לפני כחודשיים ביקרתי בתערוכה הצנועה שהתקיימה בבית האדריכל ליד נמל יפו על האדריכל המנוח אבא אלחנני. התערוכה היפה והמרגשת נאצרה על ידי חוקר האדריכלות והמורה צבי אלחייני שבין השאר הציג עבודה של אלחנני בכפר שמואל שטרם היכרתי. אז בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, קפצתי עם שאול לבקר במקום המצצוי כיום נטוש בלב המושב.
בית העם בכפר שמואל הוא מבנה גדול ומרשים שנועד לכנס את תושבי הכפר בימים בהם מדורת השבט הורכבה מאש התרבות ולא ממסך טלויזיה מרצד. כיום כל שנותר מהעידן הזה הוא שרידי החומר בלבד, יחד עם זאת עדיין שרידים מרשימים אותם ניתן להחיות, בדיוק כמו את אותן עצמות.
קודם שהגענו לכפר שמואל, עברנו במספר תחנות דרכים: השוק הסיטונאי שנסגר ברחוב קרליבך לפני שלוש שנים יעבור בזמן הקרוב למתחם חדש המצוי מחוץ לגרעין המטרופולין, בסמוך למחנה צריפין.
בימים אלה, מסתיימות עבודות השלד של מבני השוק. בשונה מהשוק הישן, מדובר כאן בשוק מרובה מפלסים שאינו עוד חלק מההוויה העירונית ואף לא המטרופולינית. בדומה לקניונים שיצרו מקום סינתטי המנותק מכל קונטקסט חברתי או עירוני, כך גם השוק הסיטונאי החדש חסר יהיה כל הקשר למקום או לחברה. נכון שלא מדובר ברמה של קניון, אך אני חושב שהעיר על הדרך בה היא התפטרה מאותו מפגע ישן ומיושן (2006-1952) שלא פותח במשך למעלה מחמישים שנה, איבדה ערך מסויים.
חלפה כבר שנה מאז שביקרנו בפעם האחרונה בחומוס חליל ברמלה. בפעם הקודמת לא התייחסו אלינו והשירות היה כל כך גרוע, שבחרנו לקום וללכת מהמקום הלא ידידותי ולאכול בורקס בשוק הסמוך. אך היות ואחרי הכל ואין כמו החומוס של חליל, אז חזרנו לבדוק מה קורה והאם ניתן ליישר את ההדורים.
השירות נותר מחורבן כשהיה, רק שהפעם התישבנו במרכז המסעדה ולא ויתרנו, וכמו ישראלים בחופשה באילת, כל פעם שהמלצר לא התייחס אז צעקנו – וכך זכינו לשירות מצוין אך נותרנו עם גרון ניחר.
התחנה השלישית היתה יישוב שמעולם לא ניכנסנו אליו – יד רמב"ם. כמו בכל יישוב ויישוב בארצינו היפה, גם ביד הרמב"ם לא הופתענו למצוא את מבנה הציבור המרכזי שהציבה כאן ככל הנראה הסוכנות בשנות ה-50, עת הוקם היישוב ואוכלס בעולים שמרביתם עלו ממרוקו.
ייחודו של המבנה בכך שהוא נותר בשלמותו כפי שהיה ביום שנחנך ללא כל שינוי. כך ניתנת כאן הזדמנות לראות ארכיטקטורה ישראלית מקורית, מבלי שעברה כל תהליך של שימור או שיקום – אלא כפי שתוכננה. בסמוך אליו מצויים שאר מבני הציבור של המושב, המצטרפים לתקופה שאבדה: מבנה גן הילדים הניצב כיום נטוש ומגדל הסילו מבטון חשוף שרק מפלס הקרקע מתפקד היום כמכולת ו"הכל לבית".
מודעות על הלוח המקומי, מעידות על הקשר החזק של התושבים אל שורשיהם המרוקאים והעירקים. מ"עוד מושב" שהקימה ושיכפלה הסוכנות בשנות ה-50, ששניים מהם ניתן למצוא על כריכת הספר "הפרויקט הישראלי" – שבים היום התושבים אל מקורותיהם ונחלצים מכור ההיתוך ומבקשים לשוב ולהעיר את שורשיהם. התהליך מתחיל במסורת של מנהגים שונים, ויכול להתפתח למה שמתרחש בעשור האחרון בנתיבות שם החזרה אל העבר בגלות מחלחל אף לממד הפיסי – ועל כך ראו את מאמרו של חיים יעקבי בנושא.
אז אחרי שגם עצרנו בקיבוץ גזר (ועל כך ברשימה נפרדת) הגענו אל כפר שמואל. למרות שנראה באופן כללי שהמקום מצוי מחוץ למפה של חובבי האמנות, וקשה לי להאמין שמישהו פקד את המקום מהסיבה שהביאה אותי לכאן – הרי שכפר שמואל הקטן והמרוחק מחזיק בשני אלמנטים הקשורים בקשר אמיץ אל עולם האמנות הישראלית: 1. בית העם בתכנונו של האדריכל אבא אלחנני המחזיק בלוחות אמנותיים מעשה ידי האמן מרדכי גומפל. 2. מקום משכנה של האמנית הבינלאומית מיכל רובנר.
לגבי רובנר אין כאן המקום להרחיב, אך לגבי בית העם – פנינה ארכיטקטונית המשלבת בתוכה אמנות, על כך אני מבקש להרחיב כאן.
אבא אלחנני היה אדריכל ישראלי בשנים בהן אדריכלים תכננו מבנים פונקציונאלים מבלי לאבד את האמירה המקורית שבאה לידי ביטוי בחלל ובחומר. החומרים בהם עשה אלחנני שימוש בבית העם, הם החומרים הפשוטים ביותר לבנייה: בלוקים ממלט, לבני בטון, מתכת, זכוכית, אבן, עץ ואסבסט (טרם גילוי הסכנות הטמונות בו). בעזרת החומרים הפשוטים ביותר הרכיב אלחנני שני אולמות: אולם מבואה שכיום מתפקד כצהרון לילדי היישוב ואולם מופעים שכיום הוא נטוש, עזוב ומוזנח.
הבניין עצמו בכללותו מזכיר אוהל בדווי ענק, כששתי החזיתות המערבית – בה מצוי הפתח הראשי, והמזרחית – בה מצוי גב הבמה, הינן חזיתות בנויות ומאסיביות (אם כי את זו הראשית שיחרר אלחנני באמצעות משחק בהנחת וצורות החומרים). שתי החזיתות הארוכות הפונות לדרום ולצפון מורכבות מקירות מסך, המקנים לבניין מראה של אוהל בעל דפנות פתוחות המאפשרות להביט דרכו.
בצורתו הכללית של בניין בית העם, יש גם דימיון לכנסיה ברונשמפ המפורסמת של לה קורבוזיה שנחנכה עשור קודם לכן, והשפעתה על האדריכלות הישראלית הייתה גדולה, באופן עקיף ובאופן ישיר.
אחרי ששאול ואני סיימנו להתלהב מהאסתטיקה של הבניין, התחלנו להבין את הבעייתיות שלו, שתרמה לא מעט למצב העגום של המבנה. בשל הפרופורציות של חלל האולם ושל הבניין בכלל, קשה מאד לשלב בו ייעודים נוספים הדורשים חללים בגדלים אחרים. אלחנני מגיש כאן מונוליט שלא ניתן לשנות אותו, וכל שינוי יפגע בתכנית הבניין. בעיה זו, היא שמלווה את כל בתי העם בהם ניתקלתי בשנה האחרונה. זאב דרוקמן, שהיה ראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל במשך שנים רבות, הנחיל לתלמידיו את הרעיון שעיקרה של האדריכלות היא לא האסתטיקה אלא ההתרחשות, או במילה בה היה עושה שימוש "טווח" = מה מתרחש כאן? איזה אירוע? ולצערי הבניין הזה כמו עוד רבים מאותם מבנים מנומנטאלים, חסר את אותה אדריכלות שאליה דרומקן התכוון.
המרכיב הבולט עד היום בבניין הוא שילובה של עבודת קיר המסך הגדולה שיצר האמן מרדכי גומפל – שאין ספק שהיא אחת מעבודות האמנות הגדולות שיצר האמן, אם לא הגדולה שבהן.
לעבודתו של גומפל נחשפתי באופן מסודר לראשונה בתערוכה שאצרה בבית האמנים בירושלים גליה בר אור, האוצרת הראשית של המשכן לאמנות בעין חרוד. בעקבות ההתלהבות שלי מעבודותיו, פקדתי את התערוכה כמעט מידי יום, ממילא למדתי בבניין בצלאל הצמוד. כמובן שגומפל עצמו פקד אף הוא את התערוכה מספר פעמים, כך שהזדמן לי לשוחח איתו.
גומפל ממשיך להפגש איתי: כל פעם שאני מגיע לפגישה בעיריית חולון, מקבל את פני מחוץ לחלון מימין לי במכונית, רגע לפני שאני חוצה את רחוב סוקולוב – הפסיפס הנהדר שיצר גומפל בהזמנת בנק לאומי (תצלום שלו בהמשך הרשימה). גם עשרות שנים לאחר שגומפל השלים את עבודותיו, מפתיע למצוא עד כמה הן עדיין רלוונטיות ורעננות ומשיבות את עיני המתבונן בהן אל הפשטות והצניעות מהם אנו כל הזמן מתרחקים. לא פלא שלאחר שדיווחתי ל"ממונים עלי" על ההזנחה הפושעת של עבודתו של גומפל בבית העם, שנעשתה לבטח בתום לב, החלה פעולה להצלת העבודה ולשיקומה על ידי אנשים מובילים בתחום (אינני יודע אם הם מעוניינים שאפרסם את שמם, אז אמנע מכך).
העבודה טרם ניצלה, אך מה יהא על שאר האמנות ההולכת ונעלמת יחד עם הארכיטקטורה המכוננת שלנו ההולכת ונגרסת? צבי זעם ביום חמישי על שהרסו את פסז' תמר בתכנונם של שרון וכרמי, וראה בזה טראגדיה. ואכן אין יותר נכון מלתאר את החרבת יסודותיה האסתטיים של התרבות הישראלית – כטעות טראגית.
פנים הבניין:
והנה מספר תמונות על גומפל: הראשונה היא דיוקן עצמי של האמן ולקוחה מתוך הקטלוג שהוציא בית האמנים לתערוכה שאצרה גליה בר אור, השניה מציגה חיתוך עץ מתוך אותו קטלוג, השלישית צולמה בבית יד לבנים בפתח תקוה והרביעית לקוחה מויקפדיה וצולמה במרכז חולון.
…וחזרה לפנים הבניין ולפרטים המרכיבים אותו:
חלון אחורי 
תגובות
בוא רק נשים דברים על דיוקם:
התערוכה שאתה כותב עליה אינה חלוצית בתחומה, לא ולא
במאי ויוני 2007 היצגתי אני תערוכת צילומים במרכז הבאוהאוס בתל אביב ששמה היה "מבנים בסכנת הכחדה" והכילה צילומים של מבנים נטושים מסוגים שונים בארץ
יש חלוץ אחד ויחיד בחוד
מעבר לכך, מה שיותר חשוב מזה הוא, שאני מציג תערוכה פתוחה וחינמית ברשת, באינטרנט, החל מאפריל 2005, אני חוזר- מאפריל 2005, שזה כבר המון זמן, באתר "אדריכלות נעלמת" שאותו אתה מכיר כי כשהיית סטודנט כך נאמר לי הציגו את האתר בפניך ובפני שאר הסטודנטים לארכיטקטורה, ומאז גם ממשיכים לעשות זאת וטוב שכך
התערוכה החינמית והנוחה לגלישה ברשת, שהיא תערוכת עשרת אלפים ! צילומים של מבנים נטושים בארץ, הנקראת אתר "אדריכלות נעלמת" היא התערוכה שלה מבקרים רבים הרבה יותר ממה שיהיה לכל תערוכה פיזית כלשהי בגלריה כלשהי (משום מה כנראה שרק אני מבין את זה)
אז שוב- רק לתקן ולהעמיד דברים על דיוקם, כי מתחילים לעצבן אותי עם חוסר מתן הקרדיט הברור והחד, שלא נדבר על העתקות וגניבות (ראה כתבת וואינט אתמול)
מעבר לכך, מכיר את רותם והוא עשה עבודה מעניינת כנראה לגבי היכל העשור בקרית גת שהוא הכיר אישית כתושב קרית גת וגם אני מעוניין מאוד לבקר בתערוכה שלו
(צריך אשכרה לקחת אוטו ולהגיע לירושלים בשביל זה, אבל אי אפשר כנראה שהכל יהיה תמיד ברשת)
חוץ מזה- אם נחתכת בכף הרגל אז החלמה מהירה ואם זה היה מבויים, כמו בסרט הבלגי "איש נשך כלב", עם המצלמה שנותרת על הריצפה הפוכה, אז סחתן על הדרמה, בכל מקרה כדאי להצטייד בנעליים נוחות וחזקות וגם עבות סוליה כנראה…
לגבי מבנה בית העם אז הוא מעניין ותודה שהבאת, יפה במיוחד המחווה לאמן גומפל, ראוי ומכובד
באמת טעות שלי, אז תיקנתי והוספתי. ובנוגע ל"פציעה" – הכל בסדר זו הייתה רק מטאפורה שמופיעה וחוזרת במרבית הסרטונים שהעליתי אם לא שמת לב, ובאותה הזדמנות הסרתי את הסרטון הזה (בגלל בעיה לגמרי אחרת) כך שמעתה אף אחד לא יבין במה מדובר
שלום רב
כתושב כפר שמואל הרבה שנים, מאוד הופתעתי לראות את הכתבה הזו על הבניין המפורסם ביותר במושב. המבנה וקסם בסיועו של מר מוריס לוי , נדבן מארה"ב. ואכן המבנה הזה שימש במשך שנים רבות מקום כינוס של אנשי המושב , הוא היה מועדון הנוער בתקופתי, ובשנות ילדותי המוקדמות המבנה הזה אירח בתוכו הצגות ילדים ואירועים של המועצה האזורית.
לפני כשנתיים נעשה ניסיון לנסות לשפץ את המבנה, ידוע לי שהובאו מהנדס על מנת שייתן דו"ח לגבי שיפוץ המבנה, אבל כנראה שכל הנושא הזה נעצר.
את מקומו של בית העם החליף מבנה מודרני של מועדון הנוער ומזכירות הועד החדשה, וכיום הוא עוד בשיממונו, אבל עד היום בית העם משמ נקודת ציון מרכזית ומוכרת במושב.
והערת אגב, מבחינה גאוגרפית כפר שמואל , יד רמב"ם , עזריה, גזר , משמר איילון, ומושב בן נון, נמצאים למעשה היות במרכז מדינת ישראל ממש, כאשר כביש 431 , כביש 6 , וכביש מספר 1 נמצאים ממש מבסביב למושבים אלה , מה שמעלה את ערך הבתים והשטחים באזור. כך שהמושבים הללו הם לא בדיוק זניחים ונשכחים כפי שתיאר המחבר, ולראיה מודעות חיפוש הדירות הרבות הקיימות על לוח המודעות המקומי בכל מושב וישוב באזור.
בכל מקרה : תודה לך מיכאל על המאמר הזה לפחות מבחינתי כתושב.
חשבתי על עוד דבר- אני חושב שזה יהיה מאוד מעניין אם תכתוב פוסט על האמן גומפל ו/או על אמנים נוספים
אני חושב שזה יהיה מאוד יפה ומאוד ראוי להקדיש לו פוסט שלם
אמנים כאלה לפעמים קצת נשכחים ולא מקבלים את מלוא הכבוד שמגיע להם על עבר עשיר ותרומה גדולה לאמנות ולאדריכלות
אמנם התגובה שלי נכתבת "באיחור קל", אבל בתור מי שגדל במקום וראה את המקום בתפארתו, חשתי זעזוע לראות את ההזנחה של המקום והוא הזכיר אל חורבות עינבה שנעלמו מתחת לצומת ענבה.
כתושב הכפר אני נרגש לראות כתבה זו