צורת העיגול בה עשה האדריכל מנחם באר שימוש עוצמתי בשנות ה-80 בבניין חדר האוכל של קיבוץ געתון ובמרכז האמנויות במכללת עמק יזרעאל, חוזרת ומופיעה כמרכיב משמעותי במרכז ללימודי הסביבה, במכללה האקדמית גליל מערבי, הממוקמת בכניסה הצפונית לעכו. אך יותר מבניינים אחרים, זהו אחד המבנים הייחודיים ביותר מבחינה סגנונית שתכנן באר לאורך דרכו המקצועית, ויש בו גם דגש צורני בפרטים הקטנים כמו גם במסות עצמן.
מבחינה סגנונית שילב כאן באר בין ברוטליזם ובין פוסט-מודרניזם. הדגש הצורני בא לידי ביטוי בכל מרכיב: במרצפות המרובעות, העמודים המעוגלים, קוביות הבטון הנושאות ספסלי עץ, קירוי הזכוכית הפירמידלי, המדרגות הלולייניות והקשתות המשוכפלות בחזיתות האגפים הצדדיים.
אחרי שסיימתי עם רועי את הביקור במועצה אזורית מטה אשר (שכללה ביקור במושב רגבה, קיבוץ לוחמי הגיטאות ובשרידיו האחרונים של הכפר אל-סמיריה) המשכנו לעכו.
בעכו לא הייתי כבר כמה שנים, וככל שהזמן עובר אני רואה שהעיר חוזרת לידיים שהחזיקו בה עד 1948. ראשונה הייתה העיר העתיקה, אחר כך המנדאטורית והיום גם השיכונים שמקיפים את המרכז ההיסטורי הפכו כמעט כולם למטוהרים מאוכלוסיה הישראלית.
רע או טוב, בעוד שהישראלים יודעים להחריב כל מאפיין עירוני, שבים הערבים ומקימים לתחייה את עכו הערה והתוססת.
.
.
לפני כמה שנים, כשעוד הייתי סטודנט בבצלאל, בחרתי לכתוב איזו עבודה על עכו – אך ורק כתירוץ ללכת ולאכול אצל סעיד. את העבודה כתבתי עם סימה, וכשאחת המרצות במחלקה דורית מלין, שמעה על הנסיעה והסעיד, היא בחרה שגם להצטרף. זה היה הסיפתח ואני יכול להשבע ששמעתי אז את המלאכים יוצאים ושרים – זה היה החומוס הטוב ביותר שאכלתי עד לאותו היום.
הפעם לצערי לא שמעתי לא מלאכים ולא את דורית. החומוס היה מצוין, אבל לא יותר וברמה הזו – זה מאכזב. אל דאגה, הבקלוות ושאר הקינוחים המתוקים הנמכרים כל מטר בשוק העתיק של עכו, השיבו את הכבוד האבוד, והמלאכים שבו ושרו.
חוץ מכמה קבוצות של פרויקט תגלית, לא היה בעיר יהודי אחד לרפואה. זה לא שחסרים לי יהודים מול העיניים, אבל עכו העתיקה שעד לפני שלושה עשורים הייתה מאוכלסת כמעט אך ורק ביהודים, שינתה את פניה. אבל כל עוד שומרים כאן מרחק מהבועה, מצידי שיתפוצץ העולם. ממילא הפסדנו כבר את הגליל, ואני בטוח שעוד שתי קדנציות עם ביבי – הגליל ייהפך לאוטונומיה. אפרופו ביבי, ביום שהוא עלה לשלטון יחד עם "רק הליכוד יכול" אז אמרתי לשאול שחייבים מהר לעשות טיול בגולן ובמזרח ירושלים. אני תמיד הייתי בעד "עזה ומופז תחילה", אבל היום התקדמתי ואני בעד "בני ברק, וחלוץ תחילה".
בכל מקרה, חוץ מהשוק והנמל ביקרנו גם בחאן אל-פראנג'ה שהוקם במאה ה-16, ושערי העץ המצופים ברזל ניצבים עד היום בשער החאן. מתוך סקרנות בלתי מרוסנת ניכנסנו לאגפי המגורים במקום, ובעקבות זאת אני ממליץ לכל מי שיבקר בעכו העתיקה, לא לוותר ולסור ולראות את תקרות העץ המשתלבות בבנייה באבן המקומית. אומנם אחרי שאוכלים מנת חומוס גדולה אצל סעיד, כבר לא מתעניינים יותר בנופים, ארכיטקטורה ופרחים, אבל בכל זאת החאן הזה הוא עסק מרתק: הוא בנוי על החצר המרכזית של הרובע הוונציאני שהתקיים כאן מהתקופה הצלבנית, ובאמצע המאה ה-16 קיבלו רשות הסוחרים הצרפתים להקים באתר חאן שכלל מגורים, שטחי מסחר, אחסנה ופונדק. מאז המאה ה-18 פועל במקום גם בית ספר נוצרי שאגפיו הם החלקים המשוקמים היחידים במקום, וכל השאר על אף שכולו מאוייש – מוזנח ומתפורר.
התמונות שסוגרות את הרשימה הזו, צולמו ממש צמוד לחומת עכו במקום בו היה ניצב עד לא לפני הרבה זמן בית יתומים מוסלמי לבנים (1957), שתוכנן על ידי ויטה וכרמלי פלדמן שתכננו בעיר בין השאר גם את בית הספר לקציני ים (1959). בפעם הקודמת שהייתי פה בית הספר ניצב כולו על מכונו, אמנם נטוש, אך בדיוק כפי שהופיע בתמונות היפות בשחור לבן שצולמו ממש עם חנוכת המקום. להשלמת התמונה, מובאים בסיום שתי תמונות של הבניין מעת חנוכתו (מהספר המומלץ "הפרויקט הישראלי" של צבי אפרת, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004).
אגב, במגזר המוסלמי קיימים רק בתי יתומים לבנים דוקא ולא לבנות, כי על בת אתה מקבל עם נישואיה תשלום מוהר (Bride Price בלעז) ולכן העסק כלכלי, בעוד על בחור אינך מקבל דבר – ולכן רק הזכרים היתומים בחברה המוסלמית נשלחים לבתי יתומים.
אני אוהב את עכו. אומנם היא נראית כבר בוערת, ופיצוצים נשמעים מידי פעם בזמן שהישראלים רבים כאן עם הערבים, אבל בלי המתחים האלה עכו לא הייתה כל כך יפה כמו שהיא. כשאני חוצה את הכביש, בלי להתחשבן על מעבר חציה או רמזור ונהגים עוצרים מבלי לצפצף ונותנים לי לחצות – מקרה שחזר ונשנה בביקורי – הבנתי שכאן אולי קצת רבים מידי פעם, אבל גרים כאן אנשים סובלנים, כי בשום מקום אחר לא נתנו לי ככה לחצות מבלי לצעוק, לצפצף או סתם לדרוס. אני מתאר ללעצמי שככה לא שופטים אוכלוסיה, אבל כל ביקור שלי דווקא בעכו אני נחשף לתופעה חיובית בהתנהגות התושבים. אולי זה הים, אולי ההיסטוריה, אולי המסורת או אולי החינוך שמקבלים פה התושבים – אני כאן מרגיש טוב עם העכואים. עכו מפוצצת בפוטנציאל, ואני חושב שהיא מממשת אותו בכך שיש כאן מגוון עשיר ביותר של אוכלוסיה מכל המינים, הדתות והגזעים. אז לפני שמפתחים פה את האבנים והברזל, כדאי להמשיך ולהשקיע בתושבים.
לרשימה הזו לא יהיה סוף, אז כמו שאומר פתגם ערבי עתיק: "אם הדיבור שווה כסף, השתיקה שווה זהב" ונעבור לתמונות:
.
.
למעלה תמונות היסטוריות של מתחם בית היתומים המוסלמי הצמוד לחפיר ולחומת עכו העתיקה בתכנון ויטה וכרמלי פלדמן (מתוך: "הפרויקט הישראלי", צבי אפרת, מוזיאון תל אביב, 2004), ולמטה מצב האתר כיום, רק מבנה אחד קטן שרד את התופת.
.
.
אני מעדיף שלא לסיים בנימה פסימית, ולכן הנה קישור לסרטון שצילמתי בעכו במהלך הסיבוב שמוזכר כאן עם רועי:
.
.
ובאותה הזדמנות אתם גם יכולים לצפות בסרטון אקטואלי על העיר שהוכן על ידי מיכאל שטראוס שמציג עתיד אופטימי לעיר למרות ההפליה וההזנחה
עכשיו בא לי לחזור לעכו לאכול עוד מנת חומוס ולהצטלם עם חתן וכלה על החומה
חלון אחורי 