סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ נגבה ובעוד כמה מקומות

יותר מכל קיבוץ אחר הפכו חברי קיבוץ נגבה את קיבוצם לאתר מורשת לקרבות הקשים שחווה היישוב במלחמת תש"ח ולמעשה הפכו אותו למוזיאון פתוח. את הבאים לקיבוץ מקבל שיחזור מדויק יחסית של פרויקט "חומה ומגדל", לאחר מכן בית קברות צבאי שבקצהו פסלו המונומנטלי "המגינים" שיצר האמן נתן רפופורט, טנק מצרי, שדרת הפיקוסים ומגדל המים המופגז.

נוסף על אלה יש בנגבה שתי עבודות של האדריכל שמואל מסטצ'קין (2004-1908), בוגר הבואהאוס ומבכירי אדריכלי התנועה הקיבוצית: חדר אוכל ומועדון לחבר "בית ברזילי" המשמש גם כאולם קונצרטים קאמרים. הקיבוץ הופרט ואיבד את ערכו כזירה שיתופית. חדר האוכל ריק וחלקו הוסב למשחקייה לילדים קטנים והמועדון הפסיק להיות מקום מפגש – אך עדיין ניתן להתרשם מהיצירה הגדולה והאוטופית שהותירה אחריה התנועה הקיבוצית.

ועל כך ברשימה זו.

.

אני כל-כך אוהב להיות אחרי הכל!

.

מפת התמצאות

.

שלט בכניסה

.

טנק מצרי בכניסה

.

מגדל סילו מ-1955

.

מגדל המים המחורר מפגזים בקצה השדרה המרכזית: המגדל שהוקם ב-1940, לא מתפקד לייעודו המקורי מאז המלחמה ב-1948 ומשמש רק נקודת ציון לזיכרון. מגדל מים חדש הוקם כמה עשרות מטרים ממנו

.

מאיר מינדל מדריך סיור בקיבוץ

.

אוקטובר 1948: המגדל המופגז (צילום: טדי ברונר, לע"מ)

.

אוקטובר 1948: המגדל המופגז (צילום: טדי ברונר, לע"מ)

.

אוקטובר 1948: מבט מראש המגדל על הדרך הנכנסת לקיבוץ (צילום: טדי ברונר, לע"מ)

.

המדשאה המרכזית

.

.

(1) חדר האוכל

חדר האוכל הראשון של נגבה היה צריף עץ קטן. גם הריהוט היה פשוט ועשוי מעץ. על הקיר המרכזי תלויה היתה תמונת דיוקן של קרל מרקס ומעליה הכתובת: "פועלי כל הארצות התאחדו".

בתצלום מה-1 במאי מתחילת שנות ה-40, שצולם קודם למלחמה, נראה אולם האכילה כשבמרכזו שולחן גדול מכוסה מפה לבנה וסביבו יושבת קבוצת גברים ערבים, עטורים כולם בכאפיות לבנות (למעט כמה מילדיהם הקטנים), כנראה נכבדים מאחד הכפרים בסביבה. עיני כולם נשואות אל אחד מחברי נגבה, כנראה מוכתר הקיבוץ, הלבוש חליפה בהירה עומד זקוף בראש השולחן ומגיש תה או קפה. אחד הערבים מסייע לו ומעביר את הספלים אל אלה שיושבים בקצה השני של השולחן. טבעת נוספת של אנשים ניצבת בהיקף החדר ומורכבת מחברי נגבה וערבים. שלושת הנשים היחידות בתמונה הן אלה מנגבה והן יושבות או עומדות בהיקף. הצריף נהרס בהפגזות מהם סבל הקיבוץ, ולא ניתן היה לשקם אותו עוד.

.

שנות ה-40: צריף חדר האוכל (ארכיון נגבה)

.

שנות ה-40: מפגש עם שכנים בצריף חדר האוכל (ארכיון נגבה)

.

.

המלחמה ב-1948 הותירה מקיבוץ נגבה ערימה של חורבות. הקיבוץ שהוקם ב-1939 נאבק מול כוחות אויב, לא נכנע ולא ננטש והצליח בסופו של דבר להיאחז במקום. על כך הפך נגבה לסמל לאיתנות הישראלית, ויותר מכך – של ההתיישבות השיתופית. כותרות העיתונים המתייחסים לנגבה מעידים על מעמדו: "נגבה – מבצר עוז בדרום" ( מעריב 6/1948), "קיבוץ המקפל בחייו את האחריות לכל המולדת" (על המשמר 7/1949), "מגדל נגבה – סמל השותפות הגדולה" (על המשמר 7/1958), "עוז העמידה וגבורת הבניין" (על המשמר 7/1953), "נגבה חומת מגן" (דבר, 4/1956), "תל חי של ימינו" (על המשמר 7/1968).

בתיאטרון "הבימה" הועלה עוד בזמן המלחמה, בפברואר 1949, מחזהו של יגאל מוסינזון "בערבות הנגב" שעסק בעקיפין בסיפורה של נגבה וחודשים ספורים קודם לכן באוקטובר 1948 השיקה חברת צים את אונית הנוסעים "נגבה" שהחלה להוביל לארץ עולים חדשים. בכדי ליצור מוקד משיכה, הוחלט גם על הקמת אנדרטה מונומנטלית, כמו זו שהוקמה לזכר לוחמי חצר תל חי וללוחמי מרד גטו ורשה ומהפסל נתן רפופורט הוזמנה אנדרטה. בין לבין הצליחו חברי הקיבוץ להשתחרר מתביעה של שכניהם הערבים שדרשו את אדמותיהם חזרה, אך חברי נגבה העדיפו להרחיב את שטחי החקלאות שלהם והתביעה פרחה ונשכחה.

.

אוקטובר 1948: מראה בתי הקיבוץ ההרוסים בתום הקרבות (צילום: טדי ברונר, לע"מ)

.

עם הניצחון נרתמו החברים לשיקום ההריסות ולהקמת הקיבוץ מחדש. כך הוקמו הנגריה, המסגריה, המכבסה, מחסן הבגדים, רפת וכמובן שגם בתי מגורים. גם נושא חדר האוכל נדרש היה לפתרון, אך בגלל חשיבות המבנה, עלה הנושא בשיחות הקיבוץ וחזר ועלה. את חשיבות חדר האוכל בקיבוץ הסביר אחד החברים: "חדר אוכל אינו משמש רק אולם בו חבר יוכל לסעוד בתנאים נוחים ולהיפגש לשיחת רעים שקטה, הוא תנאי ראשוני ויסודי לפיתוח והעשרת חיי חברה ותרבות". הדיונים הבלתי פוסקים שנבעו מחילוקי דעות בין החברים, גרמו לכך שהבנייה התעכבה. תחילה דנו היכן – ההחלטה היתה למקם אותו במיקום בו עמד חדר האוכל הראשון של נגבה שנהרס במלחמה. מיקומו של חדר האוכל המקורי היה בין אזור המשק ובין אזור המגורים, אך עדיין היה ויכוח לגבי המיקום המדויק. השיקולים היו מרחקי הליכה מאזורים שונים בקיבוץ, וכן התייחסות לכיוון הרוחות. לאחר מכן דנו בשאלה האם יהיה אולם אכילה אחד או שניים. החברים הבינו שהפרויקט יתארך ולכן הוחלט כבר ב-1949 כי המבנה שתוכנן לשמש מחסן בגדים ובנייתו הושלמה במהירות, ישמש כחדר אוכל עד הקמת מבנה הקבע הייעודי ולצידו יוקם צריף למטבח. 

לאחר שהושג תקציב התחלתי להקמת בניין חדר האוכל, נערך טקס הנחת אבן פינה באחת מהשבתות של חודש ספטמבר 1951. "בהתרגשות ליווינו את ילדינו כשעלו ראשונים לאחר הקראת המגילה לחתום עליה", כתב אחד החברים בעקבות הטקס בעלון הקיבוץ, "בליבנו התקווה – כשם שזכינו בהנחת אבן הפינה, כן נזכה כולנו לשמוח בחנוכת הבית במהרה!".

נוסח המגילה שנחתמה בטקס, מרתק גם היום. דרכו ניתן ללמוד את תפיסת עולמם של החברים באותה עת: "ביום י"ד אלול תשי"א, בשנה הרביעית להולדה בסערה של מדינת ישראל ומקץ השנה השתים עשרה מאז נטינו אהלינו ופלחנו ניר שחמחם ראשון באדמת בקעה זו – יצאנו בנעורינו ובטפינו לטבור נחלתנו, בינות עצי הפיקוסים אשר גזעיהם המצולקים העלו ארוכה וכוסו צמרות כמקדם, ללב השדרה, אשר לו ניתן לה פה לדובב היתה מדובבת גדולות מכל אשר באתנו בארבע השנים האחרונות – יצאנו למען להניח מסד לבנין בית אוכל של קבע, בית רב מידות, אשר יפאר את כפרנו, בו יסעד את לבו העובד בהרחבה ובנחת – בנין, אשר ישמש גם בית ועד לשבת אחים לכנס ולמועד; דלתותיו פתוחות לקבלת פני ידידם ואורחים. יהא מעשינו זה אות ועדות, כי אנו מוסיפים לפסוע בנתיב השיקום. כי עזה שאיפתנו להתאושש, לשפר ולהעלות את רמת חיינו. לבער את שרידי הארעיות והלכות שורש יציבות וקבע. בניין זה, שאנו יורים את אבן פינתו, יתנוסס לא רק לעבר טורי הבתים המלבינים עטורי הירק השוקקים חיים, אשר מגדל המים הזקוף נשקף על אודם גגותיהם, לא רק לעבר גבעת ההאבקות שבתי אולפנא זרועים עתה על צלעותיה, אלא גם לעבר המגדל המחורר והגא, זו מצבת החוברת וההרס, ללמדך ולהזכירך כי אלה אשר חייהם נוקבו כגדל הזה, רוחם מרחפת על כל מעשי ידינו וכי בזכותם הגענו עדי בנין זה".

חלקו הראשון של חדר האוכל שנחנך ב-1959 הורכב מבניין בצורת האות L: זרוע אחת לאולם אכילה וזרוע שנייה למטבח. שני מאפיינים מרכזיים היו לבניין: גג רעפים דו-שיפועי ושתי מרפסות רחבות. שיפועי הרעפים לא כיסו את כל הגג, אלא רק את חלקו המרכזי שהיה מעט גבוה משאר שטח הגג, וזאת במטרה ליצור שורת פתחי חלונות נוספת בתקרה שתחדיר אור ואוויר אל מרכז האולם. מרפסת אחת מרכזית ליוותה את כל חזיתו המזרחית של אולם האכילה וקישרה בין המדשאה המרכזית ובין מבואת הכניסה לבניין. גם לאגף המטבח היתה מרפסת דומה, שנועדה ליצור אזור ביניים בין פנים ובין חוץ וגם להגן מפני חדירת קרני שמש ישירות אל פנים הבניין.

לכל חזית בבניין העניק האדריכל גישה שונה, כך שלעומת החזית המזרחית, יצר חזית צפונית אטומה יחסית כשבמרכזה פתחים אנכיים וצרים המזכירים חזית קלאסית והיא שהעניקה לבניין את ייחודו. מהלך זה היה חריג בגישתו של אדריכל כמו שמואל מסטצ'קין שדגל בחיבור כמעט רציף של מבט ותנועה בין חוץ ובין פנים חדר האוכל, ולכן התקין לרוב בחדרי האוכל שתכנן מסכי זכוכית הנעים על מסילות בין המדשאה ובין אולם האכילה. כיום פתחים אלה כבר לא משרתים את אולם האכילה, אלא חדר דואר שהוקם מאחוריהם על חשבון שטח האולם.

"עושה רושם שזה היה בנין שהוקם בלי כוונות ארכיטקטוניות", קובע האדריכל ויטוריו קורינלדי מבכירי האדריכלים בתנועה הקיבוצית למרות האיכויות שציינתי ואולי הוא לא שם אליהן מספיק לב, "יתכן אפילו שתוכנן על ידי טכנאי על סמך הנחיה של רכז בנין. אני קובע זאת על סמך מציאות שמצאתי במחלקה הטכנית של אחוד הקבוצות והקיבוצים כשהגעתי לעבוד שם בשנות ה-50. היו אז כמה מתכננים ללא תואר פורמלי, שעבדו הרבה עם התנועה בתכנון מגורים, בתי ילדים וכדומה". לאחר מחשבה נוספת קורינלדי העלה את הרעיון כי יתכן ואת המבנה המקורי תכננה מחלקת התכנון של הסוכנות היהודית שבראשה עמד האדריכל יעקב מטריקין. האדריכל פרדי כהנא, גם הוא מבכירי אדריכלי התנועה הקיבוצית לא ידע גם הוא את זהות מתכנן הבניין המקורי: "שוב עולה המצב העגום שלמעשה לא יודעים על התכנון של המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי, התיעוד הועבר לא.ב. מתכננים ושם הוזנח. מנחם (באר) איננו, חיליק (ערד) חולה מאוד ואין את מי לשאול. התיעוד של המחלקה של הקיבוץ הארצי נמצא ב א.ב. מתכננים אבל אין שם מישהו שבכלל אכפת לו. לא, איני יודע מי תכנן את המבנה המקורי, אפשר לנחש שאולי בסוכנות?". לדעתי לא מדובר פה בטכנאי סתמי אלא באדריכל שביקש לתת צורה ותוכן לבניין עם פתרונות מותאמים לאקלים המקומי.

.

שנות ה-70: חדר האוכל משמאל (עדיין בלי מבואת הכניסה) – האגף המקורי של אולם האכילה והמטבח בולט הודות לגג הרעפים כשלצידו אגף המועדון שהוסיף האדריכל שמואל מטסצ'קין ולו גג נפתח. משמאל בנייני הספרייה ובית ברזילי מבהיקים בלובנם, ובין לבין ניצב מגדל המים שהוקם אחרי המלחמה (ארכיון נגבה)

.

.

הנחת אבן הפינה היתה מהלך סמלי, אך היא לא הצליחה לזרז את הבנייה, ורק במרץ 1953 נוצקו יסודות הבניין. ב-1955 שלד הבניין כבר עמד על תילו, אך הגימור היה רחוק מהישג ידו של הקיבוץ ובגלל קשיי מימון הבנייה התעכבה. כך לדוגמה דווח לחברים בינואר 1955 דודקה מנדל, רכז הבניין: "אנחנו מתלבטים בבעיית ציפוי הקירות במטבח. ברור הוא שהכי טוב זה חרסינה לבנה, אבל זה דורש 5,000 ל"י במזומנים. זה כמובן בלתי אפשרי כעת ואין לחשוב שבתקופה הקרובה המצב ישתנה". החלופה שהוצעה לחרסינה היו מרצפות בטון שעלותם היתה חמישית. "אנו נביא דוגמאות בפני החברים ונוכל להחליט על כך. דעתי הפרטית היא שזה מספק את הצורך וחבל על דחיות נוספות". אמנם החברים הצליחו לדאוג לריצוף הבניין ואף לטיוח חלק מקירותיו, אך הבניין לא הושלם, וכדי שהשלד לא יהפוך לקן ציפורים ענק נקבעו דלתות וחלונות. מתברר שלא הציפורים היו הבעיה. תוך זמן קצר נפרצו הדלתות וחדר האוכל נוצל לשימושים שונים, בחלקם לא רשמיים, והפך למקום מוזנח ומלוכלך. במרכזו הוצב פסנתר כנף גדול ויקר שגם הוא ספג התעללות לא קטנה. בכל מקרה, בכל אותה תקופה האולם הגדול והמרווח שימש את החברים בין השאר לעריכת קונצרטים, מסיבות, הצגות והקרנת סרטי קולנוע.

רק בנובמבר 1958 אוכלס חדר האוכל. "נשארו רק שבועיים עד לכניסה לחדר האוכל, לא עוד צפיפות, חום, חוסר תנאים היגייניים במטבח", כתב אחד החברים בעלון הקיבוץ "קול נגבה". "מרחב, הכל מבהיק, הלב מתרחב למראה הריהוט הנאה בחדר האוכל, בייחוד הסידורים במטבח. דוקא בימים אלה כשהקיבוץ מושפע משתי העזיבות האחרונות, טוב להרגיש שאנחנו מתקדמים, מעלים את רמת חיינו, שוקדים על שיפורים. אכן, צעדנו צעד קדימה עם כניסתנו לחדר האוכל, חיינו משתפרים במידה גדולה, עולים מעלה, מעלה". במסיבה שנערכה לכבוד חנוכת חדר האוכל, ציין אחד החברים כי חנוכת חדר האוכל שווה לחנוכת בית המקדש: "משנבנה בית המקדש נתבסס העולם ועמד בישובו. כך אצל חכמינו ופי כמה מונים אצלנו". ובהמשך התייחס לערך השיתופיות הקיבוצית הבא לידי ביטוי בבניין חדר האוכל: "הבית הזה הוא פרי מאמץ קולקטיבי גדול, פרי מסירות ועקשנות של חברים למען הכלל כולו ורק הודות למאמץ המשותף קם לנו הבית הזה". אחד מרגעי השיא באירוע החנוכה היה הצבתו של דגם חדר האוכל הישן שהועלה באש.

היה גם מי שנפרד מחדר האוכל הישן ששימש את החברים קרוב לעשר שנים: "היה שלום ידיד בלה, שבע תלאות ויגע. לפני שנעזבך לעולמים, נתייחד אתך לרגע. תשע שנים במקום תשעה חודשים בצל קורתך חסינו, וכל אותן שנים בעצלתיים את יורשך בנינו. היית לנו בית אוכל, שדה קרב, במה לויכוח ושעשוע. עד היית לכל השואלים תמיד, ועל הכל, למה ומדוע. האזנת לדברי חרון וזעם, נועם ופיוס, לשטף נאומים, למליצי יושר וחורזי חרוז. כזה היית לנו ידי ורע. ואולי, אולי עוד אליך נתגעגע". בכל מקרה, המבנה הפך למחסן בגדים שהיה ייעודו המקורי וכיום משמש המבנה לארכיון הקיבוץ.

עם השגת תקציבים נוספים, הזדרזו החברים להזמין את האדריכל שמואל מסטצ'קין מהמחלקה הטכנית של תנועת הקיבוץ הארצי שיתכנן מחדש את הבניין וירחיב אותו בהתאם לצורכי החיים המשותפים. המשמעות המרכזית של ההרחבה שבנייתה הושלמה ככל הנראה ב-1968, היתה הקמת מועדון לקיום כינוסים, דיונים ומפגשים יומיומיים. מסטצ'קין שכפל פה את הצעתו ל"דגם האגפים" שמשמעותו שני אולמות אכילה כשביניהם חצר שיכולים לסגור אותה לאולם למועדון ובבוא העת לחבר אותו ישירות לשני אולמות האכילה וליצור אולם אחד גדול שיתאים למשל לעריכת סדר קיבוצי רב-משתתפים. כמו בחדרי אוכל אחרים, גם כאן התקין מסטצ'קין במועדון תקרה חשמלית הניתנת לפתיחה בלילות הקיץ החמים. מדגם האגפים נבנה רק אולם אכילה אחד והמועדון, ואגף אולם האכילה השני לא נבנה. לימים, תכנן מסטצ'קין מועדון נפרד לקיבוץ, ואולם המועדון הפך לחלק בלתי נפרד מחדר האוכל והוסב לאולם אכילה, כך שמיותר היה לבנות אגף לאולם אכילה נוסף. באותה הזדמנות שולבה גם מערכת מיזוג אוויר והתקרה הנפתחת בוטלה. בכניסה למועדון (שהיתה נפרדת מהכניסה לאולם האכילה) יתר מסטצ'קין מרפסת רחבה, כמו זו שבחזית המזרחית של חדר האוכל, אלא שכאן אין חלונות צרים אלא מסכי זכוכית המאפשרים קשר רציף בין חוץ ופנים. בנוסף, יצר ברוך שנבר, אמן וחבר נגבה, קיר קרמיקה צבעונית שיצר בסדנת הקרמיקה של האמן משה סעידי בכפר מנחם. כיום בתוך אולם האכילה מצויה עבודה נוספת של שנבר המתארת ילדים משחקים וככל הנראה הובאה לכאן מבית הילדים, לאחר שאולם האכילה הפך למשחקייה. עבודה שלישית של שנבר, פרסקו, מעטרת את חזיתות בניין המתפרה – ותמונה שלו מופיעה כאן בהמשך.

תוספת אחרונה לחדר האוכל הוקמה בסוף שנות ה-70 או תחילת שנות ה-80: מבואת כניסה. המבואה כללה אולם כניסה עם לוחות מודעות, חדר שטיפת ידיים, חדר טלפונים, תליית מעילים וחדר דואר. כמו "בית ברזילי" גם אגף זה מחופה בגרנוליט, כך שסביר להניח שתכנן אותו שמואל מסטצ'קין שתכנן את בית ברזילי, או מי מהאדריכלים הקרובים אליו במחלקה.

עד 2004 הוגשו בחדר האוכל ארוחות לחברים, אז הופרט והפסיק את פעילותו. אולם האכילה המקורי ריק ומשמש לאירועים של חברים. אגף המועדון הוסב למשחקיה והמטבח מושכר למפעיל חיצוני.

.

1959: חדר האוכל במתכונתו המקורית במבט ממגדל הסילו: אולם אכילה עם מבואת כניסה ומרפסת מימין ומטבח משמאל (ארכיון נגבה)

.

שנות ה-50: מבט על חדר האוכל ממגדל המים (ארכיון נגבה)

.

שנות ה-60: ארוחה (ארכיון נגבה)

.

שנות ה-70: ארוחה (ארכיון נגבה)

.

שנות ה-70: אספת חברים (ארכיון נגבה)

 

שנות ה-60: הכנות לארוחה (ארכיון נגבה)

.

שנות ה-60: חתונה (ארכיון נגבה)

.

שנות ה-60: מקהלה (ארכיון נגבה)

.

שנות ה-70: במטבח (ארכיון נגבה)

.

שנות ה-70: במטבח (ארכיון נגבה)

.

שנות ה-70: במטבח (ארכיון נגבה)

.

1959: חזית הכניסה לחדר האוכל (ארכיון נגבה)

.

חזית הכניסה לחדר האוכל (חזית מזרחית) מורכבת ממרפסת הפונה למדשאה

.

מרחב ביניים בין חוץ ובין פנים

.

דלתות הכניסה, עם הסבת האגף השני לאולם אכילה נוסף, הועתקה הכניסה המרכזית לאגף השני

.

חדר מבואה, משמאל הכניסה לאולם האכילה

.

1959: מקדש קלאסי – חזית צפון של חדר האוכל. למעלה מציץ גג הרעפים (ארכיון נגבה)

.

1959: חזית צפון של חדר האוכל (ארכיון נגבה)

.

פתחי החלונות הגבוהים בחזית צפון מעוצבים באופן קלאסי והדגישו את מעמדו של הבניין במרחב הבנוי של הקיבוץ. הם קישרו בעבר בין המדשאה ובין אולם האכילה כיום הם סגורים בגלל חדר דואר שהוקם בצמוד להם

.

דואר: הסיבה היחידה היום להגיע לחדר האוכל

.

לוח מודעות קטן ליד תיבות הדואר

.

69

.

באגף השני של הבניין שיועד במקור למועדון והוסב לאחר מכן לאולם אכילה נוסף מצויה כניסה נוספת אך עם הסבתו לאולם אכילה הוקם אגף כניסה נוסף לצידו

.

שנות ה-60: קיר האמנות וברקע מגדל המים (ארכיון נגבה)

.

קיר קרמיקה צבעוני מקבל את פני הבאים לחדר האוכל. העבודה בוצעה בסדנה של משה סעידי בקיבוץ כפר מנחם

.

צבע

.

ברוך שנבר (1927 הונגריה – 1980 ישראל) היה אמן חבר קיבוץ נגבה ועבודה נוספת שלו מצויה בתוך חדר האוכל

.

חזית אגף המועדון (שהוסב לאולם אכילה לאחר כמה שנים) מורכבת ממסכי זכוכית ואלומיניום הניתנים להזזה כך שהאולם יקושר ישירות לרחבה והמדשאה שבחזית

.

הפעמון שנועד ליידע את החברים במועד הארוחה או האספה ניצב בכניסה לחדר האוכל, זכר לימים שקדמו לשעון היד או לטלפון הנייד

.

עם הסבת אולם המועדון לאולם אכילה הוקם לצידו מבנה כניסה עם שירותים, טלפונים, חדר רחצה ומבואה

.

יהי זכרו ברוך

.

חדר רחצה

.

מבואת כניסה עם לוחות מודעות וחדר טלפונים לשיחות פנים ולשיחות חוץ

.

מה שנותר

.

חדר האוכל מורכב מ-4 אגפים: אגף אולם האכילה המקורי (משמאל), אגף המועדון שהוסב לאולם אכילה (במרכז התמונה), אגף מבואת כניסה ומטבח

.

במקור יועד לקום המועדון שבתמונה כאגף החוצץ בין שני אולמות אכילה כשהמטבח נמצא בעורף, אך לבסוף לא נבנה אולם האכילה השני ואולם המועדון הוסב לאולם אכילה. באגף המועדון תקרה חשמלית הניתנת לפתיחה. עם הוספת מערכת מיזוג האוויר בסוף שנות ה-70 בוטלה האפשרות להזיז את התקרה

.

אגף המועדון משמש כיום כמשחקייה לילדי נגבה

.

עבודת אמנות נוספת של ברוך שנבר מ-1960 שכנראה הועתקה לכאן מבית ילדים

.

אוטו אדום

.

בין שני אגפי חדר האוכל חוצצת מחיצת עץ הנעה על מסילה

.

אולם האכילה המקורי ריק ומשמש למסיבות של תושבי נגבה

.

ריק

.

תאורה

.

זמנים

.

עישון

.

בכניסה למטבח

.

באזור הגשה עצמית דחוסים השולחנות

.

מגדל המים שהוקם לאחר המלחמה במצידו המערבי של חדר האוכל והחליף את המגדל המופגז

.

.

(2) הספרייה ובית ברזילי

האדריכל שמואל מסטצ'קין ליווה את הקיבוץ, ויחד אתו עבד כאן גם האדריכל אברהם ארליק שעבד גם הוא במחלקה הטכנית של התנועה. ארליק תכנן את בניין הספרייה שבנייתו הושלמה ב-1969, וכמו רבים מהמבנים שתכנן, הוא צנוע ופשוט. 

ב-1972 הושלם לצד בניין הספרייה בניין המועדון החדש של הקיבוץ – "בית ברזילי". הבניין שנקרא על שמו של חבר נגבה ובין מייסדי הקיבוץ – ישראל ברזילי. לצד חברותו בכניסת, יו"ר הכנסת ושר בממשלות ישראל, היה ברזילי מנצח מקהלות, ולכן עם פטירתו הפתאומית ב-1970 הוחלט להקים מבנה מועדון שיוכל לשמש גם כאולם קונצרטים קאמריים ולהופעות של מקהלות ובו מקום לכ-90 איש.

מסטצ'קין יצר מבנה מעוגל, בדומה לרבים מהמבנים שתכנן באותן שנים, אלא שבשונה מאולם הקונצרטים הקטן שתכנן בקיבוץ עין השופט (וגם הוא מעוגל), הרי שכאן נעשה כנראה ייעוץ של אקוסטיקאי שהעניק לבניין את איכויותיו, לא מעט הודות להתקנת "מלכודות צליל". מאיר מינדל שניהל במשך שנים את הסדרות הקונצרטים מספר לי כיצד הוא רואה את הבניין מתוך היכרות של 45 שנה: "כאשר עומדים מול המבנה אי אפשר להתחמק מהמחשבה שהכניסה למבנה יש לה אלמנטים סקסואלים מובהקים. מחד גיסא ישנו הקימור של הירך ומחד גיסא יש חלון שניתן להציץ ולראות את הנעשה בפנים והוא שמכניס את האור הגדול אל אולם המועדון. גם הגג הוא מעוגל והבית כולו נושם נשיות הודות לקווים המעוגלים. המבנה הוא זר, שונה ויוצא דופן לארכיטקטורה הקיבוצית שהיתה תמיד ארכיטקטורה פרקטית, תכליתית ודומה לרכבות של שנות ה-50. במשך שנים נוספו אלמנטים מכערים כמו אנטנות תקשורת". מינדל גם מבקש לשים לב לחזית הדרומית של המבנה המורכבת מאוסף פתחי חלונות המודגשים במסגרות הבולטות מקו חזית הבניין ופזורות כאילו ללא סדר וארגון. הוא טוען שההשראה באה מהקולומבריום בבית גוברין, אך סביר יותר להניח שההשראה באה מהחזית המזרחית של כנסיית רונשאן במזרח צרפת שתכנן לה קורבוזיה והשפעתה על אדריכלים בעולם היתה משמעותית, כמו גם על אדריכלי ישראל ומסטצ'קין בתוכם. פתחי חלונות כאלה יצר מסטצ'קין בבניינים נוספים כמו באולם הספורט בבית אלפא וחדר מוסיקה בעין השופט.

"אני חושב שבית תרבות בקיבוץ הוא אחד המבנים שמותר לאדריכל ולדמיון לקבוע לו אופי אסתטי-אדריכלי, שלא כפוף לאופי הפרוגרמטי והאדריכלי המקובע והרשמי", כתב מסטצ'קין בטקסט קצר על "בית ברזילי" ופורסם מחדש בספר "לבנות ולהבנות בה" שערכו מוקי צור ויובל דניאלי (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008). מסטצ'קין מגלה שהציע לחברי נגבה שתי הצעות לבית תרבות: אחת פונקציונאלית עם קווים ישרים וצפויים, והצעה שנייה המתבססת על "קו חופשי והמשטח זורם לפי הפונקציה". החברים התלבטו ולבסוף בחרו בהצעה השנייה. "הם לא טעו כפי שמוכיח המבנה", הוא כתב, "אין ספק ששינוי צורה גיאומטרית, היוצר שטחים ואולמות עגולים ואליפטיים, נותן תחושה אסתטית שונה מהרגיל. פתרונות התאורה, סידור הריהוט, תנועת האנשים וישיבתם גם הם קיבלו אופי אחר הודות לתכנון המאופק והזהיר בקו החופשי של המבנה".

טובי המוסיקאים והמקהלות הופיעו במבנה לאורך השנים. הרשימה ארוכה אך מינדל מציין כמה מהם: הצ'לן יעקב מנזה, הכנר יצחק מרקובצקי, הפסנתרנית פנינה זלצמן, אריה ורדי, משה זורמן, אסתרית בלצן, רביעיית מיתרי הזהב ומקהלת מיתר. בין השאר גאה מינדל לספר שורדי (שזכה השנה בפרס ישראל) ביצע כאן את היצירה הקצרה שהלחין מינדל, "גרוטסקה" ונמשכת 90 שניות ואף זכתה בפרס המכון למוסיקה ישראלית. חוץ מהם הופיעו בנגבה גם מוסיקאים כמו חנן יובל, יהודית רביץ ושרה'לה שרון – אך אלה סחפו קהל רב יותר ולכן ההופעות התקיימו בחדר האוכל.

יותר מקונצרטים נועד למועדון תפקיד חשוב בסדר יומו של חבר הקיבוץ: בתום אורחת הערב ניגשו החברים למועדון לשתיית כוס תה, קריאת עיתון ולשיחה עם חברים. כך היה כל יום. "לצערי מרגע שהתחלפו השלטונות של מועצה אזורית יואב, כל היוזמות של המוסיקה הקאמרית פסו מן העולם. חלק מזה בגלל שהוותיקים חובבי המוסיקה מתו והצעירים לא מיהרו לתפוס את מקומם", מסכם מינדל את גורלה של המוסיקה.

.

על האדריכל שמואל מסטצ'קין: עלה לארץ ישראל מאוקראינה בהיותו בן חמש בשנת 1923. המשפחה התמקמה בתל אביב ומסטצ'קין שם גר ועבד עד סוף ימיו. הוא היה בין מייסדי תנועת הנוער העובד שבפשטות נועדה לארגן את הנוער שהלך לעבוד. התנועה הקימה מאוחר יותר קיבוצים ומסטצ'קין שלמד אדריכלות בבית הספר "באוהאוס" בגרמניה, היה למתכנן הקיבוצים במסגרת עבודתו במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי ואף תכנן את בית הקיבוץ הארצי ברחוב לאונרדו דה וינצ'י בתל אביב. יותר מכל אדריכל אחר בקיבוץ הארצי, השפיע מסטצ'קין על התכנון הקיבוצי (מקביל לו בתנועת הקיבוץ המאוחד היה האדריכל שמואל ביקלס). על רבים מהמבנים שתכנן כתבתי כאן בבלוג: חדרי אוכל, בתי תרבות וגם מבנים מחוץ לתנועה כמו מרכז הספורט בקמפוס גבעת רם ומתחם המגורים והאירוח בעין בוקק. עד אמצע שנות ה-80 היה מעורב בפרויקטים רבים, אז חלה, פרש ונפטר ב-2004.

.

הספרייה שתכנן אדריכל אברהם ארליק ונחנכה ב-1969 מצויה במרכז התרבותי של הקיבוץ

.

בסמוך לספרייה מבנה בית התרבות והמועדון שתכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין

.

מאמץ מבוזבז: הגנות מפני חדירת קרני שמש ישירות לא מחושבות בכלל ולכן לא יעילות אלא רק עם ערך עיצובי שגם הוא הולך לאיבוד בין קופסאות המזגנים, הפסלים, המנורות, הצינורות והשיחים

.

בשונה משאר המבנים בקיבוץ, מתאפיין המועדון בחזיתות מעוגלות. הכניסה למבנה

.

פתח רחב וממוסגר היטב אמור היה לקשר בין פנים ובין חוץ אך נחסם בצמחייה

.

מבנה עם אופי פיסולי

.

טיח שפריץ בחוץ, טיח חלק בפנים

.

חזית דרום: סדרת פתחי חלונות בהשראת חזית כנסיית רונשאן שתכנן לה קורבוזיה במזרח צרפת

.

בפנים

.

המתפרה: על חזיתות המבנה יצר ברוך שנבר פרסקו המתאר באופן מופשט את המלאכה במתפרה

.

.

(3) אנדרטת המגינים

מוקד המשיכה המרכזי בנגבה הוא ללא ספק בית הקברות הצבאי בו טמונים חללי מלחמת העצמאות ובקצהו ניצבת "אנדרטת המגינים". את האנדרטה הגדולה יצר הפסל יצחק רפופורט והיא הוצבה כאן ב-1953. את ההזמנה ליצירת האנדרטה קיבל רפופורט בעת ביקור בנגבה באפריל 1949, כשעסק בתכנון האנדרטה בקיבוץ יד מרדכי. רפופורט ישב עם החברים ויחד התלבטו כיצד להנציח את הנופלים. כך מספר אחד החברים בזכרונותיו: "הוא [רפופורט, מ"י] קנה את לבנו, דווקא לא בעמידה על דעתו, להיפך, בלבטיו הקשים, בחיפושי דרך תמידיים. שכנע ביראת הכבוד בפני המשימה הכבדה שנטל על עצמו".

"המתוות הראשונות לאנדרטת נגבה שיצר רפופורט בחימר עוצבו בתבנית חזיתית בעלת ציר מרכזי", כתבה בתיה דונר במאמר מקיף על האנדרטה (ממנו מובאים כאן הציטוטים) בספרה "נתן רפופורט: אמן יהודי" (יד יצחק בן צבי ויד יערי, 2014). "כמו בתצלום הרואי מבוים ניצבות דמויותיו של רפופורט בשורה כחומה בצורה, כמו היו ממחישות בשפתו של החומר את זכר החללים ש'בגופם הציבו חומה בדרכו של צבא האויב'". רפופורט בעצמו הסביר את היצירה: "יצרתי קבוצה של אנשים, סמל למשפחה המייצגת שני דורות. הם עומדים כשהם מגנים על אדמתם ועל פירות עבודתם. קיר אנושי". בהמשך תאר את היצירה חבר נגבה יעקב וילן: "אנדרטה בת שלוש דמויות. במרכזה איש משק ותיק חובש כובע 'טמבל', זה הכובע של אנשי ההגנה שהיה לסמלה המסחרי של ישראל. רגלי האיש עומדות איתן מושרשות בקרקע המולדת. לימינו, חייל צעיר, בלוריתו מתנופפת ברוח, עיניו צופות אל-על והוא אוחז בסטן הצומח מעץ זית – סמל השלום. לשמאלו נערה צעירה עם ילקוט עזרה ראשונה על כתפה, מביטה אל האופק בתקווה לחיים חדשים. מאחורי הדמויות שדה עם אלומות חיטה, שיחי גפן ועצי זית. הרקע החקלאי לדמויות הוא סמלה של הציונות המחזירה את בניה לשורשים, לאדמה ולחקלאות".

כמו במקרה של חדר האוכל גם כאן נערך ב-1950 טקס הנחת אבן פינה לאנדרטה והוחל בגיוס כספים. את הכסף גייסו במבצע מקיף ומהיר שנמשך שלושה חודשים, ורפופורט שחי בפריס החל בעבודת יציקת הברונזה שבוצעה בבית היציקה הוותיק ביותר בעיר האורות. עם השלמת היציקה נחשפה האנדרטה בבית היציקה בטקס צנוע בפני קבוצת משתתפים ומשם עשתה דרכה לנמל חיפה על אונית צים ומהנמל הובלה על ידי קבוצת מתנדבים לנגבה. האנדרטה זכתה מייד עם חשיפתה לשבחים מצד עיתונאים, מבקרי אמנות ישראלים ואורחיהם ובהם מנהל המוזיאון לאמנות מודרנית בפריס. חיים גמזו, מנהל מוזיאון תל אביב כתב על אנדרטת המגינים כי היא "יצירתו המונומנטלית החשובה ביותר של רפופורט עד היום". גמזו גם הרחריב וציין כי "אנדרטת נגבה אינה מדברת בלשון רמיזות. שפתה ברורה ומובנת לכל. כזה היה רצון חברי קיבוץ נגבה ורצונו של יוצר האנדרטה".

.

1953: נתן רפופרט עם האנדרטה כפי שתועד על ידי שמואל כץ בבית היציקה בפריס (על המשמר)

.

מי הדמויות? בתיה דונר מתייחסת לכך במאמרה: "רפופורט נהג לשבת בחדר האוכל של נגבה ולרשום את חברי הקיבוץ, כדי לחלץ ברישומי החטף שלו כעין קוד ויזואלי שבכוחו לשקף רובד אידיאולוגי המוצפן במראה העין. אחדים מהחברים אף הוזמנו לסטודיו שלו, שם נהג האמן להקדיש תשומת-לב ממוקדת לרישום דיוקנם. (…) כך או כך, סביר להניח, שבמהלך מאמציו של רפופורט לזהות את המרכיב המופשט והחמקמק, שייצג בעיניו צופן אידיאולוגי, ולהמירו למדיום דו-ממדי ואחר-כך לשפה תלת-ממדית, יצר סוג של הכלאה בין דיוקנאות בדרך שאינה מתווה דווקא דומות מסוימת, אלא מניחה את דבר נוכחותם של מאפיינים משותפים".

כיום לא הצליחה האנדרטה לאבד מזוהרה. "גבעת תום ותומר" שנמצאת בכניסה לקיבוץ נראית יותר מוצלחת כמוקד משיכה, ובכלל מייצגת את המעבר מהנצחה לאומית וכללית להנצחה פרטית, ואחרי הכל מה עדיף: ביקור בבית קברות או ביקור בגן בוטני? הבאים לנגבה נכנסים מצפון ואת פניהם מקבל אתר "חומה ומגדל" ובית העלמין כראוי. מתחת לבמה עליה ניצב הפסל מסתתר חדר זיכרון שעל לוח צמוד מצוין כי תרם אותו אליעזר פישמן, החדר נשכח והפך לסוג של חדר אשפה. סיפורה של ישראל 2017.

.

בכניסה לבית הקברות הצבאי שבכניסה לקיבוץ

.

חלקות הקבורה וברקע אנדרטת המגינים שיצר נתן רפופורט

.

האנדרטה ניצבת על מבנה כיפתי הבולט היטב בסביבה ושני גרמי מדרגות מובילים אליה ומאפשרים מבט מקרוב

.

הגבעה המלאכותית מרוצפת אבנים, אך למרות עמידות האבן ההזנחה ניכרת

.

מבט מהגב: שלושה לוחמים

.

1968: אנדרטת המגינים (צילום: משה פרידן, לע"מ)

.

חתימת האמן

.

ללוחמים יש יותר גדול

.

מתחת לכיפה מצוי חדר זיכרון שתרם אליעזר פישמן לזכרו של ליפא קרול – חבר נגבה שהיה גם ראש המועצה

.

החדר נטוש ומשמש למזבלה

.

(4) אתר חומה ומגדל המשוחזר

האתר הוקם ב-1988 לקראת חג היובל לקיבוץ שהתקיים שנה לאחר מכן. את ההקמה יזם דרורי למדן – חבר נגבה ובעל רגישות למורשת. להקמת האתר שוחזרו מבני "חומה ומגדל" בדיוק רב, ורק התכנית עצמה שונתה. לעומת הדגם המקורי שתכנן שלמה גור (גרזובסקי) והיה במידות 45 על 45 מטרים, האתר המשוחזר הוא מלבני ולא ריבועי. הודות לתרומה שהתקבלה, האתר נגיש ומוקרן בו סרט מיוחד שהופק לאתר ומתאר את פרויקט "חומה ומגדל".

.

מחוץ לגדר הקיבוץ ניצב אתר משוחזר של פרויקט "חומה ומגדל"

.

החומה

.

הצריף המרכזי

.

בצריף יש מרכז מבקרים בו ניתן לצפות בסרט על פרויקט חומה ומגדל

.

תחנה לתחנה

.

.

(5) תכנית המתאר

אושרה לאחרונה לנגבה תכנית מתאר. התכנית המוצגת כאן חושפת כיצד באופן הפשוט ביותר – פרקו את כל יחידות המגורים ויצרו פרצלציה עם הפרדה כך שלכל דייר יש פיסת נדל"ן המכילה מגרש של 400 מ"ר ועליו בית עם חצר פרטית. זה מה שהציבור רצה וזה מה שהוא קיבל. לסיום: אחזור ואציג את כותרות עיתוני על המשמר: "קיבוץ המקפל בחייו את האחריות לכל המולדת" (1949), "עוז העמידה וגבורת הבניין" (1953), "מגדל נגבה – סמל השותפות הגדולה" (1958), "תל חי של ימינו" (1968).

.

2015: תכנית התפרקות הקיבוץ: מימין תכנית היישוב ההיסטורית ובמרכזה הכתם הכתום המציג את המצב בו הקיבוץ מתפקד כיחידה שלימה ושיתופית. משמאל התכנית החדשה המפצלת את כל השטח הכתום לבעלויות תושבים (א.ב. מתכננים, אתר מנהל מקרקעי ישראל)

.

.

תודה לגדעון פרידמן, שושה וילן, מאיר מינדל, בתיה דונר ולאדריכלים פרדי כהנא וויטוריו קורינלדי

★★★

חדרי אוכל נוספים בהם הסתובבתי:

.

דברת (מרדכי זברודסקי)

גלעד (ארנונה אקסלרוד)

רביבים (שלי ניסים)

שלוחות (לאון שרמן)

כפר המכבי (שלמה גלעד)

גדות, שמרת ואדמית (חנן הברון, מנחם באר ושמאול מסטצ'קין)

מעיין ברוך (ארטור גולדרייך ורחל ניסים)

גבעת חיים מאוחד (אהוד שחורי)

כרמיה (שמואל מסטצ'קין)

יקום (שמואל מסטצ'קין)

גת (מנחם באר)

נווה איתן

כפר דרום

נגבה (שמואל מסטצ'קין)

אלונים (שלמה גלעד)

ארז (אלכס קשטן וויטוריו קורינלדי)

צרעה (אריך ראש, מוסה חריף וויטוריו קורינלדי)

אילות (שמואל ביקלס, ישראל גודוביץ, אלכס גרינבאום)

הצעות לחדר אוכל אפיקים (שמואל פובזנר, אברהם יסקי)

אור הנר, רוחמה (שמואל מסטצ'קין, אריך ראש וארנונה אקסלרוד)

מגידו, עין השופט והזורע (חיליק ערד, אברהם ארליק, מוניו וינרויב ואל מנספלד)

דורות (מרדכי זברודסקי)

גלגל (ארנונה אקסלרוד)

בית גוברין (אמנון לוי)

געתון (מנחם באר)

שניר (מנחם באר)

עין החורש (קובה גבר ואברהם ארליק)

נירים ואורים (אברהם ארליק, רחל ניסים)

יגור (יוסף אידלמן ורבקה ורוברט אוקסמן)

יזרעאל, כפר החורש (אדם אייל, פרדי כהנא)

משאבי שדה, שדה בוקר, סמר (רחל ניסים, שלמה גלעד, חיליק ערד)

בית זרע, שער הגולן וטירת צבי (מנחם באר, שמואל מטסצ'קין, לאון שרמן)

כפר סאלד, עמיר, שדה נחמיה (עירא אפרתי, מנחם באר, אהוד שחורי/אפשטיין ובניו)

גבעת עוז, אשדות יעקב איחוד ותל יוסף (שמואל מסטצ'קין, מוסה חריף, לאופולד קרקואר)

עין דור, סאסא, איילת השחר (שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד, מרדכי זברודסקי עם אריך ראש)

ראש הנקרה, עין המפרץ, לוחמי הגטאות (פרדי כהנא, חיליק ערד, נעמי יודקובסקי)

כפר עזה, גבולות ומגן (ויטוריו קורינלדי, חיליק ערד, שמואל מסטצ'קין)

מנרה, הגושרים, דן (רחל ניסים, נעמי יודקובסקי, שמואל מסטצ'קין)

משמר דוד, הראל ונחשון (אריך ראש, אברהם ארליק, חיליק ערד)

כפר מנחם, רבדים וחצור (שמואל מסטצ'קין)

גרופית ומבוא חמה (ארנונה אקסלרוד)

ברעם, כפר גלעדי, מצובה (אהרון אלבוים, ארנונה אקסלרוד)

סער, חניתה, יחיעם (חיליק ערד, מרדכי זברודסקי, מנחם באר)

הסוללים, עין גב, גשר הזיו (מרדכי זברודסקי, דב קוצ'ינסקי, שלמה גלעד)

שדה נחום, חמדיה, אפיקים (שמואל ביקלס, שמשון הלר, ו. י. ויטקובר עם אריך באומן)

צאלים (דוד בסט ויצחק חשמן)

נצר סרני (שמשון הלר)

כברי (חנן הברון)

כפר בלום (פרדי כהנא)

שובל (שמואל מסטצ'קין)

זיקים (מנחם באר)

מבוא גולן (חנן הברון)

נחשונים (אברהם ארליק)

יד חנה (ישראל גודוביץ)

מעלה החמישה (ארטור גולדרייך)

חפץ חיים (לא ידוע)

תל יוסף (לאופולד קרקואר)

בארות יצחק (לא ידוע)

נען (שלמה גלעד)

עין גדי (שמואל מסטצ'קין)

בחן (לא ידוע)

גבעת חיים איחוד (לא ידוע)

כרם שלום (ישראל גודוביץ)

מזרע (אפשטיין ובניו)

גבעת השלושה וגם כתבתי עליו כאן (אריה שרון)

שדות ים (קובה גבר וזיוה ארמוני)

גינוסר (חנן הברון)

גונן (דוד בסט)

גבעת ברנר (רוברט בנט)

גזר – חדר האוכל האחרון (גבי גרזון)

★