סיבוב בבניין מרכז פרס לשלום ועוד

יום ששי האחרון החלטתי שאחרי שבפעם האחרונה שביקרתי בבניין החדש של מרכז פרס לשלום, היה בור ענק עליו עתיד היה לקום בית פרס לשלום > הגיע הזמן לבדוק מה קורה שם.

בפעם האחרונה שכתבתי כאן על סיבוב ביום ששי, בו ביקרנו בסלמה ובגלריות בתל אביב, שאול התלונן שזה נראה שלא עשינו כמעט כלום, כי לא עסקתי בעוד כמה מקומות די מעניינים בהם ביקרנו . ניסיתי להסביר לו שכאן זה בלוג שאני זה שמחליט מה יעלה, ולא הוא, ולכן לא הכל ייכנס. גם הפעם לא הכנסתי הכל, אבל בחרתי להיות יותר נדיב בכמות התמונות.

אז אחרי חומוס משולש אצל אבו חסן, המשכנו למה שנשאר משכונת עג'מי, והגענו למפלצת שנחתה בלב השכונה: בניין אטום ומנותק לחלוטין מהשכונה בתכנונו של האדריכל האיטלקי מסימיליאנו פוקסס. לפני כחודש ביקרתי במרכז הקונגרסים החדש שפוקסס מקים בימים אלה ברובע EUR שברומא, והבנתי שהצעצוע של פוקסס ביפו, הוא אנקדוטה בלבד במכלול העבודות שלו.

.

.

הקופסה שמונחת בניגוד לחוק הבניה הנוכחי, על קו החוף ממש, גובלת בבית הקברות העתיק של יפו. מעניין שגם "מוזיאון הסובלנות" של עוד מגה-אדריכל (פראנק גרי), מתנוסס לצד או על בית קברות של ערבים, ועל חשבון גן העצמאות. אבל אחרי כל הטרוניות, אין ספק שפוקסס, הפיל על תל אביב את אחד מהפרויקטים המרשימים ביותר הנבנים בעשור האחרון בישראל.

בשונה ממרכז רבין, מדובר במבנה צנוע בהרבה, אך בדומה לו – הוא אטום לסביבתו. הדבר בא לידי ביטוי שאין בו כל פתח הפונה אל הרחוב היפואי, וההתעלמות היא מופגנת ומקרינה ריחוק והתנשאות. אבל אולי אני עיוור, כי בסך הכל מרביתה של הבנייה החדשה בעג'מי היא כזו – ארמונות של מיני נובורישים שמדירים את רגליהם של התושבים המקומיים והוותיקים מהמקום.

.

.

.

בסוף, אחרי מאמץ לא קטן, הצלחנו למצוא את הכניסה לבניין והתחלנו בשיטוט שהפך לסיור יסודי בכל חלקי הבניין. התרשמנו מהחללים, בעיקר מחלל הספרייה הזוכה לטיפול תאורה מרהיב ובטח יהיה חבל כשהוא יתמלא בכל המדפים והספרים. אחר כך עשינו תחרות טיפוס על הקירות, ובגלל שאני הייתי עסוק יותר במה יקרה אם יתפסו אותנו, אז שאול ניצח. שאול במיוחד התרשם מפרטי הבניין השונים, ובעיקר מהתקרות האקוסטיות ומערכות תאורת התקרה שהורכבו ממש באותה העת. פרטי הניירוסטה והבטון מתחילים להאכל על ידי רוח הים הנושאת מלחים, וממש לא ברור לנו איך ינקו את מאות משטחי הזכוכית המרכיבים את חזיתות הבניין ודורשים ניקוי חיצוני ופנימי, כשלחלקם אין כלל גישה (בספריה הותקנה מערכת סנפלינג, אבל רק שם).

רשימה נוספת על יפו, בה התמקדתי בפרויקט ההתחדשות העירונית (בסטייל של פינוי-בינוי) במתחם יפו העתיקה, ניתן למצוא כאן.

נראה שהמשבר הכלכלי בעולם, לא פסח על בית פרס לשלום, וכמו השלום – השלמתו תיקח עוד הרבה זמן.

.

.

.

מעג'מי המשכנו דרך יפו העתיקה לבן יהודה, שם שוב עצרתי מול המגדל של נחום זולוטוב, ובחרתי להתמקד הפעם בפריקסטים שבחזית הראשית של הבניין הפונה לרחוב הראשי. בהזדמנות אחת, סיפר לי זולוטוב שבמטרה לחסוך בעלויות ולא להקים פיגומים חיצוניים שיתנשאו לגובה של 8 קומות, הוקמו החזיתות מאלמנטים תעשייתיים מבטון. מרכיבים אלו, נוצקו בתבניות במפעל "רסטרום" המיתולוגי. חוצמזה, הורכב באתר העגורן הראשון בעיר, דבר שפרץ לראשונה את קו האופק של העיר.

אחרי שביקרנו בדירה ששאול משפץ ברחוב הסמוך, חזרנו לרחוב הירקון וביקרנו בגלריה החללית שברחוב הירקון 70. חוץ מהעובדה שאת הגלריה מנהל בוגר המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, הבניין עצמו תוכנן על ידי זאב רכטר, במקום שכן במשך שנים רבות משרד האדריכלים של משפחת שרון, ולפני כמה שנים סמדר שרון עשתה לי בו סיבוב, עוד כשהמשרד פעם כאן.

הבניין שנבנה בהזמנת פנחס דבוילייצקי בשנת 1934, נחשב בזמנו לאחד מהבתים המפוארים בעיר, אך היום מצבו הפיסי (בעיקר החיצוני) הוא בכי רע – מה שלא ניתן לומר על התערוכה היפה המוצגת בחלל הקומה העליונה במבנה. ציפה קמפינסקי ויוחאי מטוס לוקחים את מה שהולך ברחוב, והופכים אותו בדרך הכי פשוטה לאמנות. אפילו על המדרגות.

יוחאי מטוס הזכיר לי שמעולם לא ביקרתי בגן המטוס שבגבעתיים (על גבול תל אביב), אז החלטנו לקפוץ לראות במה מדובר. מאחורי שלושה מגדלים שלמעשה מפוצצים בזקנים (בית אבות משען), מתחבא על אחת מהפסגות הגבוהות בגוש דן גן לא קטן. הגן מכיל לבד מחורשת עצים המזכירה חניון של קק"ל על חורבות כפר ערבי, גם מגרשי טניס, מתקני משחק לילדים ומתקני כדורת למבוגרים, ומדשאה שבמרכזה ניצב תורן שבראשו קבוע מטוס של חיל האויר. לכן אגב, קרוי הגן "גן חיל האוויר". הנה כאן בגבעתיים, בעודנו משקיפים על מגדלי הקריה הצבאית, מתנוסס מעל לראשנו מטוס פוגה מגיסטר נוצץ.

.

.