמודי בטון מתנשאים בחזית בניין ארכיטקטורה ובקצה שלהם ניצב בניין הספרייה המרכזית של האוניברסיטה

.

עם קירות משופעים

.

חיפוי פח אפור

.

חזית הכניסה הראשית פונה לכיוון צפון-מזרח

.

זכוכית, אבן, פח

.

בניין הספרייה מורכב משלושה גופים עיקריים אולי כדי להציג גיוון מחשבתי

.

מסך זכוכית אטומה דרכה משתפת הרחבה שבחזית הבניין

.

בקצה הרחבה ניצב אוהל עם מכולה: קפטריה עם מוסיקה רועשת

.

הכניסה היא ישר אל אולם ענק המתנשא לגובה שתי קומות ובמרכזו דלפק הספרנים

.

.

(1) המוניות

אם דמיינתם לכם ספרייה ריקה ממבקרים כתגובה לשאלה: מי קורא היום ספרים? אז הדמיון מתעתע ולא מעודכן. הספרייה באוניברסיטת אריאל מלאה עד אפס מקום. למרות ריבוי השולחנות והכסאות, אף אחד מהם לא פנוי. הספרים בבניין כאמור הם רק תפאורה. אין אפילו ניסיון לפתות את המבקרים לפתוח ספר. היחס פה לספר הוא כאל חפץ מת שהפוחלץ שלו מוצג בסתמיות בארון הקבורה שלו. גם הספרנים כאן כנראה הגיעו למבוי סתום וכמה בודדים מהם ראיתי בכניסה, הם לא נראים כאלה שיש להם מה לתרום ולמעשה לא ברור בכלל מה הם עושים כאן. אלפים מהספרים ניצבים דוממים על מדפים המאורגנים כמו חיילים ברחבי הספרייה. המדפים לא משמשים כמחיצות בין מקומות השהייה, אלא סתם ניצבים בצפיפות וסופגים חלק מהרעש הבלתי פוסק שאותו התקרה האקוסטית לא מצליחה לספוג ובטח לא רצפת האבן והקרמיקה.

הבניין גדול ומתפרס על פני ארבע קומות. אין בו כמעט חדרים והכל מלא בשולחנות אחידים מכוסים בדפים ובמחשבים שהביאו עמם הסטודנטים, ולצידם כסאות אחידים תפוסים בידי סטודנטים. אפשר לשבת לצידי האולם המרכזי בקומת הקרקע, אפשר לשבת לצד מעקה הזכוכית בקומת הגלריה המשקיפה אל קומת הקרקע ואפשר לשבת לצד הקיר המשופע עם החלון הפונה לכיוון צפון. בשתי הקומות העליונות מבחר המקומות דומה. אין פינה שקטה ואינטימית – הכל מאד נצפה.

אם נזכרים בספריות האקדמיות כמו אלה שבאוניברסיטת בר אילן, תל אביב, באר שבע וגם ספריות עירוניות כמו בית אריאלה בתל אביב, בבאר שבע או אילת, שני האלמנטים הבולטים שם הם האקוסטיקה המעולה והאפשרות לעבוד/לקרוא באזורים המוניים אך גם כאלה שקטים ואינטימיים. הספרייה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע היא אחת המוצלחות שבהן. שם ניסו האדריכלים (נדלר-נדלר-ביקסון-גיל) לאתגר את מבחר מקומות העיון ולעודד יצירת קשר בין המשתמשים באמצעות פירוק ההפרדה בין מפלסי הבניין ויצירת מרפסות המשמשות מקומות ישיבה, כשהריהוט ומערך התאורה המיוחדים מותאמים היטב למקום. לימים, הגיעו אדריכלים נוספים ושיכללו את הבניין בבאר שבע אף יותר והעמידו לרשות הסטודנטים מגוון גדול יותר ללימוד.

כתוצאה מכל אלה כל סביבה בספרייה באריאל מזכירה חדר אוכל במחנה צבא. הספרים והמחשבים אמנם מזכירים כי מדובר באולם לימוד ולא באולם אכילה, אך האווירה דומה. התנועה הבלתי פוסקת הנצפית מכל כיוון, והרעש העולה מכל שולחן אינם מאפשרים את המצב האידאלי ללימוד מעמיק ומשמעותי. יתכן וסוג כזה של סביבת לימוד מתאימה לשינון נוסחאות ועובדות קיימות, אחרת אף אחד מהסטודנטים לא היה בוחר לשבת כאן והיה מעדיף את חדרו הפרטי.

.

(2) חד-גוניות

הבחירה באבן, פח וזכוכית לחיפוי חזיתות בניין הספרייה הוא פתרון שמייצג אוסף אופנתי. גם ההחלטה ליצור חזיתות מוטות בזוית הוא פתרון אופנתי שלא ברורה הסיבה למאמץ. כך ניסה האדריכל ליישר קו עם בנייני משרדים וציבור עכשוויים שנבנים בארץ ומחופים בחומרים דומים. אלא שבנייני אקדמיה הם מהמקומות הבודדים בהם מחויב האדריכל במחויבות בלתי רשמית להוביל חשיבה מאתגרת, יצירתית וחדשנית בתחום התכנון והעיצוב – ובשני המישורים האלה נכשלו האדריכל ושולחיו ולא טרחו להתמודד עם האתגר. למעשה, בניין הספרייה באריאל הוא תגובה חלושה, לא משמעותית ולא מעניינת להיבטים הייצוגיים וגם השימושיים שעליהם עונים ספרייה מרכזית, מבנה אקדמיה ומבנה ציבור.

ביטוי עז לכך יותר ניתן למצוא בעיצוב הפנים הן של חלוקת השטחים והן של העיצוב. החלוקה היא אמנם פונקציונלית אך חסרת כל מעוף. קל להיזכר במבטים שאיפשר האדריכל אריה אל-חנני בספרייה באוניברסיטת בר אילן, או במבטים שאפשרו האדריכלים נדלר-נדלר-ביקסון-גיל בספריית ארן באוניברסיטת בן גוריון או בספרייה להנדסה ולמדעים מדויקים באוניברסיטת תל אביב. כאן אין כל ניסיון ליצור רבדים או חתכים, כאלה ההופכים קופסה סתמית לקסם שבכוחה של האדריכלות ליצור.

בהיבט העיצובי קשה שלא להתייחס לשליטת הגוון הלבן בכל שטחי הספרייה. הלבן על גווניו השונים מופיע בריצוף האבן שבקומת הקרקע ובקרמיקה שבשאר הקומות, בקירות, בתקרות, בעמודים, בארונות הספרים ובריהוט. אפשר לתרץ ולומר שהסטודנטים והספרים הם אלה המחדירים את הצבעוניות אל אולמות הספרייה, אך התירוץ הזה לא מחזיק, היות שהלכה למעשה התוצאה היא סתמית.

.

(3) פשטני

תכנית הבניין מורכבת בעיקרה מגוף מרכזי השולח זרועות הסוגרות על רחבה בחזית וגם על חצר פנימית. לפי תכנית הבינוי לאוניברסיטת אריאל, בניין הספרייה ניצב בדופן הכיכר המרכזית של הקמפוס ולצד אחת מהשדרות המתנקזות לאותה כיכר. זהו אזור המוגדר בתכנית כ"לב הקמפוס" ומורכב ממבני ציבור ומבני מנהלה ייצוגיים של האוניברסיטה. מבין כל אותם מבנים הכוללים את בית הסטודנט, בניין מורשת, בניין מנהלה, בית הסנאט, בית כנסת, מוזיאון מדע, מרכז מבקרים ומלון אורחים וסגל – בניין הספרייה הוא היחיד שניבנה. בשלב זה רק מלון האורחים מצוי בשלבי בנייה מוקדמים.

שלט עם הדמיה של בית הסטודנט ניצב מול הכניסה לבניין הספרייה. הבניין נראה כמו העתקה גסה של בניין תיאטרון הבימה בתל אביב, ומייצג ניסיון מפגר ליצור אדריכלות בהשראת מבנים נאו-קלאסים. כנראה שהמקור לכך היה המונח סנאט שבא מהעולם הקלאסי. יחד עם זאת, הניסיון לסגנן את חזית בניין הסנאט הוא ניסיון להשתחרר מהאופי הסתמי שמייצגים כל שאר הבניינים בקמפוס. קשה לבחור מי הבניין היותר סתמי מבין כל בנייני הקמפוס. אפילו האדריכל מרדכי בן חורין, שללא ספק יצר כמה מפניני האדריכלות שנבנו בישראל במאה הקודמת, בנה כאן מבנה חסר ייחוד וחסר תחכום ואתגר.

בעיצוב חזית בניין הספרייה אפשר למצוא הד קלוש לאדריכלות הראווה, ואולי לבנייני חברות ההיי-טק שנבנו בפריפריה. הסיבה לכך היא ככל הנראה הרצון להציג קידמה וטכנולוגיה, דבר שבא גם לידי ביטוי בחומרים שנבחרו לחיפוי החזית. שלושה גופים בולטים בחזית הבניין, שהמשותף לכולם הן דפנות משופעות: גוף אחד קופסתי מחופה לוחות פח אופקיים ואבן, גוף שני מעוגל מרכזי מחופה לוחות זכוכית אטומה, וגוף שלישי דמוי חרוט קטום מחופה לוחות פח אנכיים. גוף קופסתי נוסף מצוי בעורף הבניין אך הוא ללא חזית משופעת והוא מחופה באבן. החלוקה לגופים שונים מאפשרת גמישות עתידית הן בתוספת אגפים והן בתחזוקה שונה לכל אגף, וזאת מבלי לפגוע בחזות הכללית של השפה האדריכלית של הבניין, אם אפשר לכנות את הבניין הזה ככזה שיש לו שפה אדריכלית.

.

ההזדמנות להציג אדריכלות נועזת של העשור השני במאה ה-21, ביישוב שנוי במחלוקת ובמוסד אקדמי המצוי בצמיחה אדירה התפספסה. למעשה, יכלו לעשות כאן קופסה אחת גדולה וסביר להניח שהחוויה האדריכלית לא היתה משתנה באופן משמעותי. יחד עם זאת, הצלחתו של הבניין כמוקד לימוד מבוקש לא מוטלת בספק, והיא מוכיחה כי גם לעיצוב גרוע תמיד יהיו לקוחות.

.

הבניין מלא שולחנות ולצידם סטודנטים רכונים על מחשבים. הספרים נותרו על המדפים והם תפאורה

.

מדרגות רחבות עולות אל המפלס העליון

.

המשך המדרגות אל הקומות העליונות

.

בשונה מהאינטימיות המאפיינת ספריות מרכזיות באוניברסיטאות בישראל, כאן יש תחושה של פתיחות וחשיפה המונית

.

מבט מקומתה גלריה המשקיפה אל האולם בקומת הכניסה

.

הכל לבן: הרצפה, התקרה, העמודים, מדפי הספרים, השולחנות – בכל הקומה ובכל קומה

.

כל השולחנות מלאים בסטונדטים, אין כמעט כסא אחד פנוי

.

אוניברסיטת אריאל בשומ

.

יש גם צמד סטודנטיות ערביות שלמדו בנפרד מכל ההמולה בפינה אינטימית שמצאו בין מדפי הספרים

.

בין מדפי הספרים לא תמצאו אף אחד

.

תפאורה: הספרים מכניסים את הצבעוניות

.

חזית הבניין המשופעת לא מאפשרת להציץ בחלון אלא אם כן נשענים עם כל הגוף על החלון

.

מבט על הרחבה שבחזית הבניין ובקצה שלה קפטריה באוהל ומכולה

.

השירותים כמו הבניין סתמיים אך מוארים היטב

.

שתי מרפסות גדולות מכסות את גגות הבניין אך הן חסרות כל פיתוח משמעותי ולכן הן ריקות

.

במרפסת: משקיפה על בתי אריאל

.

ממול לספרייה מתוכנן להקים את תיאטרון הבימה

.

בלילה

★