סיבוב במתחם הקסבה בנצרת עילית

נצרת עילית היתה המעבדה הנועזת ביותר של אדריכלי ישראל, ומתחם המגורים שתכנן האדריכל אברהם ונטורה ומכונה "הקסבה" הוא אחד הבולטים שבהם. את הביקור הראשון במתחם שבנייתו הושלמה בסוף שנות ה-60, ערכתי עם האדריכל אופיר זינטי לפני כמה שנים, אז גם המשכנו וביקרנו באתרים אחרים כמו בית הספר הסמוך שתכנן האדריכל זאב דרוקמן. שבוע שעבר הזדמן לי לבקר שם שוב.

בזמנו, תכנן זינטי לגבש רשימת מבנים בעלי חשיבות אדריכלית בשיתוף העירייה, ולאחר מכן למתג אותם כך שנצרת עילית תהיה מוקד לסיורי אדריכלות ותושביה ילמדו להעריך את הנכסים שלהם. הוא לא הצליח במשימה, אך הודות לו למדתי להכיר היטב את נצרת עילית, וכתבתי כבר כמה מאמרים על אדריכלות בעיר כמו בית הכנסת המרכזי, בית הבראה ע"ש שפרינצק וגם על מרכז המזון שאין ביקור באזור שאני לא עוצר בו. אבל עם כלה ערכתי למבני הציבור והמסחר בעיר, מתחמי המגורים הם החידוש העיקרי שהתקיים בנצרת עילית במהלך שנות ה-60, לכן, לפני הכל ראוי להתעכב על מתחם הקסבה.

ועל כך ברשימה זו.

.

משיח לא בא

.

1970 (צילום: עמירם חרל"פ)

.

1970 (צילום: עמירם חרל"פ)

.

2017: מבט מרחוב החיטה

.

1970 (צילום: עמירם חרל"פ)

.

2017

.

1970 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

.

2017

.

(1) הבניין

"היו שני משרדים ממשלתיים ערכיים: משרד החינוך ששאל את השאלה למה אנחנו פה, ומשרד השיכון ששאל את השאלה איך אנחנו צריכים לחיות פה – הם חיפשו תבנית מרחבית לשאלה איך גרים בארץ הזו", נזכר האדריכל זאב דרוקמן שעבד במשרד השיכון ועמד בראש המחלקה לאדריכלות בבצלאל במשך 12 שנים. "נעשה מעט מידי כשגרעין של אנשים בודדים פעלו בנושא, ואין לנו אלא להיזכר בערגה על המומנטים המיוחדים האלה".

אחד מאותם בודדים שעליהם מדבר דרוקמן הוא האדריכל אברהם ונטורה. הוא עבד באגף התכנון במחוז הגליל של משרד השיכון וקיבל לידיו לתכנן מתחם מגורים ניסיוני המתפרס על פני מורדות גבעה. המטרה היתה להימנע מהשיכונים התיבתיים שספגו ביקורת על חזות סתמית שגורמת לדייריהם לא להזדהות עם המקום, לחוש כלפיו ניכור, להזניח אותו ולהשתוקק לעזוב ולהגר למקום אחר, וונטורה חיפש את הפתרון ולממש אותו במתחם שקיבל לתכנן.

את המתחם שתכננו בנצרת עילית האדריכלים אריה שרון ובנימין אידלסון הכיר ונטורה היטב. היה זה פרויקט פורץ דרך באדריכלות ישראל, שבמסגרתו תוכננה שכונה המשתלבת בטופוגרפיה. לעומת המתחם של שרון-אידלסון שעדיין שמר על מבנים טוריים וחד-גוניות מסוימת, בחר ונטורה לפתח את הרעיון; הוא התנער ככל הניתן מאותה חד-גוניות, אך יחד עם זאת שמר על מודל קבוע וחזרתי של יחידת מגורים. את ההשראה העיצובית הוא קיבל מהקסבה: מארג של מבנים השזורים זה בזה, מדורגים מהרחוב העליון ועד הרחוב התחתון בשש מדרגות-קומות כשסמטאות, משעולים ורחבות קטנות מקשרות בין הסביבות השונות במתחם. בחלקו העליון של המתחם הציב סדרה של בניינים משותפים שהרחיבו בהיבט הפונקציונאלי את מנעד סוגי הדירות, ובהיבט העיצובי סגרו על המתחם וחיזקו את הדימוי של השכונה.

החומרים בהם עשה ונטורה שימוש היו החומרים הזמינים והפשוטים בהם עשו גם עמיתיו שימוש באותה עת: אבן מקומית פראית (המופיעה בעיקר בקומת מסד הבניין), בטון חשוף וטיח בעיבוד גס (שפריץ). בהשאלה מאדריכלות הסגנון הבינלאומי, הודגשו פתחי חלונות במפגשי חזיתות באמצעות מדפים בנויים הבולטים מקו החזית, אותם ניצלו הדיירים לטובת שילוב צמחייה, הוקמו גגוני אסבסט גלי, פח ועץ. נמתחו צינורות וכבלים, נוספו סורגים ומעקות גבוהים, נצבעו החזיתות הלבנות במבחר גוונים, ולמרות התוספות והשינויים המתחם הוזנח ברוב חלקיו כשהוא נעדר ראייה כוללת. בביקור במקום נראה שהמקום הפך לשכונת מצוקה קשה, כאלה שרואים בפבלות בדרום אמריקה, או בהודו. בטוח התושבים לא יאהבו את ההשוואה, אבל זה המצב וראוי שהם יפקחו עיניים.

.

1970 (צילום: עמירם חרל"פ)

.

.

מערך התנועה במתחם הוא אחד המרכיבים המשמעותיים. המגרש ממוקם על צלע גבעה, הוא נתחם בחלקו העליון ברחוב התאנה ובחלקו התחתון ברחוב החיטה. שני משעולי מדרגות מקשרים בקצוות בין שני הרחובות ובמתחם עצמו אין תנועת רכבים אלא רק תנועה רגלית. ונטורה הקפיד להעניק לכל דירה גישה נפרדת. אין כאן מבואת כניסה המקשרת לחדר מדרגות כפי שנהוג היה לתכנן בשיכונים (ולצערנו כך עד היום), אלא הוא בחר לפרק את אותם אלמנטים ולהפוך אותן לסביבה פתוחה ורב-גונית. אין גם סמטאות שחוצות את המתחם, אלא לחלק מהדירות הכניסה היא מסמטה קצרה היוצאת מרחוב החיטה, ולחלק מסמטה היוצאת מרחוב התאנה. אפילו המדרגות בבתים המשותפים שבראש המתחם מורכבות ממערך פתוח. הפתרון הזה גורר אחריו בעיות תחזוקה, היות וכשאין וועד בית קפדן וחזק, אז השטחים המשותפים הולכים ומוזנחים והדיירים מתחילים לנכס לעצמם את השטחים המשותפים הפתוחים, מעברים נחסמים ומערכת התנועה נפגעת וכך גם המתחם כולו.

התכנון לא התעמק עד הסוף בסוגיות שונות כמו גידול עתידי. הדירות הקטנות גרמו לדיירים עד מהרה להרחיב את דירותיהם על חשבון מרפסות ורחבות משותפות. כך נחסמה זרימת אוויר ואור ונפגעה החזות הכללית. למרות העיצוב של הקסבה הלכאורה חופשי, נוצר חוסר סדר וארגון, לאו דווקא צורני אלא כזה חומרני עד כדי כך שהשכונה נראית שכונת עוני נחשלת. בנוסף ונטורה לא השקיע מספיק תשומת לב בפיתוח המרחב הציבורי. הוא מיקם גינה בקצה המתחם ובקצה השני חורשה, אך מרחבים ציבוריים אלה אינם מקושרים היטב למערך הכולל והם רק נספחים.

"התבוננו בו רבות", נזכר דרוקמן. "למדנו מה מותר ומה אסור לעשות והוא בהחלט היה לחלק מתרגילי הלימוד שלנו בארץ הזו, כמו השכונה של אורה ויעקב יער בגבעת המורה, השיכון לדוגמה בבאר שבע של (האדריכלים נחום) זולוטוב ו(דני) חבקין והעבודות של לופנפלד-גמרמן ו(רם) כרמי". דרוקמן מספר כי ברשימת הלימוד "מה לא לעשות" הוא זיהה את בדידותו של המבנה: "בעיה של בדידות מזהרת – זהו סוג של אובייקט שעומד לבד בשטח; לא מתחבר לדברים אחרים הסמוכים לו, אין לו קצה והציבוריות שלו מעטה מידי. הדירות קטנות מידי, וכשעושים אקספרימנטים עם דירות קטנות אז נוצרות בעיות וכבר אז הפרויקט התחיל לקבל את העיוותים. אך עדיין, זהו בהחלט פרויקט ראוי לציון שנוצר בעת שמשרד השיכון חשב איך לעשות אקספרימנטים, מה שהיום אין בכלל".

.

1970 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

.

.

(2) האדריכל

אברהם ונטורה היה בנו של הרב ד"ר משה ונטורה, איש חינוך וחוקר שהיה בין השאר רבה הראשי של אלכסנדריה. הוא נולד ב-1931 בפריס, בעת שאביו למד שם באקדמיה. הוא עלה לישראל ב-1949 ולמד אדריכלות בטכניון שם השלים את לימודיו ב-1955. בשנים הראשונות עבד במחלקה הטכנית של הסוכנות היהודית על הקמת "חבל לכיש" ולאחר מכן "חבל הנגב", והשתתף בתכנון מושבים חקלאיים ומבני ציבור. במקביל, לימד בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, ועל כך נזכר האדריכל ישראל גודוביץ: "ונטורה היה מנחה שלי יחד עם יונה פרידמן. הוא היה עולה חדש, מאד מופנם, עילוי. הם שניהם היו צמד חמד, שני אסיסטנטים יחידים בטכניון בזמנו. הם דברו בשפה של בני אדם, בלי כל המליצות שהיו לשאר המרצים כמו (יוחנן) רטנר, שא"ג ו(אביה) השמשוני – אלה היו דבר נורא שלא יכולתי לסבול. יונה היה יותר פדנט ולא הסכים לתת הנחיה כל אחד. ונטורה לעומתו היה יותר ליברלי. באופן אישי אני הייתי יותר שפוט של יונה פרידמן, אהבתי את הגישה המרדנית והחדשנית".

ב-1960 עבד במשרדו של האדריכל יצחק פרלשטיין, על רבי-הקומות הראשונים שתכנן המשרד ברמת אביב. לאחר מכן הצטרף ועבד עד לסוף העשור במשרד השיכון במחוז הגליל יחד עם האדריכל יהודה דרכסלר וחנן מרטנס. במסגרת זו לא רק פיקח על הבנייה, אלא גם תכנן מבני מגורים, מסחר וציבור במטולה, צפת, טבריה, מגדל העמק ונצרת עילית – אז תכנן את "הקסבה" (סייעה לו בפרויקט האדריכלית ברברה צור). הפרויקט בנצרת עילית הוא ככל הנראה פסגת יצירתו, ולאחר מכן "משהו נמוג והוא נעלם" כפי שהתבטא האדריכל זאב דרוקמן בשיחה אתו.

ב-1968 עבר ונטורה לעבוד שש שנים באגף תכנון והנדסה של משרד השיכון בתל אביב. ב-1974 התמנה למהנדס מועצה מקומית יהוד כשבמקביל תכנן עבור העירייה מבני ציבור. לאחר תריסר שנים פרש מהסקטור הציבורי והחל לעבוד כאדריכל עצמאי עד פטירתו ב-1995.

.

אדריכל אברהם ונטורה, שנות ה-80 (צילום: יואב ונטורה)

.

תכנית

.

חתך

.

תכנית דירה

★

משעולי מדרגות מקשרים בין הרחוב ובין הדירות, שימוש בבטון חשוף, אבן פראית וטיח שפריץ

.

ללא חדרי מדרגות סגורים ונוכרים: מדרגות עולות לדירה

.

רחבות משותפות פזורות בחלקיו השונים של המתחם. הם נועדו למפגש ומשחק

.

מהרחבה ניתן להשקיף על נוף הרי נצרת ולהכנס לדירות שנוספו להן תוספות בנייה מאוחרות

.

כניסה

.

גדרות, שערים ומחסומים

.

רחבה משותפת במבט מלמעלה

.

לאורך רחוב התאנה, הוא הרחוב העליון, פרוסים מבני דירות משותפים הסוגרים על המתחם מלמעלה

.

גם כאן מערך התנועה ייחודי וללא חדרי מדרגות סגורים אלא פתוחים

.

לדירות הקרקע יש כניסה נפרדת

.

המדרגות

.

בקומת הרחוב של הבתים המשותפים יש רחבות מקורות, עם ספסל מבונה היקפי ודרכן ניתן להשקיף אל הנוף

.

מתחת לפתחי החלונות מדפים דקורטיביים המדגישים את מפגש החזיתות

.

תודה לישי ויואב ונטורה, לאדריכלים ישראל גודוביץ וזאב דרוקמן

★

שיר לסיום:

.

★