סיבוב בלוד כולל שכונת הרכבת

עבר הרבה זמן מאז ביקרנו בפעם האחרונה אצל חליל ברמלה, אז בששי האחרון מצאנו את עצמנו שוב מנגבים חומוס בצוותא. כאן זה המקום בו קיימת בינינו הסכמה שבחומוס של חליל קשה להתחרות ותמיד יוצאים ממנו עם מצב רוח טוב.

הפעם שמנו לב, שצמוד למקום של חליל, ניצבת כנסיה יוונית. בדומה לכנסיות רבות בארץ גם היא מתחבאת מאחורי חומות ושערי ברזל, כך שלבקר בה – לא היה מצב, לפחות לא היום.

.

.

.

.

הפעם, חשבנו לחזור ולראות מה התקדם או מה חדש בלוד. וכמו תמיד, גם הפעם ראינו, שכאן לא משתנה דבר, רק מידרדר לו עוד קצת. יש כאן גם צד חיובי, שניתן ללמוד כאן המון: אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה, ארכיטקטורה, רפואה, משפטים ועוד. לוד היא ככל הנראה בור בלי תחתית, או פצצה מתקתקת שיושבת על התחת של תל אביב.

בביקור האחרון שלנו בלוד, ברחנו כמו עכברים, אחרי שכמה ילדים רדפו אחרינו. במשך הזמן, הזיכרון של הבריחה היטשטש, ולא זכרתי בדיוק מה הביא למצב המגוחך ממנו נמלטנו, אז החלטתי להציע לשאול, לשוב ולבקר בשכונת הרכבת וללמוד את המקום.

לקח לנו חצי דקה לזכור למה ברחנו מכאן בפעם שעברה, רק שהפעם באנו עם מגיני ביצים והחלטנו להישאר עד שנסרוק את המקום כמו שאנחנו אוהבים.

אחרי שחצינו את העיר "החדשה", וחלפנו על פני מרכז העיר המת, הכולל מרכז מסחרי, בניין עירייה ושני מגדלים ששימשו עד לא מזמן כמרכז קליטה – הגענו לשכונת הרכבת.

.

.

.

כבר מהרגע שחוצים את מסילות הרכבת, מרגישים שחודרים אל עולם אחר. זו חוויה שלא נתקלתי בה בשום מקום אחר במרכז הארץ (אפילו לא בבני ברק). שמות הרחובות בשכונה די מעניינים: הרחוב הראשי הוא רחוב יצחק רבין ושאר הרחובות הם על שמם של מנהיגים איסלמיים שלא סלדו מאלימות, גילוי עריות ושנאה לאוכלוסיה היהודית, שבדרך כלל התבטאה ברצח המוני.

את המרכז הלוגיסטי הגדול של חברת "דלק" לחידוש חביות, קשה מאד לפספס, ולמרות שמפעל שוכן מאחורי חומות בטון גבוהות, הנוכחות שלו הודות למכלי הענק שבתחומו, מורגשת בכל רחבי השכונה.

.

.

באמצע שנות ה-80, אבא שלי תכנן את המתחם בהזמנת חברת דלק, שאיתרה את המקום שכבר אז מצאה במקום חצר אחורית. לאחר גמר התכנון, החליט אבי, להוסיף מרכיב נוסף לתפעול, ושילב בו זירת אמנות בשיתוף מוזיאון ישראל, שאמורה הייתה לשרת את תושבי לוד בכלל ואת תושבי שכונת הרכבת בפרט. הוא אפילו זכה על המיזם בפרס "ארץ ישראל יפה", אבל העסק התמוטט די מהר. אחרי הכל, מה לחברת דלק ולטיפוח האוכלוסייה בלוד. 'דלק' יודעת למצוץ את הכסף והמשאבים ולדפוק את כל מה שמסביב.

על פי דו"ח העוני הסביבתי שהוציאה לאחרונה עמותת אדם טבע ודין, נמצא כי חברות הדלק הינן מזהמות הקרקע המרכזיות בישראל. וקשה לי להאמין, אם מישהו ביצע בדיקות זיהום קרקע בשכונת הרכבת. אז אולי כל הבלגן הזה שמתרחש בשכונה, נובע מזיהום המים שמטמטם את האנשים.

.

.

במבט מחודש היום על המתחם, אין לי מושג למה המקומיים לא זורקים גפרור או שניים למתחם, ולאחר מכן, אחרי שיפונו כל ההריסות, מרחיבים את תחום המחייה שלהם.

לראשונה, למדתי את לוד, הודות להיכרותי עם ד"ר חיים יעקבי, שבעבר חקר לעומק את העיר, ויצר פריצת דרך בתחום ביקורת המרחב בישראל. עמו סיירתי כאן לפני כמה שנים, והצלחתי ללמוד את האיכויות המצויות במקום. כמו למשל את שכונת הרכבת.

שכונת הרכבת הייתה שכונת המגורים היחידה, שהוקמה ביוזמת המנדט הבריטי. מטרתה הייתה, לשכן את פקידי הרכבת הגבוהים, לעובדי הרכבת ולמשפחותיהם, בשכונה נפרדת מהעיר, על פי עקרונות תכנון מערביים שאפיינו את התכנון הקולוניאלסטי הבריטי.

השכונה הוקמה בסמוך לתחנת הרכבת הגדולה ביותר שהוקמה עד אז בארץ ישראל. בתחילה הוקמו צריפי עץ, ולאחר תקופה קצרה, בשנת 1941, הוקמו בשכונה בתי האבן מפוארים שחלקם קיימים עד היום.

השכונה חולקה לשני רובעים: חלק אחד תוכנן כשכונת מגורים טיפוסית לפרברים שצמחו באותה העת בכל רחבי אנגליה. בתי השכונה הוקמו כבתים חד-קומתיים ומקופי גינות פרטיות. הבתים התאפיינו בגגות רעפים וארובות, ותכנית המבנה הועתקה ממבני מגורים טיפסויים באנגליה של אותה העת. כמו כן, פעלו בשכונה בית קפה, מועדון חברים ומגרשי טניס – שהכניסה לאותם מקומות היתה לאזרחים בריטים בלבד.

הרובע השני תוכנן להוות את הבסיס למרכז העסקים הראשי של ארץ ישראל (דבר שכמובן לא התממש) וכלל בתי מלון, חנויות ומשרדים. המחשבה למרכז עסקים ראשי, נבעה מהעובדה שתחנת הרכבת לוד היוותה צומת דרכים מרכזית: מסילת הרכבת בלוד חיברה בין מצרים, בירות וחיפה, תל אביב ויפו וירושלים, ושדה התעופה הסמוך שנפתח לטיסות אזרחיות בשנת 1937 – חיבר למעשה את ארץ ישראל עם כל העולם.

שני הרובעים נהנו מתאורה חשמלית (בשונה מיישובי הסביבה שנותרו בחשיכה עוד שנים רבות), וזאת הודות לגנרטור שפעל במקום כבר מראשית הקמת השכונה.

במהלך מלחמת העצמאות, לאחר שהבריטים נטשו את המקום, יושבו כאן מהגרים יהודים, אך די במהירות השכונה הדרדרה, והמשפחות היהודיות עזבו את המקום, ואת מקומן תפסו משפחות ערביות. במהלך השנים, נעשו כל מיני שינויים בשכונת הרכבת ובשכונת פרדס שניר הסמוכה לה (כמו למשל הקמתם של אלפי בתים ללא כל היתר), אך דבר לא הצליח להרים את המקום.

יעקבי איתר את תכניות המבנים הבריטים המקוריים, והפעם סיקרן אותי לראות מה נותר מהם. המרכיב הבולט ביותר באותם מבנים, הנראים כמו וילות לכל דבר, הן הארובות עשן שבראש גג הרעפים. כיום זה הדבר היחיד שניתן לראות, היות והבתים מוסתרים מאחורי גדרות אבן גבוהות.

השכונה עלובה, עזובה והרוסה, ובשטחים הפתוחים בה הונחו על ידי מנהל מקרקעי ישראל סלעי ענק, במטרה למנוע בנייה בלתי חוקית במקום. בביקור הקודם הסלעים היו מונחים על הקרקע חשופים, והיום מצאנו אותם מכוסים מתחת לשכבות אשפה ואדמה. עדרי כבשים וילדים ממלאים את הסמטאות, כנראה שכאן אף אחד לא הולך לבית הספר. מספר פעמים קפצו עלינו אנשים, בשאלה מה אנחנו עושים כאן ולמה אני מצלם. האווירה המאיימת הורגשה בכל פינה, ורק במקום בו הוקמה עמדת משטרה, הרגשתי קצת יותר בטוח לשוטט רגלית, לצלם ולשוחח עם תושבים שידעו רק בקושי עברית.

יחד עם זאת, חוץ מהמוניות הרבות שפקדו את המקום, הסמטאות היו שוקקות חיים ונראה היה שיש כאן פעילות חברתית ענפה. לא מצאתי שלטי "למכירה", כפי שתלויים כמעט על כל מרפסת בלוד, כך שנראה שתושבי שכונת הרכבת מרוצים מביתם ושכונתם.

.

.

המשכנו לשכונת רמת אשכול, שהוקמה בשנות ה-60 על חורבות מרכז העיר לוד הערבית שנחרבה עד היסוד על ידי אדריכלים ישראלים. אותם מתכננים אטומים, ראו בלוד הערבית דוגמה מובהקת לברבריות ולחוסר הטעם המזרחי.

במהלך השנים עברה השכונה מספר גלגולים: משכונה יהודית, הפך המקום למישכנם של עולים אתיופים וערבים שברובם שימשו כמשת"פים בשטחים. הסלט הלא בריא הזה הביא את השכונה אל פי הגיהנום, והמתח והאלימות כאן חוגגים מידי יום.

אפשר להסתובב כאן שעות, ולא לשמוע מילה בעברית. פעם אחת שוטטתי בין בתי השכונה עם מתכנן הערים יובל תמרי, שידע מעט ערבית והצליח לקשור שיחה עם מקומיים, מה שהפיג את חששם מנוכחותינו. אבל הפעם היינו כאן רק שאול ואני ובלי ערבית – אתה עוין למקום. אחרי איומים שדרשו מאתנו להפסיק לצלם ולהסתלק מהמקום, עשינו כמצוות המקום – והסתלקנו.

למעשה, רמת אשכול היא מעבדה לארכיטקטורה וחורבן, והדבר בא לידי ביטוי בחורבות מבני הציבור שנותרו כאן מלוד הערבית, לצד בתי השיכון הישראלים שקיבלו פרשנות חדשה על ידי תושביה הערבים החדשים של העיר.

את מקומם של מפליטים ערבים, תפסו פליטים יהודים, שאת מקומם תפסו פליטים ערבים, שלצידם התיישבו פליטים יהודים חדשים – הודות לזלזול וההתעלמות של הממסד מהמקום, יצרו כאן פצצה מתקתקת, אך יחד עם זאת מרהיבה בעושרה.

אז אם מישהו מעוניין לראות מה צופן העתיד של תל אביב, שיבא לבקר כאן.

.

.

אחד מבתי שכונת הרכבת המקוריים שתוכננו על ידי הבריטים, ובולטים בסביבתם הודות לארובת האבן שבראשם

.

.

אוכלוסיה חדשה בלוד: גרעין של דתיים שבונים עתה את פרויקט הבניה השני.

.

הדמויות המופיעות בהדמיית הבניין המוגמר, על גבי שלט הפרסום, מציגות דמויות חובשות כיפה המתהלכות ברחוב ומשלימות את יהוד המקום

.

.

זהו אחד מסדרת מבננים שתכנן האדריכל סלו הרשמן ובו ביקש להשיב לעיר את מושג הכיכר שקיבל אצלו ביטוי בצורת חצר מרכזית. כיום מיושבת השכונה בעיקרה בני מיעוטים משתפי פעולה, שלמעשה הפכו לרוב מוחלט במקום. בחור שעמד במרפסת איים עלינו שנסתלק, אז הסתלקנו.