זוהי רשימה על אחת השכונות הקשות בישראל בכלל ובתל אביב-יפו בפרט והיא שכונת גבעת עליה שבדרום יפו.
בתוך כל התוהו ובוהו הזה מתקיים לו כבר קרוב לשלושים שנה מתחם מגורים המכונה על שם שני הרחובות המשיקים לו "מתחם קדם-שם הגדולים" הסובל משלל בעיות שבמקומות אחרים אפילו לא חולמים עליהם. מצוקות חברתיות, כלכליות ומה לא, ורק כדי להדגיש את הפער הגדול בין המצב של המתחם למצב של גרעין המטרופולין המשגשג, שיפו היא חלק בלתי נפרד ממנו, הקימו בצמוד לו את בית פרס לשלום בתכנונו של הארכיסטאר מסמיליאנו פוקסס.
פוקסס באתר שלו, לצד תמונות ז'ורנליסטיות מרהיבות, מתאר את הפרויקט שלו הלכוד בין הים, בית הקברות המוסלמי המתפורר ושכונות המצוקה כ"בית לכל המלחים וגן עדן לספינות הטרופות, מקום שאינו וירטואלי אלא קיים ומוקדש לשלום". בניגוד לארכיטקטורה האנטי חברתית של הבניין, מרכז פרס עושה היום מאמצים משמעותיים וראויים לציון במטרה לסייע לסובבים אותו בטווח המיידי ולא רק לבני דודנו בגדה וברצועה אלא גם פה ביפו – וכאן אני נכנס לתמונה.
לא במקרה ולא סתם התגלגלתי לכאן:
בניגוד אם כן למה שהייתה כוונת האדריכל של בית פרס, הרי שמרכז פרס מבקש לסייע ולשפר את איכות החיים הן ברמה הפרטנית והן ברמה הכללית של תושבי יפו. לכן, הגדילו לעשות במרכז פרס ולצאת בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת תל אביב; במסגרת הלימודים בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, הצטרפתי לקליניקה של הפקולטה למשפטים שבאה להגביר את "מעורבותם של אנשי משפט בקידום צדק משפטי וחברתי ומתוך כוונה להביא ליצירת תרבות משפטית המחויבת לצדק חברתי". אני מודה שראיתי והושפעתי לא מעט מבאפי ואחר כך גם מאנג'ל – ושם הפירמה של עורכי הדין הייתה פירמה של ערפדים. אני מודה שאני לא משתחרר מזה, אבל כאן אני בתפקיד המתכנן ומנסה לעשות את עבודתי נאמנה, ללמוד על האחר וללמוד גם על עצמי.
אני משער שאחרי שאסיים את חלקי ותרומתי לפרויקט הזה, אם אצליח או לא (בשלב הזה אני עדיין אופטימי…) אדאג להעלות כאן רשימה על כך, אבל עד אז אני רק רוצה להציג בפניכם חלק בעיר שאולי עברתם על ידו ואולי לא אך בכל מקרה הוא חלק מהמרחב בו אנו חיים וכדאי לדעת שגם זה קיים כאן. הייתי במרכז פרס לפני פחות משנתיים והעליתי לכאן רשימה בה אפילו שאול טיפס על בית פרס, אבל למרות שחשבתי שראיתי שם הכל, מסתבר שאת המתחם ששכן ממש ממול – לא ראיתי. אז כשהסתבר לי שהקליניקה הזו מתמקדת במתחם שפספסתי – הרגשתי שאני חייב לחזור ולהבין איך לא שמתי לב לזה ושאני חייב לנצל את ההזדמנות להכיר.
כפי שכבר ציינתי, מרכז פרס הוקם על קרקע עירונית שהוחכרה לעמותת מרכז פרס לשלום ל-99 שנה על חוף ימה של תל אביב. יום יבוא ומישהו יכתוב על "הארכיטקטורה של שמעון פרס". אבל עד אז אפשר לראות שמי שהביא בשנות הששים את פיליפ ג'ונסון לתכנן את הכור בפלמחים הביא בתחילת שנות האלפיים את פוקסס לתכנן את המרכז שנועד לדלג על הסכמים ולקדם צדק חברתי במרחב המסוכסך הזה. הבית שפוקסס שתל כאן ביקש לסמל את הרבדים הרבים מהם מורכב המקום והשלום, לפעמים המצב עכור ולפעמים הוא מתבהר ולכן את הבניין מרכיבים שכבות רבות של לוחות בטון (שנוצקו באתר) ולוחות זכוכית לסירוגין. הבניין בלתי ניתן לתחזוקה נאותה ולא תעזור כל ההשקעה הגדולה, בלתי אפשרי לנקות את כל הזכוכיות ולהלחם בלחות והמליחות הפוגעים מידי יום ושעה בבניין ואוכלות אותו אט אט. נדמה שפוקסס היה מודע לכך, ולכן הבנין הזה מרתק כל כך. זו לא יצירה פשוטה והיא אחת מהעבודות החשובות והמרשימות שנחתו כאן אי פעם.
פוקסס בחר שלא להתייחס באופן מופגן לחיים (ולמתים) הסובבים את הבניין אבל מפעילי בית מרכז פרס לשלום גילו כבר בעת הבנייה, שהמציאות חזקה יותר מזו שהכתיב להם האדריכל, ולכן פתח המרכז אגף המפנה את פניו ליפו ויותר מכל לאלה הזקוקים לעזרה וסיוע שלא פעם אינו נגיש להם מסיבות פוליטיות ולאו דווקא חברתיות. כאן משתף המרכז פעולה עם האוניברסיטה וכאן גם אני נכנס מטעמה.
.
.
הסיפור של המקום הוא כזה:
בשנות השמונים פנו הרשויות לתושבים בעג'מי ודרשו את פינויים המיידי מבתיהם בטענה שהבתים ישנים ומסוכנים. העיסקה הייתה שאותן משפחות (ערביות כולן) יקבלו לידיהן פיקדון בעבור הבתים ויעברו לתקופה קצרה לדירות שיושכרו להן במסגרת דיור ציבורי בסמוך. לאחר שהעירייה תסיים את שיקום הבתים יוכלו הדיירים לשוב ולהתגורר בהם. באותה שעה הוקם מתחם מגורים ברחוב שם הגדולים על ידי קבלן פרטי שמכר את הדירות לזוגות צעיריים ערביים. הקבלן לא הצליח למכור אפילו מחצית מיחידות הדיור ולכן בחר לפנות למשרד הבינוי והשיכון שירכוש את שאר הדירות – וכך היה. דירות אלו הפכו לדיור ציבורי ובהן השתכנו מפוני עג'מי. המפונים שיערו שאחרי מקסימום שנה הם ישובו לבתיהם המשופצים, אך עברה שנה וחלפו שנתיים והודעה על "מימוש זכות השיבה" לא נראתה באופק. בנתיים הרסו הרושיות חלק מהבתים וחלק אחר נמכר לישראלים עמידים, הפקדונות שהיו בידי המפונים התמסמסו לטובת כיסוי חובות ורכישת רהיטים וכך נותרו להם עשרות משפחות ללא קורת גג משלהם ועם תסכול שפלא הוא שלא הביא למלחמה.
כיום אמנם אין מלחמה אך המתחם עצמו נראה כמו בשעת מלחמה: תיבות דואר עקורות, חדרי כניסה שרופים, זבל מפוזר, חדרי מדרגות מפוררים ומפורקים, כתובות גרפיטי עוינות והרבה מאד תסכול וזעם עצור.
שני המתחמים עצמם תוכננו כמערכות אינטרוורטיות: יחידות המגורים כבלוק עירוני כשבמרכז חצר משותפת. אפשר להשוות את זה למודל כמעט זהה שבוצע כמה עשרות שנים קודם לכן בחלק אחר בעיר: מעונות עובדים. רק שכאן את מקומם של שחקני הבימה וראשי ההסתדרות הלבנים, תופסים אלה המייצגים לפי רוטברד את השחורים.
הבעיות כאן הן אמנם חברתיות-כלכליות, אך השורש כאן הוא פוליטי-לאומי ולא נראה לי שמישהו באמת השקיע בכך מחשבה, ומה שניצב כאן הוא תוצר של הססנות.
דווקא יאמר לזכותו של רון חולדאי, שהוא לא מדיר רגליו מהמקום ומידי פעם הוא מגיע ומשוחח עם התושבים, אבל יש כאן בעיה. הנכס ברובו (70%) הנו בבעלות ובאחריות חברת חלמיש. אותם 70% מהדיירים מצויים כמעט כולם בחובות לחברה על אי תשלום שכר דירה דבר שמביא את חלמיש לסרב ולבצע שיפוצים נצרכים במתחם. הדרדרותו של הבניין הואצה בעקבות לעובדה כי הוא שוכן כמעט בקו ראשון של החוף ומקבל (בדומה למרכז פרס החדש ובעל האמצעים) לחות ומליחות שמפוררת אותו לחלקי חלקיקים. המעקות פוצעים וקורעים, המשקופים נגנבים ומכל פינה ניתן ליפול, גם מחלונות חדרי המדרגות – וכך הפך לו המתחם לסכנת נפשות של ממש לשוהים בו.
למרות שבדקתי את זה בארכיון אדריכלות ישראל של צבי אלחייני, אין עדות לכך שהאדריכל סלו הרשמן תכנן את המקום, אם כי הדימיון בתכנון התב"עי והן בחלק מהפרטים בבניין מזכיר מאד מבנים אחרים של הרשמן. אבל זה לא משנה מי המתכנן "המוכשר", המצב כאן הוא קשה, וזה בא במקביל למצב קשה אחר בו ערך הדירות כמה עשרות מטרים מכאן מרקיע שחקים.
החוקר החשוב דן יהב, שמרבה לפרסם ספרים בעלי ערך רב ובין השאר פרסם את הספר "יפו כלת הים – מעיר ראשה לשכונות עוני, דגם לאי-שוויון מרחבי" (הוצאת תמוז, 2004) מביא שם, בהתייחסו למתחם הזה, מבחר ציטוטים מרתקים המתארים את המצב במקום:
"אנחנו לא נעזוב את האזור הזה, לא נעזוב את השכונות האלה… הם בנו לנו איזה גטו באזור שכונת ג'בליה. שיכון עובדים בנה לעדה המרונית שני בניינים בסגנון שבונים בשכונות היהודיות. אז הנוצרים, העשירים שהיה להם כסף, הלכו וקנו שם בתים. ואז הם בנו 83 יחידות דיור, שמהם הצליחו אולי למכור 10 יחידות, ואת השאר הם לא יכולים למכור. למה לא רוצים לקנות? מפני שהיהודים בנו לנו שכונה חדשה בלי שירותים: חנות מכולת, קופת חולים, גן וכו'. והרי לא מדובר באוכלוסיה עשירה שלכל אחד יש רכב והוא יכול להגיע לאן שהוא רוצה. אם היו שירותים, אז לפחות אנשים שנמצאים במצוקה, הצעירים – היו קונים בית בשיכון. אבל אלה שגרים בבתים ערביים שלהם – הם לעולם לא יעזבו אותם, כי אין מה להשוות בית ערבי לשיכון. בבתים שלנו יש לנו את הפרטיות, את החדרים הגדולים ואת הייחוד של הבית הערבי, בעוד בשיכון אתה כבול מכל הצדדים, אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה, אתה לא חופשי".
במאמרן של צמד הכלכלניות מקרן קורת דיאנה זקס ושלי חסן "החייאה עירונית – רפואה דחופה לאזורים גוססים", מציגות את הנתונים על שירותי הרווחה של יפו: בעוד שבכל מדינת ישראל כ-14%-15% מהאוכלוסייה נתמכת על ידי שירותי הרווחה, הרי שביפו כשליש מן האוכלוסייה נזקקת לשירותים אלה. "האוכלוסייה היא פאסיבית ויצרה תלות במשך שנים רבות בשירותי הרווחה, ואינה לוקחת אחריות על חייה". בהמשך מציינות השתיים כי "ביפו גרים כיום כ-580 ילדים בגילאים 14-11 שנשרו מבתי הספר. כל ילד כזה התנסה לפחות במקרה פלילי אחד ונפתח לו תיק פלילי במשטרה. אין גם מסגרת שתקלוט את הילדים הנושרים".
* * *
התמונות שכאן צולמו במסגרת סיור ראשוני במתחם לצוות הרלוונטי מהקליניקה, אותו פתחנו במרכז פרס לשלום. את כל התמונות צילמתי אני למעט התמונה הקבוצתית שצולמה על ידי השחקן והבמאי מוחמד בכרי שבמקרה היה במקום והציע את שירותי הצילום שלו. אני חושב שהתמונה שלי יותר טובה…
תגובות
איזה מרכז מודרניסטי מכוער. הוא דומה לבית חולים.
אני לא יודע אם הבניינים המודרנים כל כך מכוערים בגלל שבארץ לא יודעים לבנות יפה, או שאולי כל הזרם המודרניסטי הוא מכוער ומנוכר ואסור לבנות לפי הזרם הזה.
"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו"
המראה שלו לא כל כך נותן חשק לבדוק את מה שיש בתוכו
תמונות מרתקות
ומדברות כמו שאומר הפתגם הידוע
"יותר מאלף מילים"…
הדירות מהן פונו הערבים בשנות השמונים, היו שלהם או של חלמיש?
ואם של חלמיש, איזו חזקה היתה להם עליהן, דמי מפתח? דיור מוגן?
ובקשר לבניין עצמו – פוקסס יצר שם בניין שמטרתו המוצהרת היא להתחבר לסביבה ולהיות גשר ליחסי קהילה ושלום, אבל בעצם מפנה גב לשכונה ומסתכל מערבה אל מעבר לים למחוזות רחוקים.
גם המתכנן המקומי שעשה שם בטח תבע נקודתית לא חייב אותו להתייחס לסביבה, הייתי מצפה שמינימום יחייבו אותם לעשות עבודות הצלה לבית הקברות שגולש לו לים מצבה אחרי מצבה.
לעומת הפומפוזיות המשתוללת בבניין הספקטקולרי הזה, צריך לבוא בערב לראות איך מלא משפחות מקומיות משתמשות בכרי הדשא המדורגים שליד. בשבריר מהכסף של אולם הארועים של פרס "לחלום" אפשר היה לסדר את בית הקברות, להעביר את מגרש החניה או לחפר אותו בטופוגרפיה ולנקות את המורד שמעליו ולייצר שם פארק גדול ויפה, קצת מסעדות אולי, ומשרד לחברים של שמעון.
אבל כל מה שעשו שם זה להנציח את הניתוק של המתכנן, שוב.
אחד המבנים הכי מקוממים במדינה. אטום לסביבה, אטום לים. מנוכר מסוגר בולט בהיותו פצע במקום היפה והקשה הזה. ככה שופכים כסף במקום הלא נכון ומנכסים לעצמינו את הכיבוש ההתנשאות ואטימות. לא מרכז ולא שלום.
זכרונות הילדות הכי חזקים שלי שייכים לשכונת ג'בליה, רחוב 204 מספר 6.
הבית בן הקומה האחת כבר נהרס, לטובת זוגות צעירים ערבים, כך נאמר לי.
עד 47 ישב בו איזה מושל בריטי. בית מידות ,שהיה שייך,כנראה, לאחת המשפחות האמידות ביפו. חדר מרכזי ענק וממנו יצאו ששה חדרים צידיים. בוסתן הקיף את הבית אליו אליו עלו בכמה מדרגות. בגן — חמישה עצי גוייאבה מזנים שונים, עץ אנונה שפריו מתוק מדבש,משמש נהדר, לימון ריחני, שיחי יסמין עם ניחוח משכר ווורדים מכל מין וצבע.
הגג היה שטוח ומוקף מעקה, אליו היו עולים במדרגות פנימיות מתוך הבית. מהגג נשקף הים הטורקיזי . חדר המדרגות הוביל גם למרתף הגדול שהשתרע מתחת לבית. מאחורי הבית היתה בריכת דגים ,ששימשה כבריכת ברווזים בימי הצנע לשתי המשפחות שחלקו את הבית,(אנחנו ומשפחת בושקניץ ).הם הגיעו מקפריסין אחרי שאניית הפליטים איתה באו ארצה ממחנות ההשמדה, גורשה ע'י הבריטים).
מאחורי הבית,בגבול הדרומי שלו, היתה אנטנת ענק גבוהה ומאיימת, שהיתה ציון מקום מוכר כשצריך היה להסביר איפה אנחנו גרים.
כל רחוב 204 לא היה בכלל רחוב, אלא סמטת עפר שחיברה בין רחוב קדם (היום) לרחוב יפת. כל הבתים היו חד קומתיים עם גינות בחזית , ובפרט, עץ תות משגע גדול וותיק, שטעם פירותיו הלבנים לא יישכח ממני.
בחדר הגדול הוקם קיר שחצה את האולם לשניים כדי ליצור הפרדה בין שתי המשפחות, אך עדיין חלקנו מטבח ואמבטיה וגם שרותים.
אמא היתה מכינה סנדוויצ'ים של לחם שחור מרוח במרגרינה, ולוקחת איתה פלפל ירוק ובצל ירוק ומלפפון טרי ויורדת אתנו לשפת הים הקסום
דרך הירידה של דונולו. על מצע מגבת גדולה היתה מניחה את הכבודה, אי אפשר לתאר את טעם הלחם ההוא.
אני הייתי שם מגיל שלוש עד גיל תשע. אלה השנים שעיצבו אותי, שלימדו אותי לחיות בין אנשים שונים ממוצאים שונים ובני דתןת שונות. לא ידעתי אז מה זה כושנתוש.
את זה הבנתי כשגדלתי.
זכרונות הילדות הכי חזקים שלי שייכים לשכונת ג'בליה, רחוב 204 מספר 6.
הבית בן הקומה האחת כבר נהרס, לטובת זוגות צעירים ערבים, כך נאמר לי.
עד 47 ישב בו איזה מושל בריטי. בית מידות ,שהיה שייך,כנראה, לאחת המשפחות האמידות ביפו. חדר מרכזי ענק וממנו יצאו ששה חדרים צידיים. בוסתן הקיף את הבית אליו עלו בכמה מדרגות. בגן — חמישה עצי גוייאבה מזנים שונים, עץ אנונה שפריו מתוק מדבש,משמש נהדר, לימון ריחני, שיחי יסמין עם ניחוח משכר ווורדים מכל מין וצבע.
הגג היה שטוח ומוקף מעקה, אליו היו עולים במדרגות פנימיות מתוך הבית. מהגג נשקף הים הטורקיזי . חדר המדרגות הוביל גם למרתף הגדול שהשתרע מתחת לבית. מאחורי הבית היתה בריכת דגים ,ששימשה כבריכת ברווזים בימי הצנע לשתי המשפחות שחלקו את הבית,(אנחנו ומשפחת בושקניץ ).הם הגיעו מקפריסין אחרי שאניית הפליטים איתה באו ארצה ממחנות ההשמדה, גורשה ע'י הבריטים).
מאחורי הבית,בגבול הדרומי שלו, היתה אנטנת ענק גבוהה ומאיימת, שהיתה ציון מקום מוכר כשצריך היה להסביר איפה אנחנו גרים.
כל רחוב 204 לא היה בכלל רחוב, אלא סמטת עפר שחיברה בין רחוב קדם (היום) לרחוב יפת. כל הבתים היו חד קומתיים עם גינות בחזית , ובפרט, עץ תות משגע גדול וותיק, שטעם פירותיו הלבנים לא יישכח ממני.
בחדר הגדול הוקם קיר שחצה את האולם לשניים כדי ליצור הפרדה בין שתי המשפחות, אך עדיין חלקנו מטבח ואמבטיה וגם שרותים.
אמא היתה מכינה סנדוויצ'ים של לחם שחור מרוח במרגרינה, ולוקחת איתה פלפל ירוק ובצל ירוק ומלפפון טרי ויורדת אתנו לשפת הים הקסום
דרך הירידה של דונולו. על מצע מגבת גדולה היתה מניחה את הכבודה, אי אפשר לתאר את טעם הלחם ההוא.
אני הייתי שם מגיל שלוש עד גיל תשע. אלה השנים שעיצבו אותי, שלימדו אותי לחיות בין אנשים שונים ממוצאים שונים ובני דתןת שונות. לא ידעתי אז מה זה כושנתוש.
את זה הבנתי כשגדלתי. נדמה לי שהרחוב נקרא היום "כנפי נשרים". עלאק!
נולדתי בגבעת עלייה וגרתי ברחוב 174 (אסף הרופא) ולאחר מכן ברחוב יאנוש קורצ'אק.
למדתי בבית ספר רש"י בפינה של קדם ואסף הרופא. לאבי הייתה מכולת מול מרכז פרס לשלום. אשתי נולדה ברחוב מכלל יופי בדרום העיירה.
גבעת עלייה הייתה יהודית לחלוטין. לאחר 48 אוישו הבתים בעולים חדשים. ברחוב יפת לא הייתה חנות ערבית אחת ! אולי מלבד חומוס קאלאבוני מול הבית הירוק.
בכל יפו באותה תקופה היו 7000 איש. ראה מרשם האוכלוסין.
מישהו בעירייה החליט על גירוש היהודים מהמקום והכנסת הערבים לסלאמס הנוכחי.
הורי אולצו למכור את מוה לחמם שכן הסביבה התרוקנה. לאחר מכן אולצו למכור את ביתם.
אשמח להרחיב לכל המעוניין
.