.
שבוע שעבר נוצר לי חלון אותו בחרתי לנצל ולבקר במוזיאון תל אביב לאמנות. התערוכה של נפתלי בזם נשמעה לי סיבה מספיק טובה לביקור. גם התערוכה של דאגלס גורדון שזכתה להרבה כתבות עשתה את שלה. במציאות הציפייה הפכה לאכזבה. חוץ מדאגלס גורדון שלא מעניין אותי ונהנה בעיקר מיחסי ציבור מצוינים, לא יצאתי עם משהו מהשעתיים בהן חלפתי בין אולמות המוזיאון. בשונה מחוויית הביקור במוזיאון תל אביב אליה הייתי מורגל בעבר, הפעם החוויה היתה מתישה ובעיקר ריקה מתוכן. בידור ולא תרבות.
התערוכות היו מביכות. תערוכת מחווה למנהל המוזיאון שמת, או תערוכה על גלגלים שלא מתפקדת באגף הנוער ועוד… השיא היה באגף ציורי השמן הבארוקים, שם שילבו לאחרונה ציור של אספן האמנות רוני פורר. לא ברור לי האם הדבר נעשה בהומור או ברצינות. פניתי לד"ר דורון לוריא, אוצר בכיר במוזיאון שאצר גם את החדר עם הציור של פורר ופניתי גם לסוזן לנדאו, אוצרת ראשית ומנכ"לית המוזיאון – שניהם לא ענו לפנייתי. פניתי שוב, וגם הפעם לא ענו לי.
יצאתי עם תחושה של החמצה, אכזבה ובושה מכל אותם תיירים ותלמידים שבאים לראות מוזיאון לאמנות בישראל, שעשו לו יחצ"נות מכאן ועד הונולולו. הם באים ומקבלים מחסן מעופש ומיושן שהפך ללא רלוונטי. בשלב זה, אני לא ממליץ לבקר כאן. עדיף את הזמן להשקיע במוזיאון הרצליה או במשכן לאמנות בעין חרוד, שם לא שכחו מה זו תערוכה איכותית.
.
למרות הבניין החדש והמרהיב, אני עדיין מעדיף את הרמפות הנוחות והיפות שעיצבו דן איתן ויצחק ישר
.
חלון אחורי 