אחת לחצי שנה אני נוהג לבקר באיקאה. זו נראית לי תדירות נורמאלית לחלוטין, למרות שהורי, למשל, לא ביקרו אף לא פעם אחת בחנות מאז פתיחתה בשנת 2001. הבניין הכחול-צהוב המשתרע על שטח של 23,500 מ"ר, תמיד מושך אותי לשוב ולבקר בו, כמו מגנט לא מובן – אני חוזר אליו.
לבניין שתוכנן על ידי משרד האדריכלים מן-שנער, ישנם את כל המאפיינים שעודד מנדה-לוי הגדיר במאמרו "קניון": סגור, מוגן, מאובטח, מנוהל וממושטר, מאוכלס בצרכנים, חלל אשלייתי ומרחב של בידיון ועוד כל מיני. מה שבטוח: שישנם שני מקומות באיקאה שאני אף פעם לא מפספס: המסעדה ובית השימוש – והם שניהם צמודים זה לזה.
אחד מהדברים המושכים אותי לאיקאה, זו ההשתוממות מהתנועה המדמה את זו של המשוטט בעיר. ההתפתלות של נתיב ההליכה, המלא הפתעות וגילויים כל צעד, וחשיפה אל מקומות ואירועים חדשים – והכל בנתיב מלאכותי קבוע מראש, כמעט ללא אפשרות לסטייה. יחד עם זאת, המסלול השיווקי הזה, מועדף עלי בהרבה על מסלול ה-Highway המוכר מהסופרמרקט, שם החוויה הצרכנית משמימה בהרבה ביחס לזו שבאיקאה.
.
חלון אחורי 