סיבוב באיג'ליל / סינמה סיטי בצומת גלילות

קצת שמאלה מרוברט דה נירו ומוניקה בלוצ'י מציץ אחד המבנים האחרונים שנותרו מהכפר איג'ליל שהוחרב ב-1948. הבתים הנותרים ששרדו מצויים בתחומי הבסיס הצבאי הסמוך, שם ישנן שתי וילות יחסית מפוארות אך הן מחוץ לגישה. אך עוצמת השריד כאן, שאמנם עלוב למראה, לא פחותה מהוילות. יש עוצמה מיוחדת למיקומו של המבנה על רכס הכורכר הטבעי, המתנשא מעל לחניון הרכבים של מתחם סינמה סיטי גלילות.

גם במתחם הזה היה כפר ערבי שהתקיים מאות שנים עד למלחמת העצמאות. איג'ליל קראו לו, ולאזור קוראים עד היום גלילות (צומת גלילות, מחנה גלילות, סינמה סיטי גלילות, עמק גלילות וכעת גם פרויקט רובע גלילות).

קודם ברחו ממנו תושביו ואליו לא הורשו לשוב. לאחר מכן הוחרבו בתיו. חלק משטחי התושבים הפכו כבר בזמן המלחמה למחנה שבויים שהפך מאוחר יותר למעברה זמנית. חלק מהשטחים הפכו לשטח צבאי וחלק לחקלאי, וכך זה עד היום. הרצליה ורמת השרון שהתפשטו הודות לחיסול הכפר, לכיוון מזרח, כרסמו בשטחים החקלאיים ועליהם בנו שכונות ואזורי תעסוקה חדשים. אברהים אבו סנינה מספר בחוברת שהפיקה עמותת זוכרות ב-2004: "באיג'ליל היו חקלאים בפרדסנות, היו גויאבות, גזר, בטטה. היו הרבה מים והתושבים היו עשירים. לנו, משפחת אבו סנינה, היו חברים יהודים מרעננה, רמת השרון והרצליה, אך מי שקלקל את היחסים עם היהודים היו הארגונים היהודים שתכננו בשקט את ההתחמשות שלהם. הערבים לא התארגנו בכלל, היו רדומים".

רשימה זו באה כהמשך לרשימה שפרסמתי כאן לפני שלוש שנים על פליטי הכפר שגרים היום ב… כפר סבא. רשימה שלישית שתציג את נקמתם של בני הפליטים ב-1978, אפרסם שבוע הבא.

.

דה נירו באיג'ליל / הכתובת על הקיר

.

מבנה אחד זה מעט אולי כמותית, אך המבנה ששרד מאפשר לקרוא את המרחב באופן הברור ואלי הקיצוני ביותר. כמו מוזיאון פתוח, אבל לא רק מוזיאון היסטורי או תרבותי, אלא כזה שיכול לתת תובנה או שתיים על החיים שלנו כאן ב-2013. מול היכל הבידור שמאכלס עשרות אולמות קולנוע ומסעדות, ישנה נוכחות שמסרבת להיעלם ולהימחק מהנוף. סביר להניח שימיה ספורים ויתכן מאד שמחר היא כבר תוותר רק בזיכרון כי הנהלת הסינמה סיטי תחליט להרחיב את החניון, או שהחקלאי מהעבר השני יחליט רק לשם הנאתו להביא טרקטור שייתן דחיפה קלה למבנה והוא יקרוס. בינתיים המבנה כאן על רכס הכורכר החשוף ומתפקד כמו עדות חיה ליישוב שהיה כאן, לאורחות חיים ותרבות שהיתה ונגדעה ואותה מחליפים חיילים במדים, פרסומאים וסתם אזרחים שבאים לראות את ההוביט, ג'ימס בונד או איזה ילד הודי שנתקע על סירה עם נמר. הולכים להתנתק לכמה שעות מהמציאות המקומית, ומתחברים לניו זילנד, סקוטלנד והאוקיינוס השקט. כאן בחוץ נותרת המציאות הקשה שתחכה לצופים גם אחרי שידלקו האורות באולם והם ינחתו חזרה בישראל.

• 870 איש התגוררו באיג'ליל במפקד שנערך ב-1945.
• התושבים התפרנסו מחקלאות ודיג.
• בכפר היה מסגד, בית ספר ובית קברות.
• שטח אדמות הכפר היו 17,657 דונם.

בחוברת המעולה שהפיקה זוכרות, ישנן עדויות של בני הכפר שחזרו וביקרו בשטחיהם לאורך השנים: "הבית שלנו היה כמו ארמון, מאד יפה, וממנו יצאנו בעגלה בלי כלום. השאירו את הכל ככה. היה ממשל צבאי אז אסור היה לבוא לכאן. אם היו מתפלחים חזרה, היה פחד להישאר כאן, שלא להיתפס, " מספר מחמוד אבו סנינה. "אם היו מנסים להוציא אותי היום מביתי, אני אצא? אללה לא יוציא אותי. היום אני מודע אחרת, אז לא ידעו… חבל" (אברהים אבו סנינה).

משפחת אבו סנינה נותרה בשטחי ישראל (מעניין למה) וקבלה מהמדינה שטח במזרח כפר סבא. מחמוד אבו סנינה מספר על ביקוריו בשרידי הכפר אחרי המלחמה: "בשנות ה-50 לא היו מכוניות והייתי בא עם אבא שלי בעגלה לכאן מכפר סבא. אבא שלי היה בוכה ואני לא הייתי מבין למה. שאלתי אותו למה הוא בוכה והוא בכל פעם היה מספר לי סיפור שנכנס לו אבק לעין. הוא לא היה מסביר לי על מה שקרה ב-48".

.

.

לתושבי הכפר היו יחסים טובים עם שכניהם היהודים. כך לדוגמה באביב 1942 ערך ג'מיל אבו ג'יסר, ראש הכפר איג'ליל, מסיבה גדולה בביתו להידוק היחסים בין יהודים לערבים. בין האורחים היהודים היו ראשי היישובים הסמוכים הרצליה ורמת השרון, ראשי הכפרים הערבים (כמו גם שיח' מוניס) וראשי המשטרה המקומית מרמת גן, רעננה, משטרת הנוטרים. כמובן שהיום מדברים שלום ומחר מלחמה, אבל בסיס היה. ערב המלחמה נערכה אירוע דומה בפתח תקוה, את ההחלטות שהתקבלו נשכחו מיד אחרי אירוע דיר יאסין. בנוסף ששה מבני חמולת שובכי נרצחו והשמועה התפשטה שכל המשפחה נרצחה, כ-100 איש, ומהבהלה ברחו חלק מהתושבים. "כל מי שהיה לו כסף ברח", מספר אברהים אבו סנינה את סופו של הכפר. "דוד שלי טס ללבנון עד שנגמר לו שם הכסף ואז חזר לשכם. המשפחה נשארה בגדה עד שנות ה-80 ואז עזבו הבנים לירדן או לנסיכויות. יש גם משפחה בטירה".

מה אני חיפשתי פה? היתה לי פגישה בנתניה מוקדם בבוקר, אז החניתי את הרכב בחניון הגדול ושמואל אסף אותי לנתניה. כשחזרנו, לפני שנכנסתי לרכב החלטתי פעם אחת לטפס למבנה הבודד ולראות מהו ומה רואים משם. זה נתן לי הזדמנות להכיר פיסה נוספת במקום, וגם לכם. יום אחרי באתי לכאן לראות את חיי פיי.

.

שריד אחרון בראש גבעת הכורכר, מעל המכוניות

.

כורכר על כורכר עם גגות פח

.

מבט ממרגלות רכס הכורכר

.

איג'ליל 01

.

איג'ליל 02

.

איג'ליל 03

.

איג'ליל 04

.

איג'ליל 05: החזית הצפונית והמערבית

.

איג'ליל 06: חזית צפונית מורכבת מאבני כורכר שהטיח והצבע התקלף והותיר אותן חשופות לרוחות הים

.

איג'ליל 07

.

איג'ליל 08

.

איג'ליל 09

.

ומה קרה אחרי המלחמה?

תושבי הכפר המשיכו לעבד את אדמותיהם גם במהלך המלחמה. מוקש שהוטמן בסביבה והרג שניים מהם חיסל גם את הביקורים האלו. במשך כל שנות ה-50 שכנה כאן מעברת עולים. "מעברת גלילות" היתה מנותקת מסביבתה פיסית ומנטאלית ותושביה לא ליקקו דבש. כך לדוגמה באחד מצהרי היום בשנת 1957 נשמעה זעקה מחרידה מאחד האוהלים. אשה נאבקה בתן משתולל שהתנפל עליה ועל ביתה הקטנה. הוא תקף את האם מבלי להרפות ממנה, עד שבאו שכנים לעזרתה והרגו את התן. האם הפצועה הוחשה לטיפול בבית חולים.

ב-1960 חוסלה מעברת גלילות, כמו עוד 30 מעברות אחרות בארץ ובהן למעלה מ-24 אלף תושבים. בשיאה איכלסה המעברה 5,750 תושבים (1,384 משפחות) וב-1960 נותרו בה רק 152 משפחות שגם הן עברו בסוף לשיכון חדש בהרצליה, לדירות של 3-2 חדרים. עם עזיבת המשפחות חוסלו הצריפים כדי לא לאפשר פלישה. ב-1965 הוחל בסלילת כביש 5  שחיבר בין גלילות למורשה, שנועד להשלים את כביש הטבעת שעוקף את תל אביב.

היזם אריה פילץ שהקים את בית אל על, דיזנגוף סנטר והתחנה המרכזית החדשה, הביא אתו את האדריכל רם כרמי. יחד ביקשו להקים פרויקט ענק היכן שעומד היום הסינמה סיטי. הפרויקט נפל ובמקומו הוחלט להקים את ה"היפרמרקט" בבעלות תנובה והמשביר המרכזי, שהיו בזמנו מונופול שהחזיק בביצים את כל מה שנכנס לבטן של הישראלי הממוצע. את המחנה הצבאי אני לא מכיר, את הסינמה סיטי כולם מכירים ורק דבר אחד נותר לספר, אבל את זה אני משאיר לשבוע הבא. להתראות בינתיים.

.

איג'ליל 10

.

איג'ליל 11

.

איג'ליל 12

.

איג'ליל 13

.

איג'ליל 14

.

מפת בריטית מ-1924: איג'ליל משמאל במרכז. מימין הרצליה ורמת השרון (מקור: אוסף המפות בספריית החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב. תודה לגיל גרטי על העזרה באיתור המפות).

.

הכפר איג'ליל במפה מ-1924

.

קטע ממפה ישראלית מ-1951: שרידי איג'ליל משמאל. מימין הרצליה ורמת השרון.

.

תקריב על המפה מ-1951: שרידי הכפר וסמוך להם מעברה (הנקודות השחורות למטה)

.

יומני היקר, מה אפשר וצריך לעשות עם החורבה שנותרה על המצוק?

זו לא זכותם של הערבים ולא זכותם של הישראלים, אלא זכותו של המקום שמחבותנו לשמור עליה. ההתיישבות הערבית שהיתה כאן ונעלמה, היא רק רובד אחד מיני רבים שמרכיבים את המקום, כמוהו נכבשו כפרים אחרים לאורך ההיסטוריה והכובשים היו ונעלמו. רכס הכורכר היה כאן לפנינו אך הודות ליחס שלנו למקום, רוב הסיכויים שאם נמשיך כך, לא יהיה אחרינו. מי שמזלזל במקום, סופו שיעלם בעצמו. כמו שאריק שרון הקים בדורסנות אלימה התנחלויות ולאחר מכן עקר אותן באכזריות לא פחותה, כך גם יהא סופו של מי שעוקר ומחריב את המקום בו הוא חי.

את הבית האחרון של איג'ליל צריך לשמור. אנדרטה למה שהיה. צריך לחזק את מה שנותר, וכן את השרידים והקירות ההרוסים. תמונות וסרטים שיציגו את משמעותו של המקום, בלי לברוח מהמציאות שבדרך כלל מעדיפים לשכוח. הרבה מעבר להיבט הפוליטי, יש כאן עניין מהותי של הרוח הישראלית שהולכת ומדרדרת. מסביב אפשר לתת למנהלי סינמה סיטי להמשיך ולהחריב את המקום עם מגרשי החניה ומאות כלי הרכב. אבל באמצע להשאיר חתיכת רכס כורכר ועליו חורבה, כמו סכין שתקועה עמוק בגוף.

.

חותמת מוכתאר הכפר איג'ליל

.

ביום חמישי הקרוב (3.1.13) בשעה 20:00 יתקיים אירוע השקה ב"תולעת ספרים" (שברחוב מזא"ה 7), לספר "שכונה מדינה" בו נטלתי חלק. באירוע ידברו (בקצרה): הצלם רועי קופר שהשתתף גם הוא בספר, והאדריכלים סופיה אלדור (לשעבר ממשרד השיכון), יואב ויינברג (אדריכל העיר לוד) וטלי חתוקה שהובילה את הספר וזכתה ממש לאחרונה בפרס רכטר על פועלה במסגרת "המעבדה לעיצוב עירוני" בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב. אני אנחה את הערב. לאירוע יש גם דף בפייסבוק. הכניסה חופשית.

.