כמות הבטון ששפכו בבאר שבע גדולה, אך הכמות ששפכו באוניברסיטת בן גוריון מוגזמת אבל היא שנותנת לקמפוס את אופיו הייחודי. ביקור בבניין הפקולטה למדעי הרוח והחברה, ממבני הבטון החשוף הגדולים בארץ, הוא ביקור שמותיר רושם עז על המבקר.
השאלה הגדולה שעלתה במהלך הסיבוב היא האם האדריכלים אמנון ניב, רפי רייפר ונתן מגן אכן האמינו שכך צריכה להראות סביבת הלימוד והמפגש הטובה ביותר? הרי אחרי שהאדריכלים הצליחו להוכיח לכולם שהם בנו חתיכת גוש בטון מרהיב וחזרו לתל אביב (חוץ ממגן שנותר בבאר שבע), נאלצו הסטודנטים להתמודד עם מסדרונות אפורים ואפלים, העומדים בניגוד גמור למרחב הפתוח והמואר שיש בחוץ.
ועל כך ברשימה זו.
.
.
במשך שנים ארוכות אוניברסיטת בן גוריון היתה בסך הכל בניין ספרייה, בניין מדעים מדויקים ובניין הפקולטה למדעי הרוח והחברה. בעשור הקודם התפתחה האוניברסיטה באופן משמעותי ואם עד אז כל מי שנסע בשדרות רגר ראה את הספרייה ואת בניין הפקולטה, הרי שהיום הם מוסתרים מאחורי בניינים חדשים שנבנו בקמפוס. מה שייחד את בניין הפקולטה למדעי הרוח והחברה הוא עיצובו כמו עיר קטנה. זהו בניין אחד שמשרת אלפי סטודנטים בו זמנית. ביקור בבניין מגלה שיש בבניין הרבה מסדרונות, מדרגות, כיתות ומשרדים, אבל מעט מאד מקומות מפגש מזמינות ונעימות.
זו אחת היצירות המורכבות שנבנו בשנות ה-70, תקופה בה תוכננו מבנים רבים שעוצבו כמגה-סטרוקטורות. על רגל אחת אפשר להזכיר את מוסדות החינוך שתוכננו על פי אותו עיקרון: תיכון עמל ע"ש ליידי דיוויס (בתכנון אדריכל רם כרמי ושות', שתכנן גם את מרכז הנגב בבאר שבע ואת התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, שתיהן על אותו עיקרון של עיר תחת קורת גג), תיכון אורט שומרון בבנימינה (בתכנון אדריכל סלו הרשמן), תיכון ליאו בק בחיפה (בתכנון האדריכלים שולמית נדלר, מיכאל נדלר, שמואל ביקסון ומשה גיל שגם תכננו את הספרייה המרכזית באוניברסיטת בן גוריון שמציצה בהמשך בשתיים מהתמונות), וכמובן – אוניברסיטת חיפה (בתכנון אדריכל אוסקר נימאייר שהצליח לבצע רק חלק מתכניתו המקורית) וקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים (בו היו מעורבת קבוצת אדריכלים כמו רם כרמיף דוד רזניק, יעקב רכטר ועוד).
הרצון לבנות בניין אחד ענק שמאכלס פקולטה שלימה בקמפוס הבאר שבעי, שילב את רוח התקופה אבל אולי גם קיבל תירוץ אקלימי. אין כאן מרחבים פתוחים, אלא שבתוך מבצר בטון כולם מוגנים מפני האקלים המדברי הכולל "רוחות קשות" ו"שמש רצחנית" .
יש כאן את כל המרכיבים של עיר קטנה, כפי שהגדירו זאת לעצמם האדריכלים: ארכדה מרכזית, רחובות, סמטאות, כיכרות, מרפסות וחדרים בנפחים וצורות שונות. הכל תחת קורת גג אחת אבל הכל בתוך כל האפור הזה. יש גם קצת צבע, בעיקר צבעי בסיס (אדום, צהוב וכחול), אותם אפשר למצוא בתקרות אקוסטיות, במרצפות הטראצו, בוילונות, בדלתות ובמעליות. המבנה כולו נבנה על בסיס מודול קבוע של 3.12 מטרים, שבולט היטב בעיקר בתקרת הארכדה.
לא פחות משמונה קומות כולל הבניין, מתוכן אחת וחצי מתחת לפני הקרקע. תכניות הבניין מורכבות כפי שרק בשנות ה-70 ידעו ליצור תכניות כל כך מורכבות שאפשר ללכת בהן לאיבוד. זה לא רק שכל קומה שונה משאר הקומות בבניין, אלא גם המסדרונות הארוכים והדמיון בין אזורים שונים הם שיוצרים בלבול וחוסר התמצאות בבניין הגדול. הבניין מורכב משני גופים כששלושה מגדלי מדרגות ומעליות ממוקמים כל אחד בשני קצות הבניין ובמרכזו. כל אחד משני אגפי הבניין נחצה על ידי אחד עד שלושה מסדרונות מקבילים המקשרים לכיתות, חדרי מרצים, חוקרים ומנהלה. מסדרון לכל מחלקה. קומת הקרקע ייחודית הודות לארכדה שחוצה אותה. באגף המערבי הארכדה נמוכה יחסית ופונה בשני צידיה לאולמות וחדרים. באגף המזרחי היא פתוחה ומהווה המשך לרחבה גדולה שמצידה השני נמצא בניין הספרייה המרכזית. אודיטוריום גדול המקושר לארכדה, בולט מחזית הבניין הדרומית וחודר אל הרחבה.
האדריכלים השתעשעו לא רק בחלוקה הגושנית של הבניין אלא בעיקר בחומר עמו עבדו: הבטון. באמצעותו יצרו כאן יצירה פיסולית חד פעמית, רבת פנים ומורכבת. כל צעד נחשפים לשונות של חלקי הבניין, שונות המופיעה בעיקר בחזיתות ובאזורי המעברים האנכיים (מדרגות ומעליות). לעומתם, השאר יחסית דומה אחד לשני והשינויים דקים עד שקשה לזהות את ההבדלים. מכאן הדרך קצרה לאבד את הצפון בכל ים הבטון הזה.
.
.
אמנון ניב ורפי רייפר ידועים הודות לפרויקט מנשייה אותו הובילו בשנות ה-70. סמוך לפרויקט מנשייה השתתף ניב בצוות תכנון מוזיאון האצ"ל בתש"ח ("בית גידי"), המורכב בחציו התחתון ממבנה אבן ישן ובחציו העליון מגוף זכוכית ועליו זכה עם שותפיו בפרס רוקח לאדריכלות. ניב שימש גם בתפקיד מהנדס עיריית ירושלים. בין השאר כתבתי כאן על שכונת השטיח שתכנן בדימונה. רייפר נפטר ב-1979. ניב נפטר ב-2011 ועם מותו כתבתי עליו כאן. נתן מגן היה מראשוני המתכננים בבאר שבע ואף שימש בתפקיד מהנדס העיר בשנותיה הראשונות. הוא תכנן בין השאר את בית קולנוע מרחבים שעמד נטוש שנים ארוכות בכניסה לאופקים, עד שנהרס לאחרונה (כתבתי עליו כאן). הוא ניפטר ב-2012.
את בניין הפקולטה למדעי הרוח והחברה החלו לתכנן בסוף שנות ה-60 אך רק באמצע שנות ה-70 הוחל במלאכת הבנייה. תחילה נבנה האגף המזרחי עם הארכדה הפתוחה. עד לסוף שנות ה-80 הושלם גם חציו המערבי של הבניין וגם האודיטוריום.
.
.
.
.
.
.
.

2008: בניין הפקולטה השלם, מימין לו בניין הספרייה המרכזית שתכננו נדלר-נדלר-ביקסון-גיל, ומשמאל בניין הסנאט והמנהלה שתכננו ברכה ומיכאל חיוטין (צילום: משה מילנר, לע"מ)
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

ברזל ובטון
.
.
.
.

פתחי אוורור עגולים
.
.
.
.
.
.
.
.
.

המדרגות המערביות בבניין 03
.
.

המדרגות המערביות בבניין 05
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
ולסיום שיר:
.
★
תגובות
בקר טוב מיכאל. ישר כח על כתבתך. להערכתי, הבנין הוא החשוב ביותר שתוכנן בתקופת הברוטליזם בארץ.
עבודת הבטון בפקולטה היא המרשימה ביותר שבוצעה בארצנו. יש בעבודה זו את כל מרכיבי האדריכלות הגוטית, והגוטיקה של הברוטליזם לאותה תקופה בוצעה בכל הדרה. ספר לי מי שהיה מנהל הפרויקט כי רפי רייפר שיגע אותם בביצוע, רבץ בבנין ודאג לעיבודי הבטון בכל פינה ופינה.
הערה (הארה?) לנושא האור בבניין: לעומת תקופתנו העכשווית בה אנו מאמינים בטשטוש יחסי חוץ ופנים בבניין, ברחובות פנימיים מוארים המדמים את החוץ בבניינים, מחדירים אור ככל שניתן גם לקיימות הבניין וגם ל"אור לעיניים" ורווחת המשתמש, משתמשים בחמרים שקופים אך מבודדים, בבדוד משופר ומערכות מ"א משוכללות ומתוחכמות החוסכות אנרגיה, האמינו בשנות השבעים בבניין כ"מקום מפלט" מהאור החזק הבוהק והמכאיב שבחוץ. מחוץ למבנה, בהעדר צמחיה מרובה ועצים , הארץ סנוורה והשמש קפחה, מזוג האוויר היה בחיתוליו, וקירות הבטון היו אמורים לבודד ולהצל. האור שימש לפיסול החללים הציבוריים, יותר מאשר להארתם. האור הוחדר לחדרים במשורה ובכוונה, והשימוש בתאורה מלאכותית לא הפריעה לאיש. האדריכלות שאפה למבנה מאקלם והחסכון באנרגיה לא היה על סדר היום באדריכלות.
הכל היה נהדר מכובד ומעניין עד שהיגעתי להערה בתמונה של הפסלים המטפסים של עפרה צ'מבליסטה…. דבילים? מיותר ולא מכבד.
ואם כבר מתייחסים אליהם, הפסלים הכחולים הללו הינם נקודות האור (הצבע) היחידות בים הבטון הברוטאליסטי.
אם הכוונה היתה להכניס צבע אז אפשר היה לבצע את העבודה באופן המתאים גם לאופי הבניין. עומק המחשבה והיצירתיות ניכרים בכל פינה, מה שאין כן בפסלים האלה שמשתלבים היטב עם האמנות שמופיעה לרוב במעגלי תנועה או בקניונים.
איך יצקו את כל הבטון הזה? מי עשה את עבודת התבניות של העץ? מאיפה הביאו את כל הקרשים? זה נראה שלכל קרש של התבנית יש חיי נצח ביציקה.
הייתי בבניין היום והתרשמתי מאוד. מסכים עם כל מה שנאמר בתגובה הראשונה. הבניין בולט באיכותו לעומת בנייני הבטון העייפים האחרים בקמפוס, כולל הספרייה המהוללת. פסלי המטפסים משעשעים ומוסיפים. צמחי המטפסים הירוקים בחזית האחורית יפים מאוד ומוסיפים אסתטיות.
בתור סטודנט בבן גוריון ש"נקלע" לבחינה בבניין הפקולטה למדעי החברה גיליתי בבוקר הבחינה לתדהמתי שיש גם בין קומה לקומה גם גרמי מדרגות המובילים לכיתות הנמצאות בין הקומות!
שנים לפני שהארי פוטר גילה את "רציף ¾9"..