סיבוב בתל שבע – העיר הראשונה שהקימה ישראל לבדואים

לפני כמה חודשים בקרתי עם טל אצל אדריכל זקן. ישבנו ושוחחנו בחדר העבודה הקטן של האדריכל, תוך שהוא שולף תצלומים ישנים. התרשמתי שהאדריכל הצליח במהלך שנות עבודתו לפעול בכמה צמתים מרתקים ומגוונים. טל דווקא התלהב מתמונה של בניין שתכנן אדריכל אחר ומשום מה נכללה בארכיונו של האדריכל זקן. טל הציע שניסע לשם בהזדמנות קרובה. עניתי שזה רחוק ושאני לא מסכים. הוא התעקש אז הסכמתי.

ביום שישי האחרון טל אסף אותי בשבע וחצי בבוקר. הצעתי שבדרכנו לבניין שראינו בתמונה ונמצא רחוק, נעצור בבניין אחר שאף פעם לא ראיתי ומאוד מסקרן אותי למצוא אותו. נתקלתי בתמונה של הבניין האחר בספר "ישראל בונה 1977". מדובר במרכז העירוני של תל שבע – יישוב בדואי בנגב. ועל כך ברשימה זו.

.

במסגד הנשים…

.

(1) הביקור

71 דקות ארכה הנסיעה. בכניסה לתל שבע מימין, נמצא התל העתיק של באר שבע (אבקר בו פעם אחרת). הרחוב הראשי נראה כמו בערים בדואיות אחרות: מעגל תנועה בכניסה ובמרכזו קונסטרוקציית ברזל המדמה שער. הכביש היה בחלקו רטוב ולא ברור האם מדובר היה בצינור מים שהתפוצץ או ביוב שעלה על גדותיו. מדרכות מרוצפות ב'אקרשטיין' בגווני אפור וורוד. מצד ימין שורה של מגרשים ריקים ומצד שמאל בית ספר שנראה שבנייתו הושלמה בעשור האחרון.

טל נהג ואני הדרכתי אותו למרכז העירוני. החנינו את המכונית במגרש חנייה שלידו היתה המולה גדולה כי היום זה יום השוק שמתקיים פה. הבניינים מסביב לא היו דומים לבניין שראיתי בתמונה. יצאנו בכל זאת מהמכונית ופנינו לבניין שבלט בנוף. "המרכז למורשת התרבות הבדואית" הוקם לפני כמה שנים בבניין מיוחד: מבנה גדול מטויח בלבן עם גג גלי, כשבכל גל מופיעים פתחי אוורור המעוצבים כמו רשת גדולה. למעט אותם פתחים, אין בחזיתות המבנה פתחים נוספים או חלונות ולכן שערתי שבמרכז המבנה יש חצר פנימית אליה פתוחים החדרים. הבניין היה סגור ולא יכולנו לבקר בו. אחר כך סיפר לי מהנדס המועצה, שאת הבניין תכנן האדריכל גובי קרטס (שבעבר כתבתי על האנדרטה לעולי אתיופיה בהר הרצל) . מול בניין מרכז המורשת עמד בניין המועצה המקומית, שתוכנן גם הוא בשפה עיצובית דומה. גם אליו לא נכנסנו.

יום שישי הוא יום השבת של הבדואים ולכן לא עובדים ואין בית ספר. יש שוק גדול שפועל במרכז העיר לצד המרכז למורשת. בשוק מוכרים בין השאר ירקות, חומרי ניקוי, שקי קמח, סנדלים, משקפי שמש, אפרוחים ופלאפל. את הבניין מהתמונה לא ראיתי. שלושה נערים פנו אלינו בסקרנות למעשינו. שלפתי את התמונה ושאלתי אותם היכן הבניין. הם בקושי דברו עברית, אך הצליחו לכוון אותנו לבניין. מתברר שעד לפני כמה שנים מרכז העיר של תל שבע היה במקום אחר. אחרי ששרפו אותו, עבר המרכז למקומו החדש – איפה שעמדנו. לפני שהמשכנו למרכז הישן, ביקשו הנערים מטל שיצלם אותם במצלמה הגדולה שהיתה לו (טל הוא צלם).

.

מפת התמצאות

.

המשכנו למרכז ההיסטורי. באמת הכל שרוף ונטוש. אבל קודם למבנה של המרכז עצמו, הדבר הראשון שמצאתי היה הבינוי של המגורים: בשונה מהבתים האחרים בתל שבע שבנויים כמו "בנה ביתך" עם חצרות פרטיות מסביב לבית, כאן הבתים בנויים בקו אפס או צמוד אליו, והחצרות הן בעורף. כך נוצרת דופן ברורה לרחוב. מתברר שאת הבינוי כולו תכנן ובנה משרד השיכון בשנות ה-60, ומאז בנו התושבים תוספות בנייה שהרחיבו את הבתים ויצרו חזית רציפה לאורך הרחובות במרכז העיר.

שני גברים יחפים ישבו בכניסה לאחד הבתים ושאלו למעשנו. הסברתי והראיתי להם את התמונה של המרכז שצולמה בשנות ה-60. הם חזרו ואמרו שהיום הכל הרוס. הם שלפו כד פלסטיק כחול והציעו חלב שחלבו לפני שעה מנאקה. טל שתה. ביקשתי לראות את הנאקה. הם לקחו אותנו לפינת הרחוב, שם הם פתחו שער בגדר ומאחוריו עמדו גמל ונאקה. טל צילם. זוג החיות עמדו במקום ובקושי זזו כי הרגליים שלהם היו קשורות זו לזו.

אחרי חמש דקות הם לקחו אותנו לחלק היחיד במרכז ההיסטורי שעדיין מאויש ומטופח. פועל בו מסגד נשים. עד לפני 15 שנה פעל כאן המסגד השכונתי, אך לאחר שנבנה לו בניין חדש בסמוך, הפך המבנה הישן למסגד נשים. במקור יועד האולם הגדול לשמש את הקהילה לכל מטרה. כל שאר המבנה ששימש לטיפת חלב ומרפאה, חנויות ודואר – הכל הרוס ונטוש. מלא בזבל ובצואה. אחד מהגברים חזר ואמר שהמצב פה לא טוב והכל שרוף כי תל שבע שקועה במאבקי חמולות. הוא חזר ואמר שרהט שהוקמה אחרי תל שבע, הצליחה לעקוף אותם ושם הכל פורח.

טל לא הרגיש בנוח. הייתי רעב והמסעדה האהובה עלי היתה במרחק נסיעה של עשרים דקות. חזרנו למכונית, יצאנו מתל שבע והמשכנו בדרכנו.

.

הרוס ושרוף

.

(2) תכנית תל שבע הראשונית:

את תל שבע תכנן האדריכל אריה פלד. הוא לימד בטכניון הרבה שנים ופרש ב-2003 כדי להשקיע את זמנו בנושא הקרוב ללבו אותו הוא מכנה אדריכלות הומניסטית. בשנות ה-70 פרסם משרד השיכון מספר ספרים שסיקרו את עבודות המשרד. בספרים ניתן מקום של כבוד ל"בנייה ביישובי מיעוטים" ובין השאר תל שבע כיכבה בכמה מאותם ספרים וכך הצלחתי לגלות מי תכנן את הפרויקט.

תל שבע היה הפרויקט הראשון שאריה פלד תכנן כאדריכל צעיר וכראש צוות תכנון במסגרת משרד השיכון. כאן גם היה הניסיון הראשון של המדינה להסדיר את הבדואים בנגב ביישוב עירוני (קדם לכך פרויקט הקמת שכונת מגורים ברמלה ובה 50 יחידות בלבד). רהט תוכננה מיד לאחר תל שבע.

תחילה הגדיר משרד השיכון את תל שבע, לא כיישוב אלא כשכונה בדואית בתחומי מועצה אזורית בני שמעון. בשלב ראשון יועדה לאכלס 1,200 משפחות בבתים צמודי קרקע (70 מ"ר שטח בנוי במגרש של 400 מ"ר) כשהמדינה בונה את כל הבתים, התשתיות ומבני הציבור, החינוך והשירותים. מחיר הבתים נקבע על 20 אלף לירות, ש-4,000 מתוכם ניתן כמענק מהמדינה. כצעד ראשון, נדרש הדייר לשלם 1,000 לירות במזומן וכל השאר בתשלומים.

תכנית המתאר לתל שבע (137/03/7) מ-1968 מאשרת 220 יחידות דיור בשלב הראשון, עם מבני חינוך, שטח למרכז שכונתי, בנייני ציבור, שטחי ציבור פתוחים, שטחי מסחר לחנויות למלאכה ולשוק. מבני המגורים עוצבו בצורת תיבות עם קוים ישרים ונקיים, מתוך ראייה ארוכת טווח וחיסכון בהשקעה, כך שניתן יהיה בעתיד להרחיב אותם.

מבני הציבור במרכז העירוני מתאפיינים בעיצוב אדריכלי שונה. הם כוללים חצרות פנימיות, אחת גדולה ואחת קטנה, ובשתיהם ערוגה במרכז עם עץ דקל. המבנים בולטים הודות לגגות שלהם הכוללים שיפועים בזוית 45 מעלות ופתחים עגולים להחדרת אור ואוויר טבעי. המבנים מחולקים לאזורים שונים ולכן יש מגוון של אולמות שיועדו לשימושים שונים. המבנים במרכז העירוני הם חד-קומתיים, למעט אגף אחד שיש לו גם קומה תת-קרקעית (היום מלאה כולה בזבל). לפי תכנית המתאר בשטח שמדרום למרכז הבנוי, יועד שטח לבתי מלאכה ולשוק. השטח נותר פתוח ומאוחר יותר נבנה עליו מסגד.

.

התכנית שתכנן האדריכל אריה פלד שאושרה ב-1968: יישוב ל-220 משפחות

.

(3) שיחה עם אדריכל אריה פלד:

מיכאל יעקובסון: כיצד הגעת לתכנן את תל שבע?

אריה פלד: הייתי ארכיטקט צעיר. סיימתי את הלימודים בטכניון ב-1963. עד 1965 עבדתי במשרד של אורה ויעקב יער ואחר כך עברתי לעבוד במשרד השיכון. קבלתי שם מהאדריכל שמואל שקד שהיה ראש אגף תכנון, ג'וב לעמוד בראש צוות, לשבת ולתכנן. זה היה באיזה צריף בקריה בתל אביב ומשם תכננו את תל שבע. תחילה עבדתי על פרויקט אחר, גבעת משואה, שלא בוצע בסוף, וכעבור כשנה קבלתי את תל שבע.

מ"י: איך היה תהליך העבודה?

א"פ: זה היה מאוד מוזר. עבד מולי מישהו במשרד השיכון שבדיעבד התברר לי שהיה שייך כנראה לשב"כ והיה אחראי לבדואים. הוא התייחס לבדואים כאל גוף עוין. בקשתי ממנו לסייר בשטח ובעקבות זאת התייחס אלי מאותו רגע בחשדנות. קראו לי בזלזול 'אחד שאוהב ערבים', שזו המקבילה ל'שמאלני' של ימינו, אבל לא הייתי לא זה ולא זה, אלא הייתי ארכיטקט צעיר שרצה לעשות את העבודה שלו.

מ"י: אילו נתונים קבלת לצורך התכנון?

א"פ: התחלתי לעבוד ללא נתונים חברתיים וכל העסק השתנה כל הזמן. התחלתי עם 24 יחידות דיור ואחר כך ביקשו להגדיל ל-100 יחידות ואחר כך לכמה מאות ואז אמרו שצריך גם מרכז ובתי ספר. זה כל הזמן גדל והאחראים שינו את דעתם בלי סוף. האחראים על הנושא במשרד השיכון התייחסו לתכנון מאוד בזלזול. תכננתי את הגרעין של הכפר ואת הרחוב הראשי וגם טיפת חלב ומרכז, בית ספר יסודי ובית ספר מקצועי.

מ"י: גם את מבני המגורים אתה תכננת?

א"פ: אחד הדברים שלא נתנו לי לתכנן היו המגורים. קבלתי דגם מוכן של בית שתכנן איזה משרד אדריכלים בבאר שבע. אבל לפחות נתנו לי להעמיד את הבתים בשטח. עשיתי רחובות צרים כדי שלא יהיה הרבה בוהק מהשמש החזקה וגם כדי להגן מפני רוחות החול החזקות שנשבו שם. הרחובות הצרים גם יצרו יותר צל. את הבתים הקפתי בקירות בלוקים מטויחים, כי האדריכלים בכלל לא חשבו שצריך ליצור הפרדה בין הבתים. בשלב מאוחר הצלחתי להוציא תקציב שאיפשר לי לנסוע לאתר ולהכיר את האנשים. בעקבות זאת תכננתי גם בתים מתאימים להם, אך הם לא נבנו בסופו של הדבר כי במחלקה במשרד השיכון זה בכלל לא עניין אותם.

.

תכנית ותצלומים של המרכז העירוני בתל שבע בתכנון האדריכל אריה פלד (מתוך "ישראל בונה, 1970", משרד השיכון)

.

מ"י: הייתי כבר בכמה יישובים בדואים בנגב, אבל תל שבע ובעיקר המרכז ההיסטורי שלה נראים במצב קשה כמו שלא ראיתי באף יישוב אחר. מה הסיבה לכך?

א"פ: מי שהתיישב בגרעין היישוב היו משתפי פעולה ואף אחד לא רצה לגור שם. כשבאו לתכנן את רהט יישמו את מה שלמדו בתל שבע. ברהט קודם כל לא בנו להם כבר את הבתים כפי עשו בתל שבע, אלא נתנו לתושבים לבנות את הבתים בעצמם. כמו כן, ברהט יישבו אותם לפי מבנה שבטי, כשבתל שבע בכלל לא התייחסו למבנה השבטי. לכן לא פלא שהכל התפוצץ בסוף. בשבילי זה היה מפח נפש. כשהתעקשתי להיפגש עם התושבים העתידיים, נתנו לי להיפגש עם אותם משתפי פעולה עם השלטון, אבל זה לא היה זה. עשיתי עבודה רצינית בתנאים מאוד קשים. אני מרוצה מאוד מהתכנון שעשיתי, אבל בסופו של דבר החולות יכסו את הכל. זו היתה פאשלה של השלטון שרצה לכפות על תושבים צורת התיישבות שלא התאימה להם.

מ"י: מה היו עקרונות התכנון? מסיבוב באזור שתכננת, נראה שהיתה שם השראה מתכנית "העיר העתיקה" של באר שבע: רחובות שתי וערב עם בינוי בקו אפס של המגרש ורצועה של עצי אשל מלווה את המדרכה. 

א"פ: זה נכון. ניסיתי להתחשב באדריכלות המקומית שהתאימה לדעתי לאקלים ולחברה. מערכת המתבססת על רחובות מוגדרים וברורים, עם חצרות ובתים המתוכננים עם אוורור טבעי. אבל אחר כך הבנתי שהתושבים הבדואים בכלל לא רצו שיבנו להם אלא הם רק רצו שיתנו להם תשתיות מוכנות של דרכים, מים, ביוב וחשמל והם כבר יבנו בעצמם.

מ"י: האם צורת המבנים שתכננת במרכז העירוני, שמתאפיינים בשיפועים בגגות, מדמה אוהל במדבר?

א"פ: לא… רציתי שיהיה מרכז פעיל עם הרבה צל. לכן תכננתי את הכל לפי כיווני השמיים. אבל השיפועים האלה הם פשוט גופים גאומטריים. רציתי לקבל מין כיפות, אבל לבצע כיפות היה יקר מידי אז ביצעתי את השיפועים שראית. בעיקר רציתי מבנים שיתנו צל וקראתי להם "פעמוני צל". במבנה של מסגד הנשים שראית אפשר לראות את פתחי התאורה העגולים בגג וגם הפתחים האופקיים שיש בחלק התחתון של החזית – בשני המקרים האלה האור חודר פנימה באופן מפוזר ולא ישיר – כי זה מאוד מתאים למדבר. זה היה שונה מכל מה שנבנה אז בעיקר בבאר שבע. שם בנה באותו זמן רם כרמי את 'מרכז הנגב' שהבוהק חדר בו כמו מבעד לקנה ענק של תותח עם הרבה בטון אפור כשבמקביל הזניחו את המרכז הישן. היה אז איזה ארכיטקט בכיר במשרד השיכון שטען שכל הערים בעולם מתפתחות לכיוון צפון וכך גם היה הרעיון בבאר שבע. זה נתן לגיטימציה להזניח את העיר הישנה, אך מאחורי זה הסתתרה האמת שהם רצו להרוס כל זכר לבאר שבע הערבית. עשו את זה גם בחיפה וזו היתה רוח התקופה: לבנות הכל מבטון וברזל ולכל מה שהיה קודם לתת להתפורר.

.

אקסונומטריה של מבני המסחר והשירותים במרכז של תל שבע בתכנון אדריכל אריה פלד (מתוך "ישראל בונה 1970", משרד השיכון)

.

חתכים מייצגים במבני המרכז העירוני (מתוך "ישראל בונה 1970", משרד השיכון)

.

מ"י: האם היה גם אדריכל נוף בצוות התכנון?

א"פ: לא.

מ"י: מה עשית אחרי שתכננת את תל שבע? 

א"פ: פרשתי ממשרד השיכון כבר ב-1968. עבדתי כעצמאי שנה ואחרי שקבלתי מלגת לימודים מ"המועצה הבריטית", נסעתי לאנגליה לעשות דוקטורט על הפסיכולוגיה של הארכיטקטורה. אחרי שחזרתי לישראל המשכתי לתכנן. העבודה הכי גדולה שלי היתה בשנות ה-70, שכונת "נוף העמק" במגדל העמק, עליה עבדתי עם אדריכל אילן להב, סטודנט שלי לשעבר. מאוחר יותר תכננתי פרויקט נוסף של כיתות לימוד בבית ספר בשכונת דורה בדרום נתניה, שכינו אותן "הווילות" וגם את הבית שלי ברחוב האג 39 בחיפה.

מ"י: מה קרה שלא תכננת הרבה?

א"פ: ההתנתקות שלי מהעשייה הארכיטקטונית החלה בתל שבע. במקרה של תל שבע ראיתי פתאום שלא נונתים לי להגיע אפילו לקליינט וההתייחסות אלי הייתה כפונקציונר שמשרטט תכניות. שם הרגשתי שמה שקורה בארכיטקטורה זה שהיא מאוד מנוכרת. אחרי 67' החלה פה עשייה כבדה, ראוותנית, אלימה. הבנתי שהאדריכלות מטבעה היא כוחנית ומצמצמת אותנו מבחינה קיומית. זה לא היה קשור רק לבדואים אלא בכלל. התחלתי לעסוק באדריכלות הומניסטית, עליה תוכל לקרוא באתר שלי ואני גם מעביר קורסים על הנושא.

מ"י: לאחר שצברת ניסיון בעבודה על יישוב בדואי, מדוע לא המשכת לעבוד בתחום הזה?

א"פ: ראיתי מה קורה ולא רציתי לעבוד כמשת"פ. זו עבודה מבזה. הייתי צעיר ולא ידעתי מה קורה, אבל למדתי.

.

במרכז היישוב מבני מסחר ושירותים ושטח לשוק ולמלאכה (תכנית של אדריכל אריה פלד)

.

(4) מסקנות:

רגע לפני שעזבנו את תל שבע, כשכבר ישבנו במכונית. ביקשתי מטל שירשום כמה נקודות למסקנה:

א. כדי להבין טוב יותר את תל שבע לא מספיק ביקור אלא יש להבין את המנגנון שיצר את המקום הזה.

ב. התכנון המדברי לבדואים הוא נושא חשוב והממסד והאקדמיה לא עוסקים בו מספיק אם בכלל.

ג. המקרה של תל שבע כולל מרכיבים שראוי ללמוד: היבטים כמו בנייה אקלימית, אכלוס והתנהלות התושבים ביישוב, העיצוב הנופי והצמחייה, הביטוי שיש להיבט השבטי על הבינוי והאכלוס, הקשר בין תל שבע לסביבתה ובכלל זה אתר העתיקות תל שבע, באר שבע ובמיוחד אזורי התעשייה הסמוכים.

ד. אין מה לאכול כאן (חוץ מפלאפל).

.

המרכז למורשת ולתרבות הבדואים בתל שבע

.

אוורור טבעי

.

"צלם אותי"

.

לומדים להכיר את הסביבה בה הם חיים: צעירים תושבי תל שבע מעיינים ב"ישראל בונה 1970" העוסק בתל שבע

.

היום סגור: הכניסה למרכז למורשת התרבות הבדואית

.

שוק יום שישי בתל שבע סביב למרכז למורשת התרבות הבדואית

.

בשוק 01

.

בשוק 02

.

בשוק 03

.

בשוק 04

.

בשוק 05

.

בשוק 06

.

בשוק 07

.

מסחר במרכז תל שבע

.

בניין המועצה המקומית תל שבע (חזית אחורית)

.

מנכסים באופן הכי פשוט את המדרכה

.

1969: טקס חנוכת תל שבע (צילום: םריץ כהן, לע"מ)

.

יגאל אלון מבקר במרכז תל שבע ב-1969 (צילום: משה מילנר, לע"מ) – את מראה המרכז ההרוס והשרוף תראו בתמונות בהמשך

.

הבתים שתכנן ובנה משרד השיכון עם תושבים ראשונים ודגלי ישראל, 1969 (צילום פריץ כהן, לע"מ) – את מראה הבתים היום אפשר לראות בהמשך

.

.

המרכז העירוני ההיסטורי: מוקף שטחים מתים שנועדו לשמש כעתודות קרקע אך הפכו לאתרי אשפה

.

המרכז מוקף ברחובות בהן הבתים יוצרים דופן רציפה המזכירה את רחובות "העיר העתיקה" בבאר שבע. תמונה של מראה הבתים ב-1969 ניתן לראות למעלה

.

לרחובות אין שמות אלא רק מספרים: מרבית עצי האשל שניטעו כאן נעקרו מזמן

.

את הבתים תכנן ובנה משרד השיכון כבתים צומחים. זה בית שנותר כמעט ללא תוספות בנייה כמו בסוף שנות ה-60 כשנבנה

.

המדרכות שרוצפו לפני כמה עשורים באקרשטיין ורוד כוסו בצמחייה. עצרנו אצל אחד התושבים

.

חברו הזמין אותנו לשתות חלב נאקות "חלבנו אותו לפני שעה"

.

החלב

.

טל טעם

.

הגמל והנאקה עמדו קשורים בחצר סמוכה

טל צילם

.

וצחק

.

וצילם

.

אבל אחרי שראיתי את הקשירות סביב רגלי החיות, זה לא היה נראה לי כל כך מצחיק

.

טל התלהב מהאופניים של הילד

.

וככה זה נראה גם עם קולות:

.

.

המסגד השכונתי הנמצא בסמוך, נפתח רק ב-11 ולכן לא בקרנו בו

.

מחצר הגמלים חזרנו למרכז ההיסטורי הנטוש

.

עד הקמת המסגד השכונתי החדש, שימש האגף הזה שבמרכז (שתוכנן במקור כבית תרבות רב-תכליתי) כמסגד שכונתי. היום הוא משמש כמסגד לנשים. על הגג עדיין הרמקולים של המואזין

.

כך נראה הרחוב

.

למבנה אין חלונות אלא פתחי אוורור ותאורה שאינם מאפשרים קשר עין בין פנים וחוץ

.

באגף הזה שוכן מסגד הנשים. זה האגף היחיד שעוד פעיל במרכז הזה

.

האולם הלבן והריק, האקוסטיקה ופתחי התאורה הצנועים הופכים את האולם למקום מיוחד

.

חלק מהפתחים נאטמו

.

האולם לא נעול ותמיד פתוח

.

פתחי תאורה ואוורור בדופן הדרומית של האולם הם פתחי החלונות היחידים

.

שכמתכנסים כאן הרבה אנשים האולם מתחמם במהירות, אז יש גם מאווררים

.

לבן על לבן

.

טל מצלם

.

made in tel sheva

.

סרטון קצר שצלמתי כאן:

.

.

המרכז מורכב ממספר מבנים המקושרים זה לזה וברובם נטושים ושרופים

.

העיסוק הצורני בולט. בהתחלה נראה כמו צורת אוהל אך האדריכל מודה שהאוהל לא היה מקור השראה אלא עיסוק צורני פשוט

.

במרכז המתחם כיכר סגורה עם שדרת שיועדה לחנויות

.

חוץ מהעצים הכל שרוף

.

נטוש

.

המבנה הזה שיש לו אפילו קומה תת-קרקעית הוא היום נטוש , שימש במקור כטיפת חלב ומרפאה

.

טיפת חלב וזבל

.

צלילי השקט

.

המדרגות המובילות אל הקומה התת-קרקעית של בניין טיפת החלב

.

באחת החנויות הריקות וההרוסות

.

באחד האגפים יש חצר פנימית יפה

.

את הצורניות של הגג אפשר למצוא גם בתקרת המסדרון

.

שיפועים

.

באחד החדרים מיטה הרוסה ולוח שש-בש שלם

.

שוג ואליאב היו פה

.

נטוש

.

פעם היו כאן חנויות

.

.