סיבוב בתחנת הרכבת הטורקית בסבסטיה

"בלילה של ה-5 במרץ נעשה הניסיון הרביעי של גרעין אלון מורה להתנחל ליד שכם. במבצע 'מסירות נפש' נטלו חלק רק חברי הגרעין, כמאה וחמישים במספר. הוא הוכן במשך כשלושה שבועות, תחת מעטה כבד של חשאיות. יום קודם ליציאתם התכנסו המתנחלים במגדיאל, בביתו של אחד מחברי גוש אמונים. המכוניות רוכזו בפרדס.

בתשע וחצי יצאה השיירה לדרך. המסע התנהל בכביש טייבה-טול כרם, ומשם המשיך לשכם בתוואי שהסיירים איתרו בעוד מועד. בשעה עשר וחצי הגיעה השיירה אל תחנת הרכבת בסבסטיה, ועמה משאיות עמוסות במצרכי מזון, מקרר חשמלי, גנרטור וחלקי מבנה. התחנה הישנה קידמה את פניהם כבנים השבים הביתה. מיד החלו בהקמת שני מבנים מודולריים ומבנה אבן. תוך שעה הופעלו במקום מטבח, חדר אוכל ובית כנסת. כל הלילה עבדו לאור פנסי גז, ועם בוקר ניצבו על עמדם שני צריפים וחצי מבנה אבן" (גרשון שפט: 'גוש אמונים – הסיפור מאחורי הקלעים', ספריית בית אל, 1996).

.

לפני כשנתיים עבדתי על תיק תיעוד עבור אדריכל אמנון בר-אור, שעסק בבניין תחנת רכבת העמק המצוי בליבו של בית סוהר שאטה. הודות ללימוד ולניתוח המדוקדק שערכתי למבנה, הפכתי לעלק מומחה לתחנות רכבת טורקיות. דבר זה, היווה בשבילי המשך ישיר לחיבה אותה טיפחתי משחר ילדותי אחר תחנות רכבת.

תחנות הרכבת הטורקיות הינן בעלות יופי קסום, שאינו קיים עוד באף מבנה אחר במרחב הישראלי: התחנות שאינן מובילות עוד לשום מקום מייצגות את הקידמה שבאה אל המזרח התיכון המפגר בסוף המאה ה-19. הן מייצגות את התחזקות הקולוניאליזם במקום ואת המפגש בין המערב למזרח. מעל לכל הן עדות אילמת לעתיד שהיה למקום: מערכת רכבות שחיברה את ארץ ישראל לרשת רכבות אדירה, אשר קישרה בין אפריקה, אסיה ואירופה – וכל שנותר מאותו עתיד הם מבנים מתפוררים, ריקים הנראים כבתי רוחות. אלה הרוחות של ארץ ישראל.

כך יצא, שבבוקר יום ג', אחרי שהוצע לי על ידי מאור וגיל, להצטרף אליהם כגלגל שלישי לצורך השלמת צילומים לסרט תיעודי על המקום – מייד הסכמתי. עורכי הסרט שעלול לכשיצא לחטוף אגרוף מימין ומשמאל, תקוע כבר זמן רב מידי בשל חוסר תקציב, ומשום מה החליטו השניים להרחיב לרגע את החומרים שלהם במקום. אז הצטרפתי.

בספרו של זאב ארליך "השומרון במלחמת העולם הראשונה" (החברה להגנת הטבע, 1987), מובא סיפורה המלא של התחנה: את התוואי המקורי תיכנן האדריכל הגרמני היינריך מייסנר עוד בשנת 1908. על פי תכניתו, תוכננה מסילה אשר תקשר בין חיפה לבין ירושלים דרך שכם,  אך רק בשנת 1913 הושלמה הנחת המסילה עפולה-ג'נין, וכך הוחל בהמשך הנחת המסילה לכיוון ירושלים. בעקבות מאבקים פוליטיים, אולצו הטורקים בלחץ צרפתי, להפסיק את הנחת המסילה בשכם ולא להשלים את המסילה לירושלים.

לכפר סבסטיה אתר אינטרנט מרתק ומומלץ לביקור. באתר ישנו עמוד הזועק לעזרה, המציג את התמונה העגומה בה חיים אנשים כמה עשרות של דקות מביתי.למרות שמשה האתיופי היה תמיד אומר ש"במלקמה כמו במלקמה", עדיין זה צריך להטריד ולהפריע לכל אחד – המצב האמיתי הזה.

לצערי כמעט ואף אחד לא עושה כלום. חוץ מהצבא…

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוחלט על חידוש הנחת מסילת רכבת השומרון, וכך הוקמה צומת דרכים למרגלות הכפר סבסטיה. בצומת זו הוקמה תחנת רכבת שנקראה "תחנת רכבת מסעודיה" ושלט בערבית עם ציון השנה הוצב על חזית הבניין. במקום זה, פוצלה המסילה לשכם ולטול כרם שקישרה לבאר-שבע ומאוחר יותר אף לסיני, וכך הפך כמעט בן לילה מקום שכוח-אל למרכז המדינה.

הכפר סבסטיה שוכן על חורבות העיר שומרון הישראלית שהייתה במקום בתקופת התנ"ך, והודות לכך כולל המקום אתר ארכיאולוגי עשיר עם אקרופוליס ותיאטרון רומי (גם בו ביקרתי בעבר, ובהזדמנות אעלה לכאן את הסיבוב שעשיתי שם, כולל עליה על מגדל המואזין של הכפר…).

תוואי זה הושלם בשנת 1915, ועל העבודה הטכנית פיקח מהנדס יהודי בשם ברוך קטינקא. מהנדס זה, אף זכה בתואר כבוד מיוחד לאחר שהציל את הפחה ג'מאל פשה בנוסעו על קו רכבת זה. בהמשך המסילה קיימת מנהרת רכבת באורך של כ-200 מ', כך שבעת שהרכבת בה נסע הפחה הותקפה באש, מיהר קטינקא שפיקד על הנסיעה להוביל את הרכבת למחסה במנהרה, ועל כך זכה בציון לשבח מאת הפחה. 

קו הרכבת אמנם שימש את הטורקים בעת המלחמה, והודות לו נעלמו רב העצים באזור אחרי שהפכו לחומר בעירה להנעת הקטר, אך תוך שנים ספורות בוטל הקו, והתחנה ננטשה.

על מה שהתרחש כאן בחורף 1975, כתבו כבר לא מעט. לא לחינם נבחרה הסצנה שהתרחשה כאן באותה העת, להופיע על כריכת ספרם המצוין של עקיבא אלדר ועדית זרטל "אדוני הארץ" (דביר, 2004) המוצגת כאן משמאל >.

סדרת התצלומים אותה צילם משה מילנר בחצר התחנה, באותו החורף שהפך את התחנה העזובה חזרה למקום שוקק חיים, היא מהמסמכים המרשימים ביותר שניתקלתי בהם.

מבנה התחנה הנו מבנה טיפוסי למבני תחנות הרכבת שהוקמו על ידי הטורקים לאורך מסילת הרכבת החיג'אזית; מבנה האבן הוצב לצד מסילת הברזל (ממנה לא שרד דבר, למעט סוללת עפר ומספר מעברי מים הבנויים מאבן ושמורים היטב), והיה מורכב משתי קומות המחופים בגג רעפים.

המפלס התחתון של מבנה התחנה יועד לטרמינל, אולם מכירת כרטיסים, אולם כבודה ומחסן והמפלס העליון יועד למגורי מנהל התחנה. בשונה מהתחנה בה טיפלתי בבית סוהר שאטה שהייתה בעלת מרפסת רחבת ידיים במפלס העליון, הרי שכאן את מקום המרפסת תפס גג רעפים.

בדומה לשאר התחנות (כולל תחנת הרכבת בבאר-שבע) גם כאן שולבה מערכת הסקה לחימום אגפי המבנה השונים, דבר שבא לידי ביטוי חיצוני בארובות – שלא שרדו כאן. במבנה שרדו המרצפות המקוריות, פרטי אבן ייחודיים בחזית הראשית וכן קשת אבן בפנים המבנה שהעלתה אצלי את ההשערה שלמעשה מבנה התחנה בנוי על מבנה קיים שהיה באתר.

"אדוני הארץ" הוא אחלה ספר היות והוא מצליח להקיף פרק זמן ארוך באופן מעמיק ואיכותי. המינוס שלו הוא שהכותבים בחרו שלא להכנס לנושאים תרבותיים, ובראשם תיכנון ההתנחלויות. עד היום למעשה אף אחד, לא ביקר והעריך את מפעל הבניה בהתנחלויות. אפילו המתנחלים לא מבינים במה הם חיים. הדבר בולט בחסרונו לאורך כל הספר, דווקא בגלל איכותו והיקפו. בשורה התחתונה זה ספר מרקסיסטי מומלץ.

אחד מהדברים שתמיד ריתקו אותי באותן תחנות, ובכל תחנה המצב שונה – זה מיקומו של גרם המדרגות למפלס העליון וממה הוא מורכב. במקרה של תחנת סבסטיה, גרם המדרגות היה מעץ ולא שרד ממנו דבר למעט קו הטיח על הקיר והפיר עצמו. שלט עם שם התחנה שרד על חזיתו של המבנה, אך כל הגג קרס, וכך גם חלק מהתקרות וחלקים מקירות הבניין.

מאותם תצלומים מחורף 1975, ניתן לראות כי הבניין היה שמור היטב: הגג שלם, מרזבי אבץ מקוריים, סורגים, קירות שלמים, דלתות – להם אין כל זכר כיום (למעט חלק של מרזב ששרד בחלקו האחורי והלא נגיש של מבנה התחנה). על פי המסופר, באחד מהניסיונות של הצבא לפנות את המתנחלים מהבניין, נהרס חלק מהמבנה.

במהלך הטיולים הלא שגרתיים שערכתי בשטחים, עברתי כמה פעמים ליד התחנה, אך תמיד חששתי להכנס לאותה חורשה בה מסתתר מבנה התחנה. ההזדמנות היום סיפקה לי את שאיפתי לביקור – והמשימה הושלמה! משימה נוספת שהושלמה בהמשך היום (ביקור בבריכת שחיה מאד מיוחדת) – הביאה לי לסמן 2 V ביומן ולהמשיך בדרכי.

אחרי שחיסלתי קיורטוש שלם, הפעם בשקט לבד בלי חברים ופלפון, הלכתי לערב שהתקיים על גג הבניין אותו תיכנן האדריכל זאב רכטר בשנת 1934 ברחוב הירקון 70, וכיום שוכן בו אחד מהמקומות היפים בתל אביב "החללית" המנוהל על ידי האדריכל (ובוגר בצלאל) כרם הלברכט.

במקרה באותו אירוע הגיע גם אמנון בר-אור, שמבין יותר מכל אחד אחר בתחנות הרכבת הטורקיות. כאשר הוא שמע על כך שהסתובבתי בתחנה בסבסטיה שעות ספורות קודם לכן, הוא לא ידע איך לבלוע את זה…

יהודה פוליקר בשיר "חלון לים התיכון" מספר ש"אחרי שהגעתי ליפו תקוות נולדו מתוך יאוש, מצאתי לי חדר וחצי על גג של בית נטוש". נטוש או לא נטוש, נדמה שפוליקר נותר עמוק בתוך הייאוש.רשימות על יפו שפרסמתי מעל במה זו עסקו בפרויקט ההתחדשות העירונית ביפו העתיקה משנות ה-60 (חלק מעבודה ללימודים), ועל בניין מרכז פרס לשלום בשכונת עג'מי.

הדוברים הערב היו שרון רוטברד, סמי אבו שחאדה ואלון חילו – שהתייחסו שלושתם למחיקתה של יפו ממרחב התודעה הישראלי. את החומר אני כבר מכיר לפני ולפנים כך שהרבה לא חודש לי, אבל את ההצגה במקום שדדה גברת שישבה מאחורי הדוברים והעירה מידי פעם הערה מתלהמת. לבסוף התפרצה הגברת הנסערת על הקהל והדוברים, ודרשה להשבית את הרוח הנעימה שנשבה במקום.

לחבורת יפי הנפש (שלבטח לפחות 75% מהנוכחים הצביעו חד"ש בבחירות האחרונות) לא היה קל לשאת את אותה אשה שביקשה להטריד באופן בוטה את שלוותם, ולהזכיר להם שהמלחמה הגדולה שהתרחשה כאן בשנת 1948 לא רק שינתה את המערך הפיסי (בו התמקדו הדוברים), כי אם פגעה בראש ובראשונה באוכלוסיה אזרחית.

כשהאורות כבו היא נשכחה יחד איתם.