האירוע שהתקיים שבוע שעבר בוילה שרובר, היה הזדמנות חד-פעמית לבקר באתר שהיה סגור לציבור. למעשה מדובר בשתי ווילות ששוכנות ממש מול תאטרון ירושלים, שתיהן נבנו לפני עשרות שנים, אחת גדולה שתכננו אדריכלים קרלוס גינאנד, מוזס בן אשרף ואמיליו וסטוטי (שלשתם מוונצואלה). את הווילה השנייה והקטנה יותר תכנן האדריכל דוד רזניק, חתן פרס ישראל לאדריכלות.
הסיבה לכפילות שהובילה לקיומן של שתי הוילות: ב-1956 נבנתה הוילה הגדולה, אבל אחרי פטירת מיילס שרובר, החליטה אלמנתו, גיטה, לבנות בפינת המגרש בית קטן יותר שבנייתו הושלמה ב-1983. את הגן הענק תכננו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור (גם הם זכו בפרס ישראל), אבל מעיצוב הנוף כמו גם מעיצוב הפנים שתכננה דורה גד (גם היא כלת פרס ישראל), לא שרד כלום.
ועל כך ברשימה זו.
.
.
מדובר בשני בתים עצומים שמתפרסים כל אחד על פני שלוש קומות ועם עשרות חדרים. הבתים אמנם ריקים מריהוט אבל העושר וההשקעה ניכרים בכל מקום. שניהם היו נטושים במשך שנים ארוכות אבל הדבר לא פגע בהם. בנוסף, קבוצה של מעצבים ואמנים ושאר נספחים קבלו את הרשות להתערב בבית, חלקם השקיעו יותר וחלקם פחות, אבל מבחינה כללית התצוגה מרשימה והופכת את הביקור בעשרות החדרים לאירוע תרבותי מוצלח. על פי השמועה, הבית שתכנן רזניק מיועד להריסה והבית הגדול ישמר ויישאר בית מגורים (היו תכניות להפוך אותו למלון).
את כל תולדות האחוזה הזו, כולל התכניות להסב אותן לבית מלון וכן מכירת הקרקע, על כל זה כבר כתבתי כתבה מפורטת שפורסמה לפני כשנתיים באתר xnet. אם יש לכם סבלנות ועניין – אתם יכולים לקרוא אותה כאן.
מארגני "שבוע העיצוב" (ענת ספרן, שראון פז ואייל דרור) הצליחו לקבל אישור לקבל לידיהם את המפתחות לשתי הווילות למשך שבוע. בנוסף, הם קבלו תקציב נדיב להרים תערוכה ולהתאים את המקום למבקרים (היו פערי תקינות שהיה צורך להשלים, כמו מעקות, מדרגות וכדומה).
חוץ מערכים אדריכלים והיסטוריים שיש לבניין הזה שעליהם הרחבתי בכתבה הנ"ל, חוזרת ועולה חשיבות אותם אירועי תרבות, שמאפשרים במסגרתם להסתובב במקומות שלרוב הכניסה אליהם מוגבלת או אסורה. זהו הרעיון שעומד בבסיס של אירוע "בתים מבפנים" שנערך השנה בפעם העשירית בתל אביב, וכך היה גם ב"שבוע העיצוב" בירושלים. נחמד אולי יותר אם אפשר היה להיכנס בקלות כל הזמן, אבל המציאות שלנו מתבססת על גבולות ולא נראה שהיא תשתנה בקרוב. סימון הגבולות מתחיל בהתבדלות החברתית, ממשיך למעקות וגדרות מיותרים ומסתיים בגבולות בין אזורי מחייה. אבל גם במציאות הזו יש גם רגעים מתוקים, כמו העונג לחדור מידי פעם אל אחד מאותם מקומות אסורים.
★
ובינתיים בתל אביב: לא פחות מ-3 תערוכות אדריכלות קטנות שמתקיימות עכשיו במקביל.
(1) התערוכה יסקי ושות' – אדריכלות ישראלית על־פי אברהם יסקי (אוצר דן הנדל) מתקיימת במוזיאון תל אביב לאמנות ומוקדשת לעבודותיו של האדריכל אברהם יסקי מבכירי האדריכלים במחצית השניה של המאה הקודמת שנפטר ב-2014. התערוכה מעוצבת יפה ומושקעת באופן נדיר ואפשר לבלות בה בקלות שעה ארוכה. קטלוג לא פחות יפה מהתערוכה מלווה אותה ויחד מתמקדים השניים בעיקר במגדלים שתכנן יסקי, פרק שנזנח מעט בביוגרפיה המקצועית "אברהם יסקי – אדריכלות קונקרטית" שפרסם לפני עשור שרון רוטברד, ולמעשה נראים התערוכה והקטלוג מעט כמו פרסומת למשרד אדריכלים.
(2) ליפא יהלום ודן צור – נופי זיכרון (אוצרים נורית ליסובסקי וערן נוימן), מוצגת באולם העיון של ארכיון האדריכלות במוזיאון תל אביב לאמנות. התערוכה מתמקדת בשלוש עבודות זיכרון שתכננו צמד אדריכלי הנוף יהלום וצור, שתיים מהן הוקמו ואחת נותרה על הנייר. על התערוכה כתבתי כאן.
(3) מראה מקום – מלכא אדריכלים (מירב ואייל מלכא, נדב לסר) מוצגת ב"זהזהזה גלריה לאדריכלות" בנמל תל אביב ומוקדשת לכמה עבודות שתוכננו במשרד החיפאי שבראשו עומדים מירב ואייל מלכא. האדריכלים ניצלו את התערוכה לניסיון ליצירת סדרה של דיונים באמצעות כל אחת מהעבודות המוצגות. לכל עבודה סוגיה שונה הנפתחת בהשראה העיצובית, ממשיכה ברקע התרבותי ומסתיימת בפתרון היוצק למבנה את התכנים הנדרשים. את התערוכה מלווה קטלוג שמצליח להעביר היטב את התערוכה לדו-ממד מודפס.
.
.
.
.
.
הוילה שתכנן רזניק היא הקטנה והמאוחרת יותר מבין השתיים:
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
הוילה העצומה והמוקדמת שתכננו שלישיית אדריכלים וונצואלים נראית יחסית קטנה מבחוץ אבל כשנכנסים פנימה ומגדלים שהחדרים לא נגמרים מבינים כמה היא גדולה:
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
..
בצד השני של הרחוב שוכן לו "בית הנסן" שעבר לפני כמה שנים חידוש והפך למרכז חינוך ותרבות ושם בעליית הגג נפתחה חנות קטנה למוצרי עיצוב ישראליים:
.
.
★
★
שיר לסיום:
.
★
תגובות
אם הורסים בית כזה ,אפשר לסגור את המדינה,על פחות מזה הייתי מהגרת מפה.
האירוע הזה נראה לרגעים כמו חילול הקודש. ואני לא מתכוונת רק לקירות בירוק.
לא הבנתי,אם היו מראים את הבית בלי לקשקש אותו עם עבודות אומנות,אז אנשים לא היו באים?אין מקומות אחרים בירושלים להציג תערוכות? מזכיר טכניקות אמריקאיות של שיווק בתים. מתווכים משתפים פעולה עם גלריות . הגלריה מציגה עבודות בבית שעומד למכירה וכך מקדמים מכירה גם של הבית וגם של האומנות. אפשר היה גם להוסיף כמה לקסוס ולפזר אותם בחדרים.
שעיריית ירושלים ועיריית תל אביב יתאמו זמנים. לא צריך לעשות אירועים בצפיפות ולא בחפיפה.אלא אם כן לא רוצים שתל אביבים יבואו.
אני לא חושב שהבית של רזניק הוא כזה יצירת מופת שדורשת שישמרו אותה. מאי הוא חודש צפוף באירועים כי הוא לא חם מידי ולא גשום, הוא מתאים בול לאירועים שדורשים להסתובב בחוץ, ככה גם באוקטובר.
אם הרסו את גימנסיה הרצליה בתל אביב, שהיתה בסך הכל בת 50 שנה, כדי לבנות מגדל, שהפך בנתיים לגמד, אזי יכולים להרוס כל פינת חמד. בניינים יפים מתים צעירים!
אין קשר בין שני המבנים. הגמסיה היתה מבנה היסטורי ומבנה ציבור וכאן מדובר בוילה פרטית חסרת ערך ציבורי.
בניין מכוער (לטעמי) עם עבודות אמנות שמכערות אותו עוד יותר. הבניינים קיבלו היתר בנייה תמורת שלמונים לציבור, דבר שהיום מכניס אנשים לכלא (ע"ע לופוליאנסקי והוא צדיק אמתי בעיניי).
כואב הלב לראות בנין כה מיוחד ומושקע לשעבר – משמש כמגרש משחקים לוונדליזם באיצטלא של אמנות. מפנה את הקוראים לכתבה של מיכאל יעקובסון משנת 2014, שם ניתן לראות את הפאר המאופק של העבר. מתוך צילומי ארכיונה של דורה גד. http://xnet.ynet.co.il/architecture/articles/0,14710,L-3103880,00.html
יש כבר קישור בגוף הרשימה לכתבה הזו שפרסמתי לפני שנתיים
ביקרתי בתערוכה, החלק בוילה שמיועדת להריסה הרגיש מאוד מוזר. חיכיתי שגברת האווישם (מתקוות גדולות" של דיקנס) תופיע ותתחיל להסתובב בין האנשים, אולי תגרש את כולנו. הקשר בין הרס הבית ויצירת אמנות לא עבד טוב, היה מדכדך ללא שאר רוח. וגם ההיבט המצציני של כניסה לבית של אנשים אחרים היה לא נעים.
הכי כיף זה לבקר בבתים של אנשים אחרים.