סיבוב בבית פיליפ מוריי באילת

ניסיוני, נועז, מהפכני, מקדים את זמנו – הם רק חלק מהביטויים המתארים את בית התרבות הראשון שהוקם באילת ונחנך ב-1956. אבל גם בלי הביטויים האלה, מצפייה בתמונות היסטוריות ניתן לראות עד כמה הבניין בלט בנוף העיירה הקטנה שצמחה לחוף ים סוף. באותה עת, גרו כאן אפילו לא אלף איש ואילת היתה כפר קטן.

כיום הוא עדיין פעיל. המיקום שלו מרכזי: סמוך למרכז האזרחי ולרחוב הראשי של העיר, הכולל בין השאר את הספרייה שתכנן האדריכל צבי תורן (שסיקרתי כאן בחודש שעבר) והמרכז המסחרי שתכנן האדריכל זאב רכטר (שאסקר בהמשך). הבניין שהיה הגבוה והגדול ביותר ביישוב, מוסתר היום מאחורי עצי האשל הוותיקים המקיפים אותו, אך קל לזהות אותו בנוף.

מבחוץ נותר הבניין שלם, כמעט כפי שנראה היה ביום חנוכתו. בפנים נעשו שינויים שפגעו בייחודו וביופיו. עדיין, ניתן לזהות את המכונה הטכנולוגית שנוצרה כאן, ומהווה עדות לניסיון של אדריכל ישראלי לפתח שפה וטכנולוגיה מקומית חדשה.

ועל כך ברשימה זו.

.

קטע מהחזית הצפונית של בית פיליפ מוריי

.

(1) האדריכל

האדריכל אבא אלחנני שתכנן את בית פיליפ מוריי, היה מבכירי האדריכלים שפעלו בישראל במחצית השנייה של המאה העשרים. משכן נשיאי ישראל, כיכר המדינה, אנדרטת הטייסים בגן העצמאות – הם רק חלק מהפרויקטים שתכנן. אלחנני היה גם הדמות החשובה ביותר בכתיבת ההיסטוריה של האדריכלות הישראלית. חוץ ממאמרים רבים שפרסם בעיתונות היומית, ערך את כתב העת 'תוי' שסיקר בין השאר פרויקטים בולטים החל מ-1966 ועד 1992, פרסם את הספר "הארכיטקטורה כאמנות וכמדע" (משרד הביטחון ההוצאה לאור, סדרת אוניברסיטה משודרת, 1982), ולבסוף פרסם את הספר "המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20" (משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1998). על בניין אחר שלו, בית התרבות בכפר שמואל העומד נטוש ומפורק כתבתי כאן.

"זה בניין ציבור מוקדם מאד של אלחנני", מסביר צבי אלחייני, המייסד והמנהל של ארכיון אדריכלות ישראל שאצר ב-2009 תערוכה צנועה על עבודותיו של אבא אלחנני (שכתבתי עליה כאן). "לפני כן הוא עבד על פרויקטים קטנים אבל בודאי לא בקנה מידה כזה ועוד לאחר שזכה כאן בתחרות אדריכלים"".

"אחד הנושאים המהותיים שהעסיקו את אלחנני לאורך כל הקריירה שלו כאדריכל וככותב היה שאלת צביונה הייחודי של אדריכלות ישראל, סוגיה שעלתה תדיר כבר במאמרים המוקדמים שפרסם החל משנות ה-50 בכתבי העת המקצועיים ובעיתונות היומית. אלחנני הוטרד מהחקיינות הז׳ורנליסטית, כדבריו, של אדריכלי ישראל הצעירים וממה שהוא זיהה כהתחמקות עקבית של דור זה מניסוח ניב אדריכלי ישראלי מובהק שיעסוק לא רק בעיצוב ובצורה של אופנת הזמן אלא גם בהיבטים חומריים, אקלימיים, סביבתיים ומקומיים. כפי שאני מזהה, בית פיליפ מוריי היה ניסיון של אלחנני לפעול נגד הזרם ולגבש את 'האני מאמין' האדריכלי שלו מחוץ לאזור הנוחות של מאמרי הביקורת הכתובים, ולהעניק לו ביטוי בנייני ממש".

אלחייני טוען ש"אלחנני ׳חיבר׳ למעשה מבנה שכל כולו מניפסט של רוח המקום והזמן. זהו החוזק של הבניין אבל זוהי בעיני גם חולשתו. זהו אמנם בניין חלוצי באדריכלות הישראלית החדשה (היו תקדימים כמו-אקלימיים מעניינים לפני 1948, למשל חלק מהמבנים של ריכרד קאופמן) אבל נדמה שהעיסוק בפתרון הטבעי למיזוג האויר קם על הבניין, ונוצר כאן מזגן אחד גדול. נוסף על כך, הפתרונות הטכניים והטכנולוגיים שאלחנני השתמש בהם לא היו מפותחים אז מספיק, וכצפוי, חדלו מלתפקד שנים ספורות לאחר חנוכת הבניין והוא נזנח והוזנח״.

.

1963: שדרות התמרים ובית פיליפ מוריי – חזית דרומית (מקור: מוזיאון אילת)

.

(2) ביקור

סיור באילת חושף את עושרה האדריכלי: גם בחלק המזרחי והדרומי של התיירות והנופש וגם בחלק המערבי של העיר עצמה. באזור המלונות שלאורך החוף ניתן ללמוד על התפתחות תכנון בתי המלון בארץ ובחלק העירוני ניתן ללמוד על הניסיונות שערכו כאן האדריכלים. המייחד את אותם ניסיונות הוא העיסוק באקלים ובטופוגרפיה – דבר שלא חוזר על עצמו באף עיר אחרת בתדירות ובהיקף דומה למה שארע באילת.

בית פיליפ מוריי הוא ככל הנראה המבנה בו העז אדריכל ללכת הכי רחוק מבחינה טכנולוגית, וזאת מבלי לוותר על עיצוב אלגנטי שמדגיש את ייעודו של המבנה כבית תרבות לתושבי העיר. הרבה ראשוניות היתה בו ומסיבה זו החליטה עיריית אילת להכריז עליו כמבנה לשימור. ההכרזה אולי מנעה את הריסתו, אך מעמדו כמוקד עירוני שקע וכל אותם ערכים שבגללם חשוב לזכור אותו נעלמו. לכן, לא ברור למה לא מחדשים אותו ואת סביבתו, כי היום נראה הבניין כמו שריד לתרבות שהיתה ונעלמה.

ביקור בשעת אחר צהריים מאוחרת חושף בניין פתוח אך ריק מאדם. המרכז של אילת כבר התפורר ונשכח. מי יבוא לכאן כשמקומות כמו האייסמול וביג מציעים גישה נוחה, רשתות ואטרקציות? בפיתוח המרחב הציבורי לא נגעו כאן שישים שנה ואפשר לצלם פה באמצע היום סרט אפוקליפטי.

ארבע חזיתות הבניין הן המרכיב המרשים ביותר היום, כי בקושי נגעו ושינו אותן. כל אחת מהן שונה ומספרת את הפטנט הטכנולוגי הפשוט שהבניין הזה ייצג ב-1956. יש גם חזית חמישית – התקרה, אבל אותה שינו והחליפו ולכן ניתן ללמוד על מקומה וחשיבותה בבניין רק מתמונות.

החזיתות המזרחית והמערבית הן חזיתות מוארכות ואטומות, למעט פתח כניסה ויציאה אחד בכל חזית וכן חלונות זעירים שכמעט בלתי נראים. החזיתות מחופות באבן גרניט אדמדמה. הכניסה הראשית בחזית המזרחית בולטת הודות לגגון אסבסט לבן שיצר מחווה לבאים (היום הוא עשוי פרספקס). הודות למראה החזית הזו כינו תושבי אילת את הבניין "המבצר" (חזית אבן עם פתח שהזכירו חומה עם שער). החזית הדרומית מורכבת ממערכת תריסים לאוורור והחזית הצפונית מורכבת מבלוקים חלולים המסתירים את הפטנט הטכנולוגי שהפך את הבניין לכל כך חדשני לתקופתו.

על הטכנולוגיה של בית פיליפ מוריי מספר עזרא כהן (83), שניהל את הבניין כרכז תרבות בין השנים 1964-1960 והתגורר בעיר מאז 1953 (הוא החליף בתפקיד את אלכס אנסקי שניהל את הבניין במשך שנה וחצי): "הרוח הצפונית היא הרוח הדומיננטית באילת ורצו לנצל אותה לצינון הבתים. כבר ב-1952 נבנו כמה בתים עם טפטפות שציננו את האוויר בבית, אך זה לא הצליח וירד מהפרק. כמה שנים לאחר מכן הגיע יהודי עירקי בשם שמש שהציג פטנט שהביא מעירק. הוא לקח את החלונות הצפוניים בבתים, הציב עליהם רשת חוטי ברזל שתמכה בשתי וערב של שיחי סירה קוצנית הגדלים בערבה. מעל לכל זה הוא הוציא ברז שטיפטף טיפות מים. כתוצאה מהמפגש של המים, הקוצים והרוח הצפונית, התאיידו המים וצננו את האוויר שהוזרם אל תוך הבית. כשהקימו את בית פיליפ מוריי החליטו לבנות את כל הקיר הצפוני בשיטה הזו ובנוסף, השתמשו בבלוקים חלולים שהסתירו את הקוצים. זו היתה הצלה של ממש לאילת כי באותה תקופה לא היה פתרון אחר".

בעת הביקור אולם המופעים היה נעול. לכן הסתפקתי בביקור באזורים שכן היו פתוחים. תחילה אולם המבואה ולאחר מכן למעלה לאולם ההרצאות. עיון בתכניות המקוריות מגלה כי הבניין היה מחולק לשלושה אגפים עיקריים:

(א) המבואה: ממוקמת במרכז הבניין עם גג כפול שהורכב בחלקו התחתון מסדרה של תריסים ובחלקו העליון משטחי אסבסט שבמרווחים צרים אפשרו חדירת אוויר קר אך מנעו כניסת גשם וקרני שמש ישירות. במרכז האולם נתלה גרם מדרגות מרשים שצמח מתוך בריכת נוי. לפני כמה שנים הוחלט להסב את אולם המבואה למועדון ריקודים והמדרגות התלויות שתפסו חלק מרכזי באולם נהרסו והוחלפו במדרגות רגילות והברכה סולקה. גם התריסים נאטמו ותקרת גבס כיסתה עליהם.

(ב) האגף הצפוני: במפלס התחתון היה במקור מזנון ובמפלס העליון ספרייה שמאוחר יותר חולקה והפכה לחדרי חוגים, הרצאות ומשחק (שח מט וכד'). היום בקומה התחתונה יש אולם המשמש סדנת אמנות, משרדי הנהלת הבניין, שירותים וחדר של הסתדרות המורים באילת. במפלס העליון יש חדר הרצאות, משרד המשמש גרפיקאית, משרד המשמש את עורכי בחינות בבתי הספר בעיר (שנקרא "תחנת קליטה" כי כאן קולטים את הבחינות), וחדר המשמש את הנהלת "מכללת ניהול פלוס".

(ג) האגף הדרומי: אולם למופעים, הצגות, קולנוע וקונצרטים ובו כ-400 מושבים. לאחר הבנייה הוחלט שהוא גם ישמש להקרנת סרטים ולכן מחוץ לבניין ובצמוד לחזית המערבית נבנה חדר למכונת הקרנה ומכונת תרגום. במקור היה האולם שטוח, אך כדי לשפר את איכות הצפייה הוא עבר שיפוץ בשנות ה-80 וכיום המושבים בו מדורגים.

אגף רביעי הוא מרתף הבניין. במקור שימש למגוריה של מיקי מיכאלי, רכזת התרבות הראשונה של אילת שגם היתה הראשונה שהפעילה את הבניין. לאחר מכן שימש המרתף להצבת מכונת דפוס בה הודפס המקומון הראשון של אילת "עלון אילת" שהתגלגל מאוחר יותר והפך ל"ערב ערב" – המקומון הוותיק ביותר בישראל. שם גם הוכנסו מכונות מיזוג האוויר והותקן חדר חושך למועדון הצילום של תושבי אילת.

.

החזית הדרומית ומשמאל שלושת בתי ההסתדרות, 1964 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

.

(3) תולדות

"זו היתה מהפיכה ארכיטקטונית וגם מהפיכה תרבותית", סיפר לי עזרא כהן. "עד שפתחו את בית פיליפ מוריי, כל הפעילות התרבותית באילת התקיימה בבית החייל או באמפיתאטרון שהיו סמוכים לחוף ולכן היה צריך תמיד לרדת למטה. ברגע שנפתח הבניין במרכז העיר כל הפעילות התרבותית היתה הרבה יותר קרובה".

חצי שנה בלבד לקח לחברת "סולל בונה" לבנות את הבניין שיזמה הסתדרות העובדים (בעלת הנכס עד היום). מיותר לציין שמדובר בעבודה עברית, היות וכמו כל הבתים שנבנו אז, הפועלים כולם היו ישראלים. ארוע חנוכת הבניין התרחש ב-1955, אך האירוע היה רק מופע ראווה והבנייה הושלמה ב-1956. לחנוכת הבניין הגיעו נציגי האיגודים המקצועיים בארה"ב שתרמו להקמתו 100 אלף דולר, והודות לכך נקרא הבניין על שמו של ראש האיגוד שנפטר שנה קודם לכן – פיליפ מוריי. על חשיבות הבניין באילת של אותן שנים ניתן ללמוד מהעובדה שביום חנוכת הבית, נקבע יום שבתון החל מהשעה 1 בצהריים, וזאת במטרה שכל התושבים ישתתפו באירוע.

מי הופיע כאן? "מי לא" עונה שמוליק תג'ר שניהל את הפעלת והחזקת הבניין בין השנים 1969-1964 ולאחר מכן בשנות השמונים. "אריק איינשטיין, חווה אלברשטיין, שמוליק קראוס עם ג'וזי כץ, התרנגולים, אריס סאן, אריק לביא, הדודאים – שהופיעו כאן הרבה, הפרברים, הפילהרמונית הישראלית, והיו עוד הרבה". הבניין לא פעל רק בשעות הערב, כי בשעות אחר הצהריים התקיימו חוגים (לילדים, מקהלה, מחול, דראמה) ובשעות הבוקר התקיימו שיעורים להשלמת בגרויות.

כבר ב-1965 נאלצה הנהלת הבניין להשבית בו את הפעילות והוא נדרש לעבור שיפוץ יסודי. עד 1970 הספיקו לערוך שינויים נוספים בגלל קריסת מערכות ואכזבה מהתכנית המקורית. ב-1963 הופיעו כאן חברי להקת "התרנגולים". הם רקדו וקפצו על הבמה בהתלהבות עד שלבסוף קרסה הבמה יחד עם כל חברי הלהקה. בנוסף, מערכת הטפטפות נמצאה לא יעילה והוחלפה במיזוג אוויר קונבנציונאלי. נבנה בניין ספרייה חדש וכל אגף הקומה העליונה בבניין שינה את פניו וחולק לחדרי חוגים.

.

(4) הווה ועתיד

"דברתי עם אנשים באילת וכנראה שיש אנשים שלא רוצים להחזיק בבניין ואנחנו מאוד חוששים שירצו להרוס אותו ולבנות במקומו", חושש עזרא כהן. "לכן פעלנו ודאגנו שהבניין יוכרז לשימור, אבל זו עדיין בעיה".

"הוא עדיין בית תרבות" קובעת מרב אפק שמנהלת את הבניין מאז 1993. "פעמיים בשבוע מגיעים כמאה איש לשמוע הרצאה, יש הצגות ושבוע הבא למשל יש לנו את הצגת הפרינג' 'מייקל', יש מנויי זמר, 'סל תרבות' לבתי ספר. זה אולם כמו שהיה פעם, בסגנון אולמות 'מופת' עם במה בינונית ולכן הוא לא מתאים להצגות של בית ליסין או הקאמרי". האם החשש של כהן לגבי עתידו של הבניין מוצדק? "הבניין לשימור והוא לא צריך לדאוג. זה לא בניין שיגעו בו".

.

חזית חוברת שהופקה כנראה לחנוכת הבניין (מקור: אאי)

.

(*) תכנון מרכז פיליפ מוריי / מאת אבא אלחנני, אדריכל הבניין

הטקסט שלהלן התפרסם באנגלית בחוברת שראתה אור עם חנוכת הבניין בשנת 1955 או 1956. תרגם אותו מאנגלית (לפני עריכה לשונית) צבי אלחייני מארכיון אדריכלות ישראל. הוא איתר את החוברת, ותרגם את הטקסט במיוחד לרשימה זו. תודה לצבי:

.

הצבע השולט באילת הוא כחול. השמיים כחולים וכך גם הים האדום. פה ושם מציץ מעט ירוק מבויש, ונראה שקשה לצמחייה להיתפס כאן. מהמרחק נשקפים הרים כחולים, ורודים וסגולים בעוד מתחת לרגליך ערבוביה כהה של אבני ים בצבעים שונים. בחורף אילת היא גן עדן, אבל בקיץ יש בה אקלים מדברי, חם ויבש באופן קיצוני, לחות שנעה בין 10 ל-20 אחוזים וטמפרטורות מעבר ל-40 מעלות צלזיוס ההיא הנורמה. אולם, המטרידים מכל אלה הם משבי הרוח החמים והיבשים המנשבים במרבית ימי הקיץ.

כשניגשנו לתכנן את המרכז ע"ש פיליפ מוריי במסגרת התחרות פומבית, לא היתה בידנו שום מסורת מקומית לעקוב אחריה או לצמוח מתוכה. ההשראה שלנו באה מנופי אילת ומהידע שלנו על האקלים שלה. המטרה שלנו היתה לתכנן את הבניין כך שייראה כאילו צמח מתוך הקרקע, ללא כל רושם של ייבוא זר. השיקול הזה, יחד עם תנאי האקלים, הובילו אותנו לתכנון הבניין.

הבניין מורכב משלושה מבנים ריבועיים פשוטים. בצפון מיקמנו את האולם (250 מ"ר) בשטח שנועד למפגשים, הרצאות ומופעים מכל סוג. לכיוון דרום מיקמנו בניין דו-מפלסי שבקומת הקרקע שלו מזנון, חדר פינג-פונג, משרד אב הבית, אזורי מחיה וחדר מכונות; ואילו בקומתו השנייה ספריה, אולם קריאה וחדרי לימוד שמחוברים ביניהם אך גם מופרדים על ידי הריהוט. סמוך להם מיקמנו חדר משחקים (שחמט וכו') ושני חדרי ועידות. שני האגפים מופרדים על ידי פאטיו מוצל המהווה חלל מעבר בין האווירה המצוננת באופן מלאכותי בתוך המבנה לבין האוויר הפתוח שבחוץ. הפאטיו משמש גם כהמשכו של האולם והמזנון, וכן מהווה קשר אופקי ואנכי בין כל חלקי הבניין. במרכז הפטיו מזרקה דקורטיבית, ומעליה תלוי גרם מדרגות קליל שאינו נתמך בקירות ומוביל למפלס השני.

בניסוח הצורה והקונסטרוקציה של המרכז, היה הכרח לצמצם את המשטחים החיצוניים למינימום, כדי להפחית את המשטחים החשופים לשמש. באופן עקרוני תוכננו חזיתות הבניין בחלוקה הבאה: שני קירות חלקים לחלוטין (מלבד הדלתות) ושני קירות שקופים. הקירות החלקים הפונים למערב ולמזרח הם בעלי בידוד גבוה ובעלי עובי של כ-60 ס"מ. הקירות הצפוני והדרומי תוכננו כך שיחדור בעדם אוויר לכל חלקי הבניין. למעשה, נועדה הרוח הצפונית לצנן את הבניין לאחר שהיא עוברת דרך מסך מים. בעיקרון הידוע הזה כבר נעשה באילת שימוש קודם לכן. במקרה הזה שני קירות של המבנה נבנו בעזרת בלוקים חלולים, ביניהם מערכת צינורות שמטפטפים מים ומלחלחים את האוויר החודר לבניין, כך שהלחות בו עולה לבין 50-40 אחוז ומפחיתה את הטמפרטורה בכמה מעלות. באירועים צפופים כגון מופעים, ידענו ששיטת הצינון הזו לא תהיה מספיקה ולצורך כך הותקנו גם תשתיות למערכות מיזוג אוויר. מיזוג אוויר מייצר בעיות אחרות, כמו מעבר חד מהאקלים החיצוני לאקלים הממוזג. לפאטיו, המוצל בכל שעות היום, נועד תפקיד גם בריכוך המעבר הזה. הפאטיו נועד גם כדי לספוג את האוויר החם שייצא מתוך הבניינים, ולצנן את האוויר הזה בעזרת הלחות מן המזרקה. הקונסטרוקציה של הפאטיו מרככת את המעבר האקלימי בין הפנים והחוץ.

עשינו שימוש בחומרים מקומיים ככל הניתן. גם חומרים אחרים נכללו בבנין במצבם הטבעי, כפי שהיה נראה לנו נכון בהתאם לפראיות הנוף בסביבה. החזיתות המערביות והמזרחיות של הבניין מחופות באבן גרניט מקומית שנחצבה במרחק נסיעה של מספר דקות מאתר הבניין. האבן ורודה, אפורה ולבנה, ומתמזגת נפלא עם גווני הנוף ההררי. רצפת הפטיו עשויה מבטון לא מהוקצע בו שולבו פסים המורכבים מלבנים שרופות. לבנים חשופות שולבו גם בעמודים ובמקומות אחרים במבנה. לוחות אסבסט שטוחים סיפקו מראה שקוף וקריר הן לגג הפטיו והן לגגון הכניסה לבניין. קירות הזכוכית הכפולים בצפון ובדרום מולאו בינהם בצמר זכוכית שנועד לשמש הן כמבודד תרמי והן כחוסם של אור השמש החזק.

הקונסטרוקציה הסופית של הבניין היתה כרוכה בקשיים לא מעטים: החומרים הלא מקומיים הובלו במשאיות במרחק של מאות קילומטרים מהעיר הקרובה ביותר, באר שבע, ולא נמצאו באילת מספיק פועלים מיומנים ובשל כך הובאו פועלים מנוסים מכל חלקי הארץ. למרות אלה, שרתה רוח ייחודית בעת העבודה על הבניין וכל המעורבים בהקמתו התאחדו לקבוצה אחת שהתמסרה למשימה.

.

דבר האדריכל. תרגום הטקסט מופיע כאן בהמשך הרשימה (מתוך חוברת על הבניין, מקור: אאי)

.

דבר ראש הממשלה (מתוך חוברת על הבניין, מקור: אאי)

.

תכנית קומת קרקע: אולם המבואה במרכז כשהמדרגות יוצאים מעל בריכת נוי (מתוך חוברת על הבניין, מקור: אאי)

.

קומה עליונה (מתוך חוברת על הבניין, מקור: אאי)

.

חתכים. למרות שאינה מופיעה כאן, יש בבניין גם קומת מרתף (מתוך חוברת על הבניין, מקור: אאי)

.

גב החוברת (מקור: אאי)

.

מדרגות מרחפות ובריכת נוי. גג תריסים. אולם המבואה, שנות החמישים (מתוך חוברת על הבניין, מקור: אאי)

.

אולם המבואה, שנות החמישים (מקור: אאי)

.

אולם המבואה, שנות החמישים (מקור: אאי)

.

1974: קבוצת הבלט הראשונה באילת לצד בריכת הנוי והמדרגות המרחפות בפטיו שבמרכז הבניין (צילום: שמוליק תגר, מקור: מוזיאון אילת)

.

אולם רב תכליתי (מתוך חוברת על הבניין, מקור: אאי)

.

האורגן החדש שנתרם על ידי כת המקויה, שנות ה-70 (מקור: מוזיאון אילת)

.

1987: הפטיו במרכז הבניין מקורה בתריסים דקים

.

(*) דמוגרפיה:

926 תושבים התגוררו בעיר בשנת 1956, השנה בה נפתח בית פיליפ מוריי. ב-1961 נרשמו בעיר כבר 5,200 תושבים.

מה גרם לצמיחה המהירה? ב-1956 נחנך הכביש החדש לאילת שירד ממצפה רמון והקל על הגישה לעיר. ב-1957 נפתח המכרה בתמנע שקלט כ-450 עובדים שיחד עם משפחותיהם מדובר בכמה אלפים. באותה שנה, בעקבות מבצע קדש, פתח חיל הים בסיס בעיר והביא אתו גם הוא אנשים ומשפחות. בית החולים הורחב וקלט רופאים ואחיות. הברון רוטשילד רכש את חברת "אפיקי נפט" שצמחה במהירות והפכה לחברה גדולה. ב-1958 החלה הפעלתו המלאה של מכרה תמנע ומספר העובדים במכרות הוכפל. מפעל לבתים טרומיים נפתח ואילת הוכרזה כעיר.

יותר מחמישים אלף תיירים הגיעו ב-1959 לאילת. מיעוטם ישן במלונות הבודדים שפעלו בעיר וכל השאר ישנו על החוף. ב-1959 נפתח המלון השני באילת – מלון טרופיקנה ושנה לאחר מכן נפתחו שני בתי מלון נוספים. החלו לפעול סירות הזכוכית והתיירים המשיכו לנהור. ב-1961 צולם הסרט "הטוב באויבים" בכיכובו של דיוויד ניבן, שזכה שנתיים קודם לכן בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר ובאותה שנה כיכב בסרט "תותחי נברון", מה שהוסיף לתדמית למבטיחה של אילת. בתים נבנו, עצים נשתלו, הבנות שהיו יפות נהיו יפות יותר, ההרים החליפו צבעים והעיר צהלה ושמחה.

.

חזית מזרחית 01

.

שנות ה-50 (מקור: מוזיאון אילת)

.

צילום של ורנר בראון משנות ה-50 (מקור: מוזיאון אילת)

.

חזית מזרחית 02 (צורת הגגון מקורית אך במקור היה שקוף)

.

חזית מזרחית 03

.

חזית מזרחית 04

.

חזית מערבית 01 וגם חזית צפונית (משמאל)

.

.

חזית מערבית 02

.

חזית מערבית 03

.

חזית מערבית 04

.

חזית מערבית 05

.

חזית מערבית 06

.

חזית מערבית 07: קופה

.

חזית דרומית 01 וגם קטע מחזית מערבית משמאל

.

חזית דרומית 02

.

חזית דרומית 03

.

חזית צפונית 01

.

חזית צפונית 02

.

חזית צפונית 03

.

חזית צפונית 04

.

חזית צפונית 05

.

אולם המבואה עבר שינוי יסודי ולא נותר בו זכר לתכנון המקורי

.

חוץ מחזית האולם המורכבת מדלתות ענק וקיר לבנים חשופות

.

הלבנים נראות כמו חדשות

.

מקרוב

.

לוח לכבודו של פיליפ מוריי

.

מוררי

.

פיליפ מוריי 1952-1886

.

וגם באנגלית

.

מבט על הכניסה המערבית מקצה המדרגות

.

הגשר

.

קומת המשרדים העליונה באגף הצפוני

.

חבר!

.

תחנת קליטה 35

.

אולם הרצאות הפונה לחזית הצפונית

.

האולם מבפנים (צילום: מרב אפק) עד 1988 היה האולם שטוח, אך אז בוצע שינוי ונוספו מדרגות כדי לשפר את איכות הצפייה

.

האולם מבפנים (צילום: מרב אפק)

.

1955: מבני ההסתדרות באילת הנמצאים סמוך לבית פיליפ מוריי (צילום: אילן ברונר, לע"מ)

.

2014: חזית דרומית של אחד משלושת מבני ההסתדרות

.

המעבר המקורה המקשר בין שלושת המבנים

.

המעבר המקורה וחזית דרומית של אחד משלושת מבני ההסתדרות

.

חזית דרומית של אחד משלושת מבני ההסתדרות. היום יש כאן חנות יד שנייה

.

קצה המעבר המקורה

.

חזית צפונית (משמאל מציצה החזית הצפונית של בית פיליפ מוריי)

.

★

רשימות נוספות על מבנים באילת:

.

(1) בית פיליפ מוריי (אדריכל אבא אלחנני)

(2) הספרייה העירונית (אדריכל צבי תורן)

(3) הבית המדברי (אדריכל אברהם אלואיל)

(4) המצפה התת ימי ובריכת הכרישים (אדריכל בן פלג)

(5) מתחם סינג סינג (אדריכל תדי קיסלוב)

(6) MAX (אדריכלים זיידלר רוברטס וחיים דותן)

(7) מלון דן אילת (אדריכלים אלברט סגל, גרטנר-גיבור-קומט)

(8) אייס מול (פייגין אדריכלים)

(9) מלון אגמים (פייגין אדריכלים)

(10) מלון דורטל סול הנטוש (אדריכל אמון בן דור)

(11) מלון הסלע האדום (נחום זולוטוב)

★

.

.

ולסיום, שיר נוסף שליטל אוהבת (ובצדק):

.

.

-8-