אחד מהדברים המפליאים בנוף המקומי הוא שיחי הצבר: הם הגיעו לכאן מאמריקה רק במאה השש-עשרה ונקלטו כאן היטב. הם תפסו כאן כאלה שורשים טובים שככל שמנסים לגדוע אותם ולמחוק אותם – הם חוזרים ומופיעים, זה טבעו של המקום.
ב-1948 נמחק הכפר בית דג'ן ועל חורבותיו הוקמה בית דגן. מישהו אולי חשב שאפשר לשכוח את העובדה שאוכלוסיה אזרחית שלימה טוהרה מעל פני האדמה, אבל זה לא כך.
לקהות החושים הזו יש מחיר, הקולות שניסו להשתיק אתמול – הולכים ומתגברים, ובעקבות הרשימה שפרסמתי כאן על בית דגן/בית דג'ן, אני מפרסם כאן רשימה חדשה שבאה בעקבות התכתבות עם צאצא לפליט מהמקום המתגורר כעת בעמאן ד"ר איימן המודה. הוא ביקר בחלקת הוריו והדבר חיזק בו תשוקתו לממש את זכותו כאזרח – תוצר של טיהור אתני שהתרחש ממש כאן לפני 62 שנים.
המודה, בן לפליט מבית דג'ן, מתגורר ועובד בעמאן שבירדן. את ההתכתבות שנערכה באנגלית תרגמתי אני.
פתח לחצר שהיום כבר איש לא גר בה. מספור הבתים ברחוב קיבוץ גלויות בבית דגן עדיין נותר מימי בית דג'ן.
חלון אחורי 