סיבוב בכרמלית

הכרמלית היא הישג חסר תקדים שגם 60 שנה לאחר חנוכתו של הפרויקט – אין עדיין עיר בישראל שהצליחה להתחרות ולהשיג אחד כזה. התעוזה החלוצית היתה תוצאה של ראש עירייה בעל חזון – אבא חושי, שבשנים בהן ניהל את העיר (1969-1951), הוא הצליח לקדם בה תעסוקה, תחבורה, בריאות, חינוך ממלכתי ואקדמי, ואת המגורים באופן שאף ראש עיר אחר בישראל לא הצליח להשיג.

במהלך העבודות להקמת הכרמלית בתחילת שנות ה-60, פרסמו המהנדס אברהם ניסן – מנהל הכרמלית הראשון והנריק וולזון – מהנדס החשמל של הכרמלית שני מאמרים הסוקרים את הפרויקט. המאמרים פורסמו בכתב העת "הנדסה ואדריכלות – עיתון אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל", ואני מביא כאן את הדברים הרלוונטיים ממאמריהם (הכותרות הן תוספת שלי. כתב העת המקורי שמור בארכיון אדריכלות ישראל).

50 שנה אחרי אפשר ללמוד מהיעילות, הנחישות והאחריות המקצועית שהפגינו בעיריית חיפה. כעת רק נותר להמתין שהמערכת שנשרפה כליל תשוב לפעול ותשופר, ולייחל ששרפות והשבתות נוספות ומיותרות שכאלה לא יחזרו ויופיעו.

ועל כך ברשימה זו.

.

ז"ל

.

סיבוב במרכז קסטרא בחיפה

"מרכז קסטרא חוצות היוצר חיפה" קיים מאז שנת 2000, אבל רק לאחרונה הזדמן לי לבקר בו. הוא ממוקם מחוץ לאזורי המגורים של העיר, בצמוד לקניונים אחרים, מרכז כנסים ואזור תעסוקה. בכניסה לחניון שלו משתרך תור ארוך, אך בתוך המרכז עצמו יש תחושת ריקנות ולא ברור לאן נעלמו כל בעלי הרכבים שביקשו להחנות את רכבם בחניון. מרכז קסטרא לא ריק מאדם, אבל הוא לא מלא, למרות שמדובר ביום ששי.

אולי רוצים לחסוך בחשמל, בקושי דולקים כאן אורות ומרבית התאורה באה מן החוץ. מעט אפל. יש משהו עצוב ומלנכולי בקסטרא. אולי אלה יצירות האמנות המרשימות ובראשון הכיפה הענקית שצייר האמן אריק בראואר, אולי אלה החנויות שמזכירות קצת את המסחר בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב רק שכאן חסרה ההמולה שכל כך מאפיינת את התחנה. יש פה מוזיאון בובות מרשים מאד, גם כשחלק מהבובות נפלו וכך יצרו פרשנות חדשה לסצנות היסטוריות מפורסמות, ועל כך ברשימה זו.

בסוף הרשימה ראיון שערכתי עם אריק בראואר שצייר, עיטר ופיסל חלקים נכבדים בבניין.

.

רצח רבין וקלינטון או תיאור מוזנח של אירוע חתימת הסכם השלום בין ישראל וירדן באוסף תצוגת הבובות במרכז קסטרא

.

סיבוב במלון דן כרמל בחיפה ובצלחת המעופפת

לפני חצי שנה התכוננתי לכתוב על מסעדת רונדו ומלון דן כרמל חיפה שתכנן האדריכל שמואל רוזוב, אך לא כתבתי בסוף. לא מדובר כאן בחדר זבל או איזו אנדרטה בשולי בית קברות אלא במבנה ענק שהשפעתו על האדריכלות והתכנון המקומי מרכזית. בעקבות המאבק שהתנהל נגד הקמת המלון בתחילת שנות ה-60 בטענה שהוא יהרוס את רכס הכרמל, קמה בסופו של דבר החברה להגנת הטבע ופסגת הכרמל השתנתה לתמיד.

כל המי ומי התארחו בדן כרמל. בין האורחים אפשר היה למצוא את ריצ'רד ברטון ואשתו אליזבט טיילור או את סופיה לורן. מייק ברנט רגע לפני הצלחתו המטאורית בצרפת הופיעה בקביעות במסעדת רונדו בליווי להקתו "אמני השמים" במסעדת רונדו. דוד בן גוריון נפש כאן לרגל יום הולדתו ה-80. אנואר סאדאת ערך כאן מסיבת עיתונאים היסטורית בהשתתפות הנשיא דאז יצחק נבון וראש הממשלה בגין. האדריכל אוסקר נימאייר התגורר במלון כמעט שנה, ותכנן בסוויטה פרויקטים רבים בארץ שאף אחד מהם לא יצא אל הפועל.

.

מסעדת רונדו

סיבוב בחיפה בבית הצופה ובחומוס אבו יוסף

בחודשים האחרונים יצא לי להסתובב עם רוני לא מעט בעיר חיפה ומהסיבובים האלה הייתי יכול להציג כאן לפחות חמש רשימות, אבל מכל מה שראינו דווקא על בניין אחד אני מעוניין להתעכב בקצרה. אגב, על חיפה כבר כתבתי כאן כמה פעמים כשאת הסיבוב המקיף והמרתק ביותר בעיר, ערכתי עם מיקי לפני כבר כמעט שנה.

הרשימות האחרות שפרסמתי כאן על חיפה היו על מנהרות הכרמל, התותח שנעלם, בוסתן כיאט וגם סיבוב בזיזה (באישור כמובן) עם צבי אלחייני במשרדו של האדר' שלמה גלעד. מה שאומר שזו הרשימה השישית שאני מקדיש לחיפה – העיר שלעניות דעתי, היא העיר העשירה ביותר בהיבט הפיסי אך כנראה שגם החברתי. הפעם אניח את מבטי על מבנה שתוכנן לפני למעלה מ-70 שנה, שבטח אין חיפאי שלא מכיר אותו ומוכיח שפעם ידעו איך להתייחס לבניין פינתי, מה שהיום נדמה ששכחו לגמרי והאדריכלים מעדיפים לעשות שימוש בפתרונות מדף מבלי להסתכל ימינה או שמאלה. כמובן שישנם יוצאים מהכלל, כמו למשל הפרויקטים של מן-שנער במודיעין, ששבו באופן מודע וחד-פעמי להתבונן במספר ערכים שקיימים היו בבנייה העירונית של שנות ה-30 בתל אביב.

.

חזית בניין הצופה במפגש הרחובות הרצל וארלוזרוב

.

סיבוב בכפרי הגליל הערבים שנחרבו ב-1948

לפני כמה ימים פנו אלי מגורם ממשלתי בשאלה מה לעשות עם שאריות הכפרים הערבים שנותרו ריקים מאז שתושביהם גורשו או/ו ברחו משטחי מדינת ישראל הצעירה שהוקמה באותה העת, בהיותה תחת מצב מלחמה. לקח לי בדיוק דקה לנסח תשובה ברורה: שאריות הכפרים הערבים שנותרו אינם ריקים. אכן, התושבים, הריהוט ומרבית הבתים אינם עוד כאן. מרבית הבתים אם לא כולם נחרבו בידי אדם וזמן במהלך 61 השנים שחלפו, אך נותרו ערכים רבים ועשירים באותם מרחבים – אותם ניתן לחשוף גם לעיניי כלו, ובכך להעשיר את החוויה המקומית ומעל לכל לעשות צדק עם המקום.

 

הצלם מיקי קרצמן במסע צילום בין חורבות הכפר לוביה, היום: יער לביא (בין צומת גולני לטבריה)