סיבוב בשיכונים שבנה משרד השיכון לאוכלוסייה ערבית בכפר ימה

בניית השיכונים לאוכלוסייה הערבית בתחילת שנות ה-60 הוא מהפרויקטים הפחות ידועים שהקים משרד השיכון. כשאיתרתי באוסף של האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן שהופקד בארכיון אדריכלות ישראל, את התצלומים החושפים את הבתים הקטנים והמשוכפלים שהם תכננו הנושא סיקרן אותי. את הפרויקט הזמין משרד השיכון בכפר ימה (כיום חלק ממועצה מקומית זמר), והתברר שהשניים תכננו לא פחות משלוש שכונות שיכונים כאלה במהלך השנתיים הראשונות שלהם כמשרד עצמאי, לאחר שכל אחד עבד במשרד בכיר אחר: לופנפלד אצל שרון-אידלסון וגמרמן אצל יהלום-צור.

בשבוע שעבר קפצתי יחד עם יובל לכפר ימה כדי לראות כיצד נראים היום המבנים, 58 שנה לאחר שאוכלסו. עלי אירח אותנו ומסר את הסיפור שלהם. לאחר הביקור המשכתי למי שיזם את הפרויקט במשרד השיכון – צביקה גלוזמן והוא זה שהזמין את השניים לתכנן. בשנות ה-70 הוא המשיך ושיתף פעולה עימם כשהזמין אותם לתכנן מתחם מגורים ייחודי בשכונת גילה שעליה אכתוב בהזדמנות אחרת.

ועל כך ברשימה זו.

.

חמדת אבות

.

(אוסף משה לופנפלד, ארכיון אדריכלות ישראל)

.

(אוסף משה לופנפלד, ארכיון אדריכלות ישראל)

.

(אוסף משה לופנפלד, ארכיון אדריכלות ישראל)

.

.

(א)

נוף הטרשים, סלעים שטוחים, צמחיה יבשה ודלילה, היו המצע ממנו צמחו הבתים הראשונים שתכננו לופנפלד וגמרמן בתחילת דרכם המשותפת ב-1960. שיחי הצבר משקיפים בדממה על הבתים החדשים שבנתה המדינה באמצעות משרד העבודה (ב-1961 הוקם משרד השיכון) עבור האוכלוסייה הפלסטינית שנותרה בישראל אחרי מלחמת העצמאות. בדומה לאדריכלים אחרים שתכננו באותן שנים שכונות מגורים לבני מיעוטים, כמו אלפרד נוימן, צבי הקר ואלדר שרון בעין רפא, ביטוש קומפורטי בפורדיס ורוסתום בוסטוני באום אל-פחם, תכננו גם לופנפלד וגמרמן שורה של שיכונים לבני מיעוטים. היה זה נושא ייחודי שהשתלב בעיסוק בבנייה למגורים בו התנשא המשרד לצד תכנון מבני ציבור, ותפס מקום מרכזי בעבודתם המוקדמת.

את המחלקה לבנייה לערבים במשרד השיכון, הקים צביקה גלוזמן. מטרתה העיקרית היתה לנסות ולענות על המחסור במגורים שהיה קיים במגזר הערבי, ונבע מחסרונן של תכניות מתאר ליישובים. כ-30 שכונות כאלה נבנו על תקציב ממשלתי מזערי. בנוסף, תכנית השיכון לא היתה פתוחה לכל, אלא היתה ברובה מכוונת לפתרון מצוקת דיור של קבוצות מסוימות באוכלוסייה הערבית, שלמדינה היו אינטרסים פוליטיים לטפל בהן.

בכפר ימה שבשיפוליו המערביים של השומרון ועל גבול השרון (כיום חלק ממועצה אזורית זמר), תיעד לופנפלד במצלמתו את אחת משכונות המגורים שתכננו במסגרת זו. 22 יחידות הדיור שנבנו, הוקמו למגורי ענף ממשפחת דקה, חמולה המורכבת בעיקרה מפלחים שמקורה בכפר עתיל המצוי ממזרח לימה, כיום בתחומי הרשות הפלסטינית. מעתיל עבר הענף לפני מאות שנים לכפר מנשייה (כיום בסביבת קיבוץ גבעת חיים) שם היו בשעתו קרקעות פנויות, ובמהלך מלחמת העצמאות גורשו יושביו מבתיהם. חלקם עזב את תחומי מדינת ישראל וחלקם נותרו לנדוד ללא מגורי קבע באזור. תחילה התגוררו בבתי הכפר הנטוש ג'אלמה. לאחר שב-1950 גורשו גם משם ובתי הכפר פוצצו לטובת הקמת הקמת קיבוץ להבות חביבה, תפסו בתים נטושים בכפר ימה עד לפתרון שיושם להם בשטח פנוי שהיה "רכוש נטוש" בדרום הכפר, כיום מועצה מקומית זמר.

.

מימין ביתו של אבו נימר לו היו שבעה ילדים ולכן קיבל יחידת מגורים שונה משאר הדיירים במתחם (אוסף משה לופנפלד, ארכיון אדריכלות ישראל)

.

בית אבו נימר היום: נפרצה דלת, נוספה קומה שנייה עם מדרגות וגם כיור ורחבה מרוצפת.

.

.

(ב)

תהליך התכנון נפתח בלימוד צרכי התושבים ובוצע בשיתוף התושבים. בתקופה בה היה חוסר אמון בין הממשל ובין האוכלוסייה שהיתה נתונה בממשל צבאי מגביל ולא שיוויוני, נדרש ממשרד השיכון לבצע את העבודה באמצעות "אגודות שיכון" שהוקמו בסיוע ההסתדרות. "ישבנו יחד עם הערבים ושמענו מהם את הדרישות שהיו להם", נזכר גלוזמן בתהליך העבודה שלדבריו היה שונה מעבודות אחרות ודרש מהאדריכלים יכולת הקשבה, לימוד ועבודה בשעות לא שגרתיות. "הדרישות העיקריות של התושבים היו למשל הפרדה בין חדר האירוח ובין המטבח שבו נמצאות הנשים, לאפשר הרחבה עתידית, לקבוע את החלונות גבוה מהרגיל כדי שלא יסתכלו פנימה. הכל נעשה תוך שותפות. היות והם עבדו ביום, אז הפגישות נערכו בשעות הלילה המאוחרות. לא כל אדריכל רצה ללכת איתי ולשבת בכפר ערבי בלילה".

את הבתים תכננו השניים באופן פשוט ופונקציונלי. שלושה טורים מאונכים זה לזה (צורת האות ח'), בפריסה טורית מאורגנת בקשת אל מול המרחב הפתוח המכוסה בחלקו בערימות אבנים שסוקלו מהשטח עליו הוקמו הבתים.

תכנית הבית שהתפרס על פני 65 מ"ר כללה חלוקה לאגף אורחים ולאגף משפחה: חצר מקורה הפתוחה לאחת החזיתות ומוקפת משלושת עבריה בחדרי הבית. החצר שימרה את האפשרות להמשיך ולבצע חלק ממטלות הבית המסורתיות, וגם היוותה אפשרות להרחבה ולתוספת של שני חדרי מגורים בעתיד. לבד מהחצר נבנו חדר אורחים מרווח אליו היתה כניסה ישירה מהרחוב, חדר שינה, חדר רחצה ומטבח. בית אחד, ביתו של אבו נימר לו היו שבעה ילדים, נבנה באופן חריג במתכונת מורחבת (הבית הימני בתמונה למעלה). פתחי החלונות המרובעים מודגשים במסגרת בטון חשוף הבולטת מקו החזית. הם ממשיכים את הדגש שניתן לגג המועצב גם הוא בבטון חשוף ומודגש בתלת-ממדיותו על פני החזית השטוחה והמטויחת.

גג הבטון השטוח נוצל לייבוש גידולים שונים, לשינה בלילות הקיץ החמים ובהמשך להרחבת הבית ותוספת קומה. הוא בולט ונראה כמנותק מחזיתות הבניין בין השאר באמצעות פס חלונות צר. בסמוך לקצותיו בליטות והודות לכל אלה מהווה אלמנט עיצובי, המפרק את הטיפולוגיה הקופסתית המודרנית.

המבנים שנבנו כל אחד כיחידת מגורים בסיסית וגמישה לשינויים, עברו הרחבות מיד עם הקמתם. בתמונות שצילם לופנפלד מיד לאחר השלמת הבנייה שבוצעה על ידי הקבלן אבו חלף מחמולת נשיף מטייבה, נראה כי התושבים החלו בעריכת התאמות והרחבות לצורכיהם: בניית גדרות עם שערים, הרחבת הבתים על חשבון שטחים פתוחים ומקורים והכנה לקראת בניית קומה נוספת.

ביקור בבתים אלה היום מעיד כי הדיירים המשיכו והרחיבו אותם. בני משפחת דקה עדיין גרים בהם. הדיירים בנו גדרות וחומות גבוהות המפרידות אותם מהרחוב, הוסיפו אגפים ומדרגות חיצוניות. הם זנחו את השפה המודרניסטית ופנו אל מגוון סגנונות, צבעו את החזיתות בצבעים שונים או חיפו אותם באבן. לא נותר בית אחד במתכונתו המקורית, אך עדיין, גם קרוב ל-60 שנה לאחר הקמתם, קל לזהות אותם בין הבתים הצפופים.

.

גג הבטון הבולט (אוסף משה לופנפלד, ארכיון אדריכלות ישראל)

.

וכך זה היום

.

צבעוניות

.

קשתות

.

רעפים

.

בסמוך ניצב מסגד השכונה עם גג בטון ייחודי

★

סרט קצר לסיום:

.

★