סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ עין הנציב

מעט חדרי אוכל שרדו את תהליכי ההפרטה והשינויים החברתיים שהתחוללו בקיבוצים, ואף אחד לא ציפה כי גם מגפת הקורונה תוביל לסגירת חדרי אוכל. אחד מאלה הוא זה שבעין הנצי"ב. 76 שנה פעל חדר האוכל באופן רצוף ובראש השנה האחרון, עם כניסת הסגר השני, נסגר. צוות העובדים שהורכב מחברי הקיבוץ ומתושבי בית שאן פוטר והבניין הגדול והמטופח סגר את שעריו.

את מבני הציבור המרכזיים בקיבוץ עין הנצי"ב, הקיבוץ השישי שהוקם במסגרת תנועת הקיבוץ הדתי, הפקידו החברים בידיהן של אדריכליות. את בית הכנסת (1966) תכננה האדריכלית ג'ניה אוורבוך שעליו כתבתי כאן. וכאן לפניכם חדר האוכל השלישי שהוקם בעין הנצי"ב ונחנך ב-1976, אבל הראשון שנבנה כמבנה של קבע. תכננה אותו האדריכלית נעמי יודקובסקי (1996-1920), שתכננה בקיבוצים רבים ובעצמה היתה מייסדת וחברת קיבוץ לוחמי הגטאות.

רגע לפני הסגר עוד הספקתי לבקר בחדר האוכל. הצטרף אלי חבר הקיבוץ האדריכל בצלאל רינות שסיפר לי עד כמה הוא למד לאהוב את האדריכלות הברוטליסטית שממנה סלד בעבר. יחד המשכנו לסיבוב בבית המדרש שנחנך ב-1952 ואותו תכנן הרב והאדריכל יעקב יהודה.

ועל כך ברשימה זו.

.

חייו ומותו של חדר האוכל

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בבית יד לבנים ברמת גן

החיבור בין זיכרון ופנאי היו חלק מההווי הישראלי. אולמות מופעים נקראו על שמם של חללים וכן גנים ציבוריים שבהם גם שולבו בתי "יד לבנים". אלה הוקמו בראש ובראשונה להוות מוקד לשירות קרובי החללים, אך במקביל התקיימו בהם הרצאות, קונצרטים, חוגים ותערוכות. ברמת גן הוקם יד לבנים לצד מגדל תצפית שמתנשא מעל להר הבנים ובכך הפך לאחת מנקודות הציון הבולטות באזור. המגדלים עדיין לא צמחו בסביבתו ולא מסתירים אותו.

לפני כמה חודשים הסתובבתי בו עם האדריכל ד"ר צבי אלחייני במהלך סיבוב ברמת גן שמטרתו היתה להתמקד בבניינים שתכננו האדריכלים אנדריי לייטרסדורף ואיליה בלזיצמן. התוצאה היתה מאמר מקיף וראשוני שפרסמנו במשותף על עבודתם של שני השותפים שאותו אפשר לקרוא כאן. השניים תכננו את בית יד לבנים הראשון שהוקם – בפתח תקווה, ולאחריו תכננו גם את אלה שבחדרה וכאן. לצד אלה תכננו אתרי הנצחה נוספים כמו האנדרטה ב"גן הזיכרון" שבכפר סבא ו"בית הבנים" בקיבוץ רמת הכובש.

ברמת גן הצטערתי לגלות שכל השינויים שנערכו במבנה מסתירים את איכויותיו המקוריות. השילוב של גן עם מבנה ציבור ומגדל תצפית הוא שילוב שכיום כבר לא יוצרים. תמיד דוחפים איזה עסק פנימה וכל הגן נראה כמו מגרש כדורגל – מכוסה בדשא ושטוח. עם שקיעתה של האומה מרהיב לגלות כיצד אותם מבני "יד לבנים" הפכו למקומות דכאוניים ודוממים. תקרות אקוסטיות ונורות ששופכות אור לבן וחיוור. כאן למשל יש חדר זיכרון, אולם התכנסות וגלריות להצגת ציורים חובבניים. גם הגן הגדול שמתפרס על ראש ההר ולצד הבניין, למרות שעבר לאחרונה שיפוץ, נראה סתמי ואיבד את קסמו.

ועל כך ברשימה זו.

.

ביחד באותה סירה

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בתחנת ההשנאה של חברת החשמל בדרך אילת

רק לפני שנים אחדות נהרס בשדרות ירושלים שביפו מבנה תחנת ההשנאה ההיסטורי והותיר אותנו עם שתי תחנות אחרונות ששרדו מהתקופה שבה הזמינו את בכירי האדריכלים לעצב אותן. ברגע שבחברת החשמל הראו נכונות, אז ניצלתי את ההזדמנות וביקרתי באחת משתי התחנות שנותרו מאותה תקופה. תמיד סקרן אותי לגלות מה יש בפנים, והאם האדריכל עיצב גם משהו בתוך אותו מבנה שנראה כמו פסל סביבתי.

התחנה שהוקמה ב-1926 ומצויה בדרך אילת שבדרום תל אביב, תוכננה בידי האדריכל ריכארד קאופמן. את התחנה הוא תכנן עבור החברה במסגרת עבודות נוספות וגדולות יותר.

ועל כך ברשימה זו.

.

משקיף על העולם

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בבית הכנסת הגדול בחדרה

רגע לפני שעשיתי סיבוב בבית המשפט החדש של חדרה, ואחרי הביקור בקיר אמנות של דורון בר-אדון עצרתי לראות את בית הכנסת הגדול שתכננה האדריכלית יהודית שטולצר. מדובר באחד מבתי הכנסת הוותיקים בארץ (נחנך ב-1940) שנבנה בנקודה שבה הוקמה חדרה לפני 130 שנה. את ארון הקודש ואת הבמה עיצב האדריכל מאיר בן אורי.

שלוש החלטות תכנוניות הפכו את בית הכנסת למבנה ייחודי ויוצא דופן בין בתי הכנסת בארץ הקודש: (1) מגדל תצפית מתנשא בחלקו הקדמי והופך את הבניין לנקודת ציון שנראית ממרחק (2) שרידי הח'אן העותמאני ששימש את ראשוני המושבה והוסב למוזיאון וארכיון לתולדות העיר עוטפים את בית הכנסת ומושכים מבקרים. (3) בהשראת הפתח המקושת לח'אן עוצבו הפתחים בבניין שהפכו לאלמנט עיצובי חזרתי.

כבר כמה פעמים ניסיתי לבקר בבניין אך הוא תמיד היה סגור. למזלי ולשמחתי הגבאי בדיוק יצא מבית הכנסת והסכים לשוב ולפתוח את דלת הכניסה ולאפשר לי להסתובב ולראות מבפנים.

ועל כך ברשימה זו.

.

אות באות

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בבית פלטניק בשדרות בן גוריון 88

באופן חריג, הבניין נסוג מקו הרחוב ובחזיתו מדרכה רחבה במיוחד, הכי רחבה בכל שדרות בן גוריון. חזיתו סימטרית וכבר בכניסה ולצד בריכת דגי הזהב המוזנחת מגלים כי נעשה כאן שימוש רחב בקרמיקות צבעוניות. הן מופיעות בחזית הכניסה ולאחר מכן מלוות את העולים ויורדים במדרגות. חלונות עגולים וגדולים שופכים אור טבעי על המדרגות, ולמרות ההזנחה נעים לעבור כאן.

בנייתו של בית פלטניק, שנקרא כך על שמו של בעל הבניין המקורי שיזם את הקמתו, הושלמה ב-1938. הוא שוכן בשדרות בן גוריון 88, סמוך לבניין עיריית תל אביב והוא הוכרז לשימור. תכנן אותו האדריכל אליהו וולמן שאחראי לכמה מבתי הסגנון הבינלאומי שנבנו בתל אביב של שנות ה-30 וזו ככל הנראה עבודתו הידועה והבולטת ביותר.

ועל כך ברשימה זו.

.

פעם בשבוע

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בשתי מרפאות קופת חולים ברמת גן בתכנון זאב ויעקב רכטר

בסך הכל 80 מטרים ו-15 שנה מפרידים בין שני בנייני מרפאות שקופת חולים מסרה לתכנון משרד רכטר. המשותף לשתי המרפאות הוא החיפוי בלבני סיליקט כפי שנהגו אז לחפות מבנים של קופת חולים. מבנה קופת חולים מאוחדת מצוי גם הוא ממש בסמוך וגם הוא מחופה בלבני סיליקט.

חוץ מהחיפוי הפערים בין שני בנייני המרפאות שתכנן משרד רכטר הם משמעותיים – האחד שהוא גם המוקדם שבהם הוא מבנה תיבתי בו הושם הדגש הוא על הקו האופקי עם פתחי חלונות אנכים. המבנה השני והמאוחר הוא בעל אופי מבצרי ובו פתחי החלונות האופקיים  מוצלים באמצעות הקומות העליונות. הראשון הוסב לבית החייל ונוספה לו גם קומה, בעוד השני ממשיך ומשמש בייעודו המקורי כמעט ללא שינויים.

"המרפאות ברמת גן ממחישות בדיוק את המעבר מרכטר האבא לבן, כמו בתי המשפט בתל אביב", אמר לי האדריכל ד"ר צבי אלחייני כשעמדנו לפני כמה חודשים מתחת לבניין המרפאות שבפינת הרחובות דוד והרצל. זה המאוחר מבין השניים, מ-1972. הטא אפילו הוכרז לשימור ועל תכנונו הופקד האדריכל יעקב רכטר, במסגרת השותפות "רכטר-זרחי אדריכלים, פרי מהנדס". לא רחוק ממנו, ממש בהמשך הרחוב, ניצב בניין מרפאות נוסף מ-1956 שתכנן אביו, האדריכל זאב רכטר וגם הוא הוכרז לשימור, כך שההשוואה התבקשה.

ועל כך ברשימה זו.

.

כללית

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בגשר הבעל שם טוב ביפו

החיוך שתמיד מעלה גשר הבעל שם טוב נובע מהתפאורה שהוא יוצר באמצע הרחוב. תהיתי האם הגשר הוא אנדרטה לאותה עיר ערבית שהיתה יפו, האם הוא ניסיון להציג מילון צורות של הבנייה המקומית ואולי הוא דווקא התרסה שנועדה להציג סוג של חורבה שמרמזת מיהו השולט ומה כוונותיו לכל אותם אלה שנותרו כאן מאחור.

אבל אחרי שיחה עם האדריכל צבי הראל אני מודה שההתבוננות שלי על הגשר היא שונה.

ועל כך ברשימה זו.

.

פטיומקין וקיו

.

להמשיך לקרוא

סיבוב במוזיאון בונדנר בכור שבשווייץ

כמה ימים לפני שבקרתי באזור נתקלתי באינסטגרם בתמונת חזית בניין מוזיאון לאמנות בונדנר (Bündner Kunstmuseum) שדניאל זרחי צילם. זו היתה תרומתו הגדולה לנסיעה שלי. המוזיאון הפך לאטרקציה מרכזית באזור העיר כור (Chur), מרחק נסיעה של שעה וחצי מציריך. פרסומו נובע בגלל חזותו יוצאת הדופן, אך הצלחתו באה בעיקר הודות לתערוכות של אמנות עכשווית שמוצגות בו, תערוכות מאוסף המוזיאון המתמקד בין השאר בעבודות של תושבי קנטון גראובינדן, אוסף המונה כ-8,000 עבודות ובעיקר האוסף הגדול של עבודות אלברטו ג'קומטי וקרובי משפחתו.

אז אחרי הביקור בכנסיית הבטון שעליה כתבתי כאן, המשכתי אל המוזיאון. משולבים בו שני מבנים – האחד הוא וילה קלאסית וגם קצת ביזארית מ-1875 שתוכננה במקור בהשראת ווילות הרנאסנס האיטלקיות שתכנן האדריכל אנדראה פלדיו. המבנה השני הוא בניין עכשווי מ-2016 שתכנן משרד האדריכלים הספרדי barozzi veiga, שבראשו עומדים האדריכלים פבריציו ברוצי (Barozzi) ואלברטו וייגה (Veiga).

ועל כך ברשימה זו.

.

מכונת זמן

.

להמשיך לקרוא

סיבוב שישי ואחרון על מונוגרפיות של אדריכלים

לכבוד שבוע הספר שבוטל בחרתי לסקר מונוגרפיות שהוקדשו לאדריכלים בישראל. קוראות וקוראים יקרים זו הרשימה השישית והאחרונה שחותמת את הסדרה (הקודמות: 1, 2, 3, 4, 5).

הפעם בחרתי לפתוח עם לאופולד קרקואר שזכה לשתי מונוגרפיות ועדיין חסרה זו היסודית, המקיפה והמעמיקה ורק לאחרונה פרסמתי מאמר על "בית אוסישקין" שתכנן בקיבוץ דן. המאמר ובכלל הסדרה מסתיימים במונוגרפיה המוקדשת לרודולף ראובן טרוסטלר – כי זו ככל הנראה המונוגרפיה הטרייה ביותר שפורסמה כאן. בחרתי בה גם בגלל שזו הדוגמה הסמלית לחשיבות של אותם פרסומים, שפעמים בעקבות תחקיר הם חושפים לנו מידע וידע שלא היו ידועים עד כה, ובעיקר מוסיפים לנו נדבך בהבנת והכרת המרחב שבו אנו חיים.

מרבית הפרסומים שהבאתי כאן, ובסך הכל הופיעו כאן 64 פרסומים, הם לא לגמרי מונוגרפיות וחלקם אפילו לא ראויים להיקרא כאלה. חלקם הם פרסומים שיווקיים, חלקם מתמקדים רק בתחום או אפילו מבנה משמעותי אחד, חלקם לא מתבסס על מחקר מקיף וחלקם כוללים טקסט דל ועלוב שיתכן ואני היחיד שטרח וקרא אותם. אבל עדיין, הבאתי כאן את כל אלה שניתן ללמוד מהם משהו ולכן חשוב היה לי לכלול גם אותם בסדרה.

ועל כך ברשימה זו.

.

#6 ואחרון

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בשני פסז'ים בפריס

רק על זה שביבי וכנופייתו תקעו אותנו כאן צריך להעמיד אותם לדין ובתקווה לזרוק את כולם לצינוק. אבל במקרה של ביבי רצוי לדאוג שהוא ייזרק יחד עם המטורללת. היא כבר תאכל לו את המוח עם כפית. כי בגללו על פריס אנחנו רשאים רק לחלום. עדיין מותר לנו להיזכר, כמו למשל בפסז'ים שהוקמו בזה אחר זה לפני 200 שנה וממשיכים לפעול כמעט ללא כל שינוי. למרות שמדובר בסך הכל בשטחי מסחר שמשמשים גם קיצור דרך, הם מקפלים בתוכם את כל מה שאין לנו כאן. "מרחבי חלום" כינה אותם ולטר בנימין שמצא בהם את מבשרי מרחבי הצריכה המודרניים.

הפסז' האחד הוא Galeie Vero Dodat שתכנן (כנראה) האדריכל קונסטנט פרוטין (Protain) ואורכו 80 מטרים. השני נמצא בסמוך לו – Galerie Viviene שתכנן האדריכל פרנסואה-ז'אק דלנוי (Delannoy) ואורכו 176 מטרים. בשניהם בקרתי כשנאלצתי להמתין בפתח של מסעדה איטלקית שממוקמת בקצה של הפסז' הראשון. הסיבה שכל החנויות סגורות היא שהסתובבתי כאן בכריסמס.

ועל כך ברשימה זו.

.

בחלומות

.

להמשיך לקרוא

סיבוב במתחם המגורים בשכונת גילה שתכנן גרשון צפור

רגע לפני הסגר שהטילו עלינו ביבי וכנופייתו (שחושבים שהסגר לא חל עליהם), הספקתי להסתובב באחד המבננים היותר מוצלחים בגילה זה שתכנן האדריכל גרשון צפור והושלם ב-1983. כיצד ניתן לזהות את הצלחתו? המתחם נקי, מתוחזק היטב, הגינון מטופח ומלבלב והמקום שקט ונעים. יש תחושת ביטחון הודות לפריסה של הבינוי המתוכננת באופן בו פתחי החלונות פונים לחצר פנימית בה גם מתרחשת התנועה הרגלית ומחזקת גם בהצלחה את הקשר בין הדיירים ובין הסביבה הקרובה.

הרחוב הפנימי שחוזר ומופיע במבננים רבים באחרים בגילה, כזה שמיועד להולכי רגל בלבד ומשולב בבניין עצמו, מופיע גם כאן. אך זה החלק הפחות מוצלח בבניין – הוא מוזנח, מתפורר, לא בטוח ולמעשה מיותר לגמרי. פיצול התנועה היתה הנחייה של משרד השיכון באותן השנים שבהן תוכנן המבנן, ולמרות הכוונה הטובה התוצאה החלישה את הסביבה כולה. אבל בכמה מהלכים פשוטים אפשר היה למצוא לו שימוש אחר, לנצל את השטח טוב יותר ולא להותיר מקום כזה מוזנח.

כעת, עם פיתוח הרכבת הקלה בגילה, גם על המתחם שתכנן צפור לוטשים יזמים עיניים. הם מעוניינים לקדם בו פינוי-בינוי לטובת ציפוף התושבים, מהלך שיצדיק את הקמתה והפעלתה של מערכת להסעת המונים שעלותה גבוהה במיוחד. קודם שמזדרזים להרוס עצרתי במתחם כדי לראות מה יש בו.

ועל כך ברשימה זו.

.

עתיקה וצעירה

.

להמשיך לקרוא

סיבוב באנדרטה בקיבוץ ניר עם

את הנצחת החברים שנפלו במלחמת העצמאות בחרו חברי קיבוץ ניר עם להנציח ממש במרכז הקיבוץ, בנקודת החיבור בין מבני הציבור ובראשם חדר האוכל ובין בתי המגורים, המקום שבו חולפים כולם. את האתר עיצב ב-1964 האדריכל ויטוריו קורינלדי, בשעתו חבר קיבוץ ברור חיל הסמוך ואדריכל במחלקה לתכנון של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. לזכר החללים הוא בחר לעצב אובליסק בקיבוץ – עמוד זיכרון. היתה זו בחירה מיושנת אך קורינלדי המשכיל עשה זאת במודע.

החידוש היה שהעמוד היה בצורת משולש כדי לרמז על אותם שלושה בני הקיבוץ שנפלו (למעשה נפלו ארבעה), כולו מבטון חשוף ועליו הוטבעה דוגמה מופשטת של שקעים ובליטות. את העמוד הקיף ספסל עגול עם קיר זיכרון מלבני ועליו הותקן פסל ברזל. כל אלה יצרו יחד מקום. סביבם נשתלו עצים שהשתלבו בנוי הקיבוצי הטיפוסי. לפני שנתיים עבר האתר שינויים והרחבות שפגעו ברעיון המקורי של קורינלדי, ולמעשה מכל המכלול שתכנן שרד רק העמוד.

ועל כך ברשימה זו.

.

אובליסק בקיבוץ

.

להמשיך לקרוא

סיבוב במלון קלאב הוטל טבריה

ביבי וכנופייתו טסו לאמריקה והותירו אותנו כאן בסגר. על חו"ל אפשר לפנטז כבר יותר מחצי שנה וכעת גם על מלונות ארצנו אנחנו יכולים לחלום. אבל לא על מלון קלאב הוטל וגם לא על טבריה אני חולם, כי אלה מקומות שראו ימים טובים יותר וגם כשאין ברירה הם לא נחשבים אופציה.

סיבוב במלון קלאב הוטל טבריה מגלה שהוא משקף את מצבה הכללי של טבריה: המקום ראה ימים יפים יותר. הוא מוזנח ועם קהל עממי, אך מחירי האירוח בו נמוכים יחסית ואטרקטיביים. אם שמים בצד את מצבו של המלון, הרי שלחובבי אדריכלות ביקור בקלאב הוטל טבריה הוא מבוא מצוין להיכרות עם חוליה מרכזית בהתפתחות המלונאות בישראל בכלל ובהתפתחות השפה של האדריכל יהודה פייגין – בכיר מתכנני המלונות בישראל בארבעים השנים האחרונות. זו גם הסיבה שהגעתי לבקר בו.

המלון שנפתח ב-1984 במרומי העיר כולל 307 חדרי אירוח, חדר אוכל, בריכה ומגרשי ספורט. אפשר לזהות בו שני מהלכים שייחדו אותו משאר המלונות שנבנו עד אז בארץ: המהלךה ראשון נבע מהשיפוע החד של המגרש, לכן כל השימושים הציבוריים רוכזו בקומה העליונה, כשבקומה התחתונה מוקמה הבריכה ובין לבין רוכזו בתשע קומות כל חדרי האירוח כשלכולם מרפסת גדולה המשקיפה על נוף הכנרת והגולן. המהלך השני שייחד את המלון היה שיווקו כיחידות נופש בשיטת Time Sharing – מודל שהובא לכאן הישר מארה"ב והתגלה תוך זמן קצר כהשקעה שנויה במחלוקת.

ועל כך ברשימה זו.

.

כן

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בדירתם של האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר

לאורך 60 שנות עבודה תכננו האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר בתי דירות בכל רחבי הארץ וגם באפריקה. מגורים לא היה תחום ההתמחות שהביא לפרסומם, אלא מבני הציבור, כמו ספריית סוראסקי, הספרייה הלאומית, תיאטרון ירושלים ועיריית באר שבע. אבל גם את בתי המגורים שתכננו, הם עיצבו באופן מקצועי ולא שגרתי. את ביתם הפרטי הם בנו בחצר בית הוריה של שולמית, ברחוב בר כוכבא 16 בתל אביב, זמן קצר לאחר שנישאו.

לאורך השנים הורחב הבית בתכנונם, עד שהפך לבית דירות שתופס כמעט את כל שטח המגרש. אך דירתם המקורית נותרה כמו שהיתה. גם היום, קרוב ל-70 שנה מאז נבנה, שומרת דירתם על חיוניותה, וסיבוב בה מגלה מיד שמדובר בדירתם של אדריכלים. לפני חודשיים עמדה הדירה ריקה ומוכנה להשכרה וזו היתה הזדמנות להסתובב בה. זמן קצר לאחר מכן נמצא השוכר המאושר.

זה סיפור שראשיתו לפני מאה שנה ועל כך ברשימה זו.

.

הבית ריק

.

להמשיך לקרוא

סיבוב במתחם הראשון של האדריכל רם כרמי בשכונת גילה

המבנן הגדול והבולט שתכנן האדריכל רם כרמי, חתן פרס ישראל לאדריכלות זוכה פעמיים פרס רכטר ופעמיים פרס רוקח, הוא זה שמקבל את פני הבאים בשערי שכונת גילה. הוא גם יוצא הדופן מבין כל המתחמים שנבנו וזאת הודות לגן הציבורי הרחב שחלק מממנו עוטף ונראה כמו צומח ממנו.

העניין המחודש באדריכלות מסורתית באה זמן קצר לפני תכנון הפרויקט עם פתיחת שערי העיר העתיקה בירושלים, בעקבות מלחמת ששת ימים. עד אז מצאו האדריכלים את עיקר ההשראה באדריכלות הבינלאומית, בצרפת, אנגליה, גרמניה וארה"ב בעיקר. כעת המבט נותר כאן. הפרויקט שתכנן כרמי כמו עוד כמה מתחמים שהוקמו בגילה באותן השנים, היה מהראשונים בארץ שבו בא לידי ביטוי ניסיון אדריכלי לשלב אלמנטים מהבנייה הירושלמית המסורתית, כאלה מהותיים כמו סמטאות, קסבות, כיכרות קטנות, ארקדות, שערים, וכאלה עיצוביים כמו קשתות ואבן ובעיקר התמודדות עם טופוגרפיה הררית.

בימים אלה כשהרכבת הקלה הולכת ומוקמת בגילה, המתחם של כרמי, כמו עוד מתחמים רבים בשכונה, נמצא בסכנת הריסה לטובת בנייה צפופה וגבוהה יותר. הדיירים משוכנעים שהם יושבים על מכרה של זהב והסכמתם לפרויקט פינוי-בינוי יניב להם דירות מרווחות יותר, אבל הם מתעלמים מכך שהבנייה הצפופה והגבוהה והתכנון הגרוע הנהוג כיום בארץ, ייצרו להם סביבה שסביר להניח תהיה פחות נעימה ושלווה מזו שממנה הם נהנים כיום. הסוגיה לא פשוטה ורצוי להיכנס אליה עם הבנה ומודעות מלאה ככל הניתן לערכים של המקום.

ועל כך ברשימה זו. 

.

זה השער

.

להמשיך לקרוא

סיבוב במרפסת ים המלח במצפה יריחו

המהלך המפתיע במרפסת התצפית לים המלח שיצרו האדריכלים עמי שמואלי ועוזר שטול הוא במימוש דגם רעיוני שכמוהו חוזרים ויוצרים סטודנטים לאדריכלות באקדמיה וכאן הוא ממש התממש. מדובר במהלך של גילוי והסתרה, כזה שלאורכו חווה המבקר את המקום על מרכיביו השונים, כשהאדריכל מתווה לו את הדרך ומכוון אותו מבלי שירגיש. כך הצליחו האדריכלים להימנע מאותן מרפסות תצפית שגרתיות, אלא יצרו עבודה יוצאת דופן שיש לה ערך מוסף.

המרפסת שנחנכה ב-2014, ממוקמת במרחק מסוים מהשכונה הצפונית של ההתנחלות מצפה יריחו. הכביש המתפתל והצר מקשר בעיקרו אל אנטנה שנקבעה בראשה של גבעה נישאה. ליד האנטנה הוצבו כמה קרוואנים שהפכו לשכונה נוספת בהתנחלות – שיטה מוכחת לתפיסת שטח. הנוף המרהיב, השקט שמופר רק בידי רוחות חזקות, זמזום בלתי פוסק מהאנטנה הסמוכה והאוויר הנקי של המדבר, הופכים את המקום למוקד משיכה למי שמחפש להתנתק מעט מקצב החיים האינטנסיבי ולהתחבר למקום. ורק האנטנה המזמזמת מזכירה מה קורה פה.

ועל כך ברשימה זו.

.

בא והולך

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בבית פרידשטיין באמיל זולא 8 פינת ז'אן ז'ורס 14 בתל אביב

החלק האהוב עלי בבית הדירות שתכננו האחים האדריכלים חיים ויוסף כשדן, בפינת הרחובות אמיל זולא וז'אן ז'ורס בתל אביב הוא הגגון בכניסה. אם תגידו שמדובר בסגנון באוהאוס, אז כנראה שהפעם לא יהיה צריך לתקן ולומר שמדובר בסגנון הבינלאומי, היות ויוסף כשדן למד תקופה קצרה בבאוהאוס.

הבניין שנבנה ב-1937 והוכרז לשימור נראה כמו שהיה עם חנוכתו – יש בזה מן הטוב כי אפשר להתרשם ממנו מבלי שעבר ניתוחים פלסטיים, ומצד שני מצבו נראה בהתאם. המזל הוא שהבניין נבנה באיכות עבודה עברית גבוהה, ולכן אפשר עדיין לחיות בו באופן סביר.

.

גגון

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בפסל הסביבתי של ישראל הדני בכניסה לבאר שבע

פארק הדסה הוא מהגנים השכונתיים המושקעים שהוקמו בבאר שבע, והוא גם כולל פסל סביבתי גדול ויוצא דופן, "אואזיס" שמו, שכמוהו לא נבנה בערים בישראל. היסטוריון האמנות גדעון עפרת כינה את העבודה הזו שנחנכה ב-1995 "גן פיסולי, מעין 'פטה מורגנה' המתגלה בכניסה לבאר-שבע".

אלא שלעומת הגן עיצב אדריכל הנוף צבי דקל שעוטף את הפסל הסביבתי ונותר יחסית מטופח, הפסל עצמו שאותו יצר ישראל הדני, נבזז, הוחרב והעירייה הוסיפה והזניחה וממשיכה להזניח. לדעתי לא היה סיכוי לגן הפיסולי הזה בעיר ענייה ועלובה כמו באר שבע, אבל גם ברמת גן ובהרצליה הוא לא היה שורד.

ועל כך ברשימה זו.

.

יש אור שזורח מעל העיר הזו הלילה

.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: