ארכיון תג: 1948

סיבוב בשרידי הכפרים איקרית ובירעם בגבול לבנון

כמה העולם שלנו שביר ולא יציב. רק אתמול יהודה ונינט עמדו להתחתן ועכשיו הכל מבוטל. אתמול היו אנשים שגרו כאן והיום הם שם. ביקור תמים לכאורה בגן לאומי ברעם אמור לחשוף לעיניי המבקר בית כנסת מהמאה ה-4. האתר יכול היה להיות מאד מאכזב אם הביקור היה כולל רק את בית הכנסת ששווה עצירה של חמש דקות ולא יותר. אך כמו כל דבר כאן, גם בגן לאומי ברעם ישנם רבדים שנראה שהמדיניות היא להסתיר אותם ומי שלא ירים את הראש יראה כאן רק בית כנסת הרוס. בשילוט ובעלון המחולק בכניסה אין אזכור לכפר בירעם ששכן ממש כאן עד 1948 ונהרס כמעט כולו לאחר המלחמה אך שרידיו לא נמחקו וגם לא אנשיו.

בגליל העליון חוסלו עשרות יישובים ערביים בעקבות מלחמת העצמאות, אך שניים מהם יוצאים מן הכלל: איקרית ובירעם. בשונה משאר היישובים, היו אלו יישובים נוצריים שבהסכם עם הוותיקן הובטח כי לא יפונו מתושביהם. בנוסף, תושבי הכפרים לא השתתפו בהתנגדות לשלטון הישראלי ותיאום מלא היה בין הנהגות הכפרים ובין ראשי הקיבוצים הסמוכים והפיקוד הצה"לי. אפילו לאחר שצה"ל כבש את הכפרים המוסלמים באזור, התקבלו מפקדי צה"ל בברכה באיקרית והצטרפו לארוחה גדולה אצל מוכתאר הכפר.

ההבטחות והקשרים הטובים לא עזרו להם. הקירבה לגבול עם לבנון יצרה חששות אצל ראשי הצבא ולכן גם הם סולקו מבתיהם שנהרסו מאוחר יותר. רק בתי הקברות והכנסיות לא נהרסו והם קיימים ופעילים עד היום. בחופש הגדול מקיימים עקורי הכפרים קייטנות מיוחדות לילדיהם המתקיימות בשטח הכפר, וכך נוצרת לה קהילה קטנה ומיוחדת על שרידי הכפרים, ועל כך ברשימה זו.

.

IMG_3989

שלט בכניסה לכנסיית כפר בירעם

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בשרידי כפרים ערבים, קיבוץ נחשונים, מאוזולאום, כבשן סיד, קברים נטושים ומעיין

ביום ששי הסתובבתי עם יונתן בכמה אתרים ממזרח לנתב"ג. המשכנו איפה שהפסקנו לפני חודשיים. על מה שראינו בפעמים הקודמות כתבתי כמה רשימות: 1 / 2 / 3. הנה רשימת מכולת של מה שיש כאן הפעם:

(1) בית קברות נטוש של כפר הרוס.

(2) שריד אחרון לבתי הכפר אל-מזריה.

(3) חדר האוכל ופינת זיכרון בקיבוץ נחשונים.

(4) כבשן סיד שנראה כמו מצודה.

(5) מאוזולאום שהותירו פה הרומאים.

(6) שרידי הכפר קולה.

(7) שרידי מנזר הנשים דיר חני.

(8) סופר מרקת מוענטז.

(9) חרבת בלוטה: שרידי מערות קבורה שגם אותם הותירו הרומאים והמפוארת שבהן יוחסה לקבר יהושע בן נון.

(10) מעיין מאיר.

.

IMG_1587

יונתן יוצא מהמאוזולאום הסמוך ליישוב אלעד

.

להמשיך לקרוא

סיבוב באיג'ליל / סינמה סיטי בצומת גלילות

קצת שמאלה מרוברט דה נירו ומוניקה בלוצ'י מציץ אחד המבנים האחרונים שנותרו מהכפר איג'ליל שהוחרב ב-1948. הבתים הנותרים ששרדו מצויים בתחומי הבסיס הצבאי הסמוך, שם ישנן שתי וילות יחסית מפוארות אך הן מחוץ לגישה. אך עוצמת השריד כאן, שאמנם עלוב למראה, לא פחותה מהוילות. יש עוצמה מיוחדת למיקומו של המבנה על רכס הכורכר הטבעי, המתנשא מעל לחניון הרכבים של מתחם סינמה סיטי גלילות.

גם במתחם הזה היה כפר ערבי שהתקיים מאות שנים עד למלחמת העצמאות. איג'ליל קראו לו, ולאזור קוראים עד היום גלילות (צומת גלילות, מחנה גלילות, סינמה סיטי גלילות, עמק גלילות וכעת גם פרויקט רובע גלילות).

קודם ברחו ממנו תושביו ואליו לא הורשו לשוב. לאחר מכן הוחרבו בתיו. חלק משטחי התושבים הפכו כבר בזמן המלחמה למחנה שבויים שהפך מאוחר יותר למעברה זמנית. חלק מהשטחים הפכו לשטח צבאי וחלק לחקלאי, וכך זה עד היום. הרצליה ורמת השרון שהתפשטו הודות לחיסול הכפר, לכיוון מזרח, כרסמו בשטחים החקלאיים ועליהם בנו שכונות ואזורי תעסוקה חדשים. אברהים אבו סנינה מספר בחוברת שהפיקה עמותת זוכרות ב-2004: "באיג'ליל היו חקלאים בפרדסנות, היו גויאבות, גזר, בטטה. היו הרבה מים והתושבים היו עשירים. לנו, משפחת אבו סנינה, היו חברים יהודים מרעננה, רמת השרון והרצליה, אך מי שקלקל את היחסים עם היהודים היו הארגונים היהודים שתכננו בשקט את ההתחמשות שלהם. הערבים לא התארגנו בכלל, היו רדומים".

רשימה זו באה כהמשך לרשימה שפרסמתי כאן לפני שלוש שנים על פליטי הכפר שגרים היום ב… כפר סבא. רשימה שלישית שתציג את נקמתם של בני הפליטים ב-1978, אפרסם שבוע הבא.

.

Picture1

דה נירו באיג'ליל / הכתובת על הקיר

.

להמשיך לקרוא

סיבוב באל-סמיריה + רגבה + לוחמי הגטאות

הורה! ארצינו היפה והזוהרת שולחת לנו אלף חיוכים ושמש חביבה יצאה לשוח. בזמן שהאבא מתעסק עם הבנק, הבן מטפל בילדה ורוח הקודש קורעת את המדינה, יצאתי עם רועי לראות את ארצנו שלנו, של עם הסגולה. אכן ארץ נהדרת, מלאה בחשדנים ובעורכי דין, אך גם בבחורות השוות בתבל …ותודה לדיקפריו ששחרר לנו את הסחורה.

כשרועי אמר שצריך לנסוע לצפון, לפגישה במועצה האזורית מטה אשר, סידרתי את זה ככה שיהיה לנו הרבה מה לראות מסביב. לא מעט הודות למיקי גוטשלק, איש שייטת 13, שחוקר כיום פרשיות עלומות מעברה של ארץ ישראל. בעקבות אחת מהרשימות שלי כאן, הזמין אותי גוטשלק להצטרף אליו ולהתוודות לאחת מהן (ועל כך בשבוע הבא).

אז אחרי שסיירנו בכפרי הגליל ג'דיידה ומכר, ראינו שהקדמנו לפגישה, אז שוטטנו בין השיחים המסתירים ללא הרבה הצלחה את השרידים האחרונים של הכפר אל-סמיריה שהיה פה עד 1948. היום הכפר הרוס, תושביו פזורים בערי הגליל ובחו"ל, וכאן מנסים רק לשכוח. אז אני באתי כאן כדי לזכור.

.

צבר

 .

המסגד

.

לא הרבה נותר מהכפר השוכן 6 ק"מ צפונית לעכו, בין קיבוץ לוחמי הגטאות שהוקם על אדמותיו לבין מושב העובדים רגבה. כיום שוכנים משרדי המועצה האזורית ממש על בתי הכפר, כשלמרגלות מדרגות הכניסה למבנה המועצה – פרוס בית הקברות שנותר כמעט בשלמותו על מכונו.

לא הרבה שרד, אבל מספיק כדי לזכור ולספר את שהיה כאן: מסגד הכפר שהוקם בשנת 1936 נותר שלם אך פתחיו אטומים, בית הקברות נותר שלם, עשרות בורות המים שחפרו התושבים ומהם שאבו את מימיהם – נסתמו ונאטמו והמבצר הצלבני סומיליריה נותר על מכונו. גם הכביש הישן שחיבר את עכו עם צפון רצועת החוף (ראש הניקרה, ביירות וכו'), ושחצה בעבר הרחוק את הכפר נותר שומם עם הקמתו של הכביש החדש, אך עדיין קיים. וכמובן ששיחי הצבר לא נמחקו וממשיכים להנכיח את המציאות שאותה מבקשים יושבי המקום הנוכחים למחוק.

זה לא נמאס לראות עוד ועוד יישובים שלמים, שנמחקו על ידי ישראל אחרי 1948. רק כשנחשפים לגודל ועוצמת ההרס שבוצעו כאן – אז מתחילים להבין את האסון שעבר על המרחב הזה במקביל לניצחון של ישראל במלחמה.

השם אל-סמיריה מקורו בשם שהוענק למקום על ידי הצלבנים, שהקימו בצמוד לדרך החשובה שעברה במקום מבצר, ככל הנראה על בסיסו של מבצר קדום יותר. המקום אוכלס מחדש במאה ה-16 על ידי משפחות ערביות, שעסקו רובן ככולן בחקלאות. בשנת 1814 הושלמה אמת המים שסיפקה מי שתיה לעכו, שמקורם במעיינות כברי, מרחק של 12 ק"מ. האמה מלווה את כביש 4, והקטע הסמוך לקיבוץ לוחמי הגטאות הוא הקטע המרשים בה.

על קיבוץ לוחמי הגטאות כבר כתבתי כאן, אך הפעם לא ניכנסתי לקיבוץ אלא נותרתי על גדתו המערבית. אנשי הקיבוץ עסוקים ככל הנראה בענייני כספים (כמו כל "מלח הארץ" הזולל ושובע), וכך יצא שאמת המים המלווה את הדופן המערבית של הקיבוץ ומשיקה לכביש 4 – מוזנחת, מתמוטטת, מפורקת ומוסתרת מאחורי צמחיה מיותרת. במקום להפוך את האמה המפוארת לסמלו של המקום, לשקם אותה, לתחזק אותה ולהאיר אותה – המקום יימחק תוך זמן לא רב על ידי שיני הזמן וסתם קיבוצניקים סתומים ומותשים.

אין לי מושג איך מקיבוץ בו שכן ופעל משה קופפרמן – גדול האמנים הישראלים, שלא פעם ניתן לזהות בעבודותיו מרכיב המזכיר את אמת המים (וניתן לזהות זאת במפורש בדפי הסקיצות שלו) – דווקא כאן כל כך מזלזלים באמה הזו. אגב, היות והאמה הוקמה בעת החדשה לא חל עליה חוק העתיקות.

פעם חשבתי שתופעת ה"מגיע לי", היא תופעה ישראלית חדשה שצמחה לה ממש בשנים האחרונות, אבל אחרי שאני רואה את כל ההזנחה, ההשתלטות וההרס – אני מבין שזו תרבות שהייתה קיימת כאן כבר מאז ראשית ימיה של הציונות.

כיבוש הגליל במלחמת העצמאות התחיל דווקא בכפר זה, ששכן ממש על הדרך שחיברה את היישובים הישראלים בצפון עם חיפה והמרכז. הדרך הישנה עדיין קיימת, נטושה ומכוסה בשיחי צבר שכעת הפירות בהם מבשילים. מרבית תושבי הכפר ברחו וגורשו ללבנון או לכפרים אחרים בגליל, במסע נידודים שעבר במספר תחנות שלא הקלו על הפליטים.

מודעות עצמית זה כנראה הקטע החלש אצל היישובים פה בסביבה שיושבים כאן בשקט ובועלים את האדמה. מכל מקום, מפתיע לגלות דברים מדצמבר 1981 פרי עטו של חבר קיבוץ לוחמי הגיטאות צביקה דרור, שהופיעו ב"דפים" ומופיעים בחוברת שהוציאה לאחרונה 'זוכרות': "נטענו הרבה עצים, הברושים בחצר שלנו הם יפים. כל אורח אומר זאת, וכך גם אנחנו מרגישים. כמו אנשי דגניה, גם אנו מתגאים בברושים שלנו. אבל ישנו בחצר גם הברוש ההוא, ברוש התאומים, הברוש שלא אנו נטענו. עם עובדות צריך להתמודד, לא להתעלם, שאחרת גדלים הילידם ולפעמים הם אומרים לנו שאפשר לראות את השקר על הפנים שלנו".

* * *

אחרי הפגישה שלנו במועצה האזורית מטה אשר, שכאמור בית הקברות ממש פרוס בכניסה למבנה. המשכנו לרגבה. בבית העם במקום, סידר בחור כסאות לקראת אסיפה. נושא ההפרטה כאן מגיע לשלבים מתקדמים האמורים לשים סוף לשותפות במקום.

מגדל הביטחון (שהוא גם מגדל מים) עדיין משקיף על אל-סמיריה, וכמו הכפר החרב – מתחיל אף הוא להראות סימני חורבן.

.

שלט שקבעו כאן חברות וחברי עמותת זוכרות

:אמת המים על הדופן המערבית של קיבוץ לוחמי הגיטאות:
:מושב רגבה:
.
ובזמן שרועי ממתין להצגה שלעולם לא תתחיל, הרי לכם המנון בית ספר רגבה
רגבה זה יותר מסתם בית-ספר / ממני כבר מזמן הוא קיבל ציון 10
לי זו חממה, ממש בית חם / יש קשר אישי ויחס לכולם
כאן דרך ארץ קודמת לתורה / כך מלמדים כל תלמיד מהשורה
מקנים ערכים וכמובן השכלה / ולומדים לעבוד בשיתוף פעולה
פזמון
בית ספרי רגבה על גבעה הוא נכון / בין אמת המים והים התיכון
אוטובוס צהוב אותנו מסיע / משמונה ישובים ממהר להגיע

סיבוב בשיח' מוניס / אוניברסיטת תל אביב

אני לומד באוניברסיטת תל אביב, ואני גאה בזה: האוניברסיטה מלאה באנשים טובים מלאים חלומות. והמחלקה לגאוגרפיה בה אני עמל על התואר השני שלי – היא איכותית ונעימה. אבל לכל ירח יש גם צד אפל, והכוונה היא לא לאותם מרצים מזדקנים שהריר נוזל להם מהפה כשהם בוהים בעדר הבחורות שיושבות לפניהם בהרצאה משעממת, אלא בגלל הצביעות של אותם זקנים וחבריהם שלפעמים הם יכולים להיות גם מאד צעירים (ובעיקר צעירות).

לאחרונה קמה זעקה, ולא בפעם הראשונה, המתנגדת למינוי של איש צבא. ההתנגדות עלתה מתוך מבני האוניברסיטה המפוארים והמאובזרים השוכנים על קרקעות שנגזלו מאזרחים שעל שמם עדיין רשומים הנכסים אפילו בטאבו. זהו סיפורו של הכפר שיח' מוניס, וכאלה ישנם מאות סיפורים, רק שכאן מעורבת אקדמיה שאמורה להוביל בפלורליזם.

.

IMG_4227

הקבוצה מאזינה לדו שיח בין מג'דולין בידאס (מוסלמית) ובין אחד מדיירי כפר סומייל האחרונים (יהודי)

. להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: