סיבוב במתחם שתכנן סלו הרשמן בשכונת גילה

זה פרויקט שסנדי בטוח יאהב – אין כאן בטון אלא אבן ירושלמית כשרה למהדרין. אחרי שהלכתי לראות את המרכז המסחרי של גילה, חציתי את הכביש הרחב (שלושה נתיבים לכל כיוון) והגעתי ישר לשער המבצר שתכנן האדריכל סלו הרשמן בסוף שנות ה-70. מדובר במתחם מגורים המורכב מקבוצת מבני חצר סגורים, כשבכל אחד מהם שערים גדולים שבראשם קשת.

תהיתם פעם מי תכנן את סינמטק תל אביב, את בניין תיאטרון באר שבע, את שכונת רמת הדר בגבעת שמואל או את הארובה עם שני קובוקטהדרונים בקצה בית חולים הלל יפה בחדרה?? את כולם תכנן סלו הרשמן. בשנות ה-70 וה-80 הוא גם פיתח מודל של בניין ומתחם מגורים למשרד השיכון שנבנה במעלה אדומים (עליו כתבתי כאן), פסגת זאב, טירה ולוד. כאן, בגילה, הצליח הרשמן ליצור מתחם שלם רעיונית ותפקודית.

המתחם בגילה הוא ככל הנראה הפרויקט הכי ידוע של הרשמן. אולי בזכות השער והעיצוב הסימטרי הצליח הפרויקט להתפרסם ולהיזכר יותר מכל פרויקט אחר בשכונות שנבנו בשנות השבעים סביב ירושלים. המתחם שתכנן התפרסם בכל במה אפשרית: כתבי עת ישראלים ובינלאומיים וכן בספרים ישנים וחדשים. הוא נחשב לסמל של תקופה – שירת הברבור של הסגנון הברוטליסטי הישראלי. שנים ראיתי אותו רק בתמונות, עכשיו סופסוף בקרתי בו. לאחר הביקור גברה סקרנותי ולכן גם קפצתי לבקר את הרשמן במשרדו, ועל כך ברשימה זו.

.

שערי שמיים

.

(1) הביקור

מבין כל המבנים בשכונת גילה שרציתי לראות, המטרה המרכזית היתה לבקר במתחם הזה. הייתי זריז אז הספקתי לבקר גם במרכז המסחרי של יסקי-סיון, במתחם של כרמי וגם בקניון מלחה. את המכונית החניתי במרכז שתכנן יסקי, חציתי את הכביש הרחב ונעצרתי כמה מטרים לפני המדרגות העולות אל השער הגדול וצילמתי.

נזכרתי בפרויקטים האחרים של הרשמן ובעיקר במרכז הקולנוע בתל אביב: נראה שהרשמן חי בסרט ורוצה שגם המשתמשים בבניינים שלו ירגישו חוויה "גדולה מהחיים" – וכאן הוא הוא עשה את זה באמצעות שערי האבן הגדולים בכניסה.

המבנים שיצר מורכבים בעיצובם, ומגוונים יחסית במערך השבילים ומקומות השהייה. לא סתם כל שנה מצאתי בבצלאל סטודנט שבחר בשכונה הזו כמקרה מבחן לאיזו עבודה או ניתוח. הגינות המרכזיות בכל אחד מחלקי השכונה מוזנחות ועלובות. חלקן הפכו לטבע עירוני של ממש, כך שאם קצת עזרה אנושית היו יכולות להפוך לבעלות ערך לכשעצמו, הרחק מהרעיונות של אדריכל הנוף דן צור – שהיה אדריכל הנוף המקורי של המתחם (הרשמן שיתף פעולה עם משרד אדריכלי הנוף יהלום-צור בפרויקטים נוספים, כמו מתחם המגורים במעלה אדומים עליו כתבתי כאן, וכן בתכנית מתאר לאזור תעשיה לאור יהודה).

שנות ה-70 היו השלב האחרון בהתפתחות האדריכלות הישראלית, שלב בו אדריכלים עדיין ניסו דברים חדשים. 'דברים' הכוונה לא רק לחומרים ופרטי בניין חדשים, אלא גם לטיפולוגיות ומורפולוגיות חדשות. כאלה המנסות לשכלל את סביבת החיים ותפקודה. גם אם חלק גדול מהפרויקטים לא היו כל כך מוצלחים ולא עמדו במבחן הזמן, מדובר היה בתהליך התפתחות שנקטע בשנות השמונים הודות לכניסתם המסיבית של הקבלנים, שקיעתו של משרד השיכון, ועלייתם של אדריכלים גרועים, שהיום אלה האדריכלים שמובילים את השוק.

האדריכל דוד קרוינקר בספרו "אדריכלות בירושלים" (כתר 1991) מציין כי כאן ביצע הרשמן את אחת הפעולות שהשפיעו רבות על האדריכלות הישראלית: שימוש בקשתות כמרכיב סימבולי. הראשון שעשה שימוש בקשתות טרומיות בשכונת רמת אשכול שהוקמה בצפון העיר מיד אחרי 1967. הרשמן עשה שימוש במגוון קשתות בפרויקט בגילה, טוען קרוינקר, "ובכך האיץ את תהליך 'אינפלציית' הקשתות הטרומיות במקומות אחרים" (שם בעמוד 44). בהמשך, מתייחס קרוינקר לפרויקט של הרשמן בגילה וממסגר אותו בהגדרה של "עולם צורות בוטה וכוחני, המקרין עוצמה וגשמיות". הוא מתייחס למראה המצודתי של המתחם וסובר כי היא נובעת "מתחושת הכל-יכול ומאווירת האופוריה אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים". עד כאן דברי קודשו.

שכונת גילה היא שירת הברבור של דור ותקופה. ממדינה צעירה, ישראל של סוף שנות השבעים כבר לא היתה כל כך תמימה. שכרון הכוח שהיה כאן עד 1973, וההדדיות התחלפו ב'אדם לאדם זאב'. המכונית לכל אזרח הפכה את הכבישים למרכיב המרכזי בערים, וסביבות המגורים הפכו יותר ויותר חד-גוניות. נסו היום לתכנן פרויקט שאינו מבוסס על תפיסות קבלניות, אלא כזה שמנסה לתת מקום מיוחד לקהילה ולאדם. בינתיים, נמשיך להיתקע עם מודיעין.

.

חלק ממבנן 11 בתכנון סלו הרשמן, 1986 (צילום: נתי הרניק, לע"מ)

.

(2) האדריכל

סלו הרשמן נולד ברומניה ב-1935 וגדל לצד אביו במחנות ריכוז במהלך מלחמת העולם השניה. החוויה הזו השפיעה עליו באופן ברור גם על היצירה. בשיחה אתו לפני כמה שנים, הוא סיפר לי שבכל פרויקט הוא מנסה ליצור מקום של התכנסות, של אדם עם עצמו ובמקביל גם של קהילה, וזה לא משנה אם מדובר בשכונה, מתחם קטן או בניין – הרחבה המרכזית תהיה שם תמיד. 'החצרות הפנימיות המוגנות שתכננתי שוב ושוב, כמעט בכל פרויקט, קשורות לעברי בשואה" וכך גם נולד הרעיון לפרויקט הזה, שמתאפיין בחצר פנימית סגורה המוקפת בארקדה. כמובן, שבטקסטים רשמיים הרשמן טען שהרעיון בא בעקבות התבוננות ולימוד "החצרות" בעיר העתיקה או בשכונות כמו נחלאות ומאה שערים, אך כמו תמיד, העסק מלא רבדים.

יומיים אחרי הביקור בגילה, קפצתי לביתו של הרשמן לשאול אותו כמה שאלות על הפרויקט. הרשמן שמח על ההתעניינות וסיפר שבאותו שבוע קיבל לידיו את העותק הראשון של ספר המסכם את יצירתו ויצא בהוצאה לאור נחשבת באירופה. על הספר כתבתי באריכות כאן.

באדיבותו של סלו הרשמן, אני מפרסם כאן את הפרק העוסק במבנן 11 בשכונת גילה. בספר הטקסט מופיע באנגלית, אך לצורך הרשימה הזו אני מביא את הגרסה העברית שלא פורסמה. אני מודה לסלו הרשמן שאיפשר לפרסם את הטקסט וכן כמה מהתמונות והתרשימים המופיעים בספר.

.

סרטון קצר שצלמתי באתר:

.

. .

.

חובב צבע אדום: סלו הרשמן וספרו החדש

.

(3) סלו הרשמן על מבנן 11 בשכונת גילה (מתוך: Salo Hershman's projects):

א. פרולוג

בתחילת שנות ה-70 של המאה העשרים הוחלט במשרד השיכון לאכלס תוך זמן קצר את אחד האזורים בירושלים שליד הר גילה, ולקרוא לכל האזור: רובע גילה. שר השיכון באותם ימים, איש נמרץ וכריזמטי, הטיל על אחד האדריכלים הבכירים להכין תכנית מתאר לרובע, ובה אלפי יחידות דיור שיחולקו למספר רב של "מבננים" (קטעים מרובע עירוני) – כל מבנן יכלול כ-300 יחידות דיור וכמובן את כל מבני הציבור והמוסדות הנדרשים.

.

מבט מהאוויר על השכונה (צילום: רן ארדה, מתוך הספר Salo Hershman's projects)

.

ב. בחירת צוות האדריכלים

כאשר תכנית המתאר גובשה והיתה בהליך הסופי של אישורה, פנה שוב השר לאדריכל הבכיר [אברהם יסקי, מ"י], וציווה עליו להמליץ על קבוצה של אדריכלים, שכל אחד מחבריה יתכנן ויעצב מבנן ברובע. ברור היה לאדריכל הבכיר שאופי הפתרון האורבני והדימוי התלת-ממדי העיצובי שיינתן לכל מבנן ייקבע בסיכומו של דבר את האופי האורבני של הרובע כולו. לכן הוא המליץ על אדריכלים מוכשרים וידועים, מהשורה הראשונה בתחום.

כאשר רשימת האדריכלים אושרה, הוא ביקש מכל אחד מחבריה לתת את מלוא יכולתו בתכנון המבננים השונים – מבחינה אורבנית ובעיקר מבחינה עיצובית – זאת באמצעות מתן ביטוי המתאים לתקופה ותוך התחשבות באלמנטים ובמאפיינים הייחודיים לירושלים.

בתחילת שנות ה-70 הייתי אדריכל צעיר – כבר די מוכר ונחשב מוכשר, אבל עדיין רחוק מלהיחשב אדריכל מהשורה הבכירה… איך זה קרה?? כיצד הכיר האדריכל הבכיר ביכולותיי בתחום האורבני ובעיצוב אדריכלי בכלל??? פשוט מאוד: האדריכל הבכיר היה לא אחר מאשר אותו אדריכל-צעיר-בכיר שליווה אותי בהוצאה לפועל של התכנית שזכיתי בה בתחרות בינוי הערים כשהייתי עוד סטודנט!!!

.

הצגת מערך התנועה במתחם (צילום: רן ארדה, מתוך הספר Salo Hershman's projects)

.

ג. הפרוגרמה והסקר

הפרוגרמה שמשרד השיכון הכתיב, דרשה בין היתר מתן דגש מיוחד בתכנון אחוז מסוים ממכלול דירות המבנן לאוכלוסיה ענייה ומרובת ילדים. עם קבלת הפרוגרמה החלטנו לערוך סקר בשני תחומים: היכרות אישית של האוכלוסייה הענייה ומרובת הילדים, והיכרות של הבנייה הירושלמית ההיסטורית ושל תפיסת החלל האורבני שלה.

בעת ביקורנו בבתים של משפחות אלה, הופתענו מסדרי העדיפויות שלהם בחיים ומהמנטליות המתלווה לכך. רבים מהם התגוררו בבניינים הרוסים כמעט או בצריפי עץ, אבל הדירות היו מצוידות להפליא: מקררים חדשניים, מכונות כביסה וייבוש יוקרתיות, תנורי אפייה ואפילו טלוויזיות צבעוניות שבאותה העת נחשבו מותרות. לרוב האוכלוסייה בימים הם היתה בקושי טלוויזיה שחור-לבן. כאשר שאלנו אותם how come? ומדוע לא השקיעו את כספם בקניית דירה סבירה למשפחה, קיבלנו כמעט תמיד תשובה זהה: "מה אני פראייר? המדינה חייבת לדאוג לדירה עבור משפחות מרובות ילדים, לא?… אני דואג רק למה שנחוץ בתוך דירה… צודק או לא?".

מהסיורים שערכתי בעיר הצטיירו בעיני שכונותיה יותר ויותר כמתחמים סגורים עם שערים כדלתות כניסה אליהם. העיר העתיקה, שכונות כמו מאה שערים ואחרות – מעין בינוי אורני העוטף את הגרים בו. בלטו לעיני כמובן קירות האבן והקשתות מעל לדלתות וחלונות, קשתות בעיצובים שונים וסביבן קישוטים ועיטורים אורנומנטליים.

.

אקסונומטריה של אחד המבנים במתחם (מתוך הספר Salo Hershman's projects)

.

ד. המפגשים התקופתיים

מפגשים תקופתיים של קבוצת האדריכלים נערכו במשרדו של האדריכל הבכיר. במפגשים הציג כל אחד מאנשי הצוות את רעיונותיו ותפישותיו לגבי המבנן שהוא מתכנן, וכמובן את מהות עיצובו. מפגשים אלה והחלפת הדעות בין חברי הצוות היו החוויה המשפיעה ביותר על עיצוב נפשי כאדריכל!

.

זיקות (מתוך הספר Salo Hershman's projects)

.

ה. מבנן מספר 11

זה היה המבנן שעלי הוטל לתכנן. דווקא מעניין, כי נולדתי ב-11 בחודש. האם זה סימן לטובה? ימים יגידו…! תכננתי את המבנן כביטוי אדריכלי של זמננו, תוך שימוש במאפיינים אורבניים ועיצוביים ממכלול דורות הבנייה של ירושלים. באותה התקופה הייתי תמים ורומנטיקן ללא תקנה, ואפילו נגררתי לכתוב "שיר" המבטא את שאיפותי לגבי המבנן, לגבי השכונה:

"חלמתי על בית בצורה של שכונה / שיש לה פנים וחוץ לחומה / מכל פינותיה פתחתי לה שערים / רציתי שאדם השב לביתו / יפתח תחילה את שער שכונתו / בלב השכונה ראיתי כיכר ירוקה / מעין חצר ובתים מסביבה / רציתי שהשערים יהיו כחלונות גדולים / דרכם נשקף נוף של עצי הזיתים / רציתי שאדם העובר בשכונה / ירגיש שעוברת עליו חוויה".

עם זאת, לא שכחתי את המשפחות העניות ומרובות הילדים: הקציתי עבורן דירות גדולות בקומת הקרקע, עם כניסה ישירה מהחצר הפנימית. מעין יחידת מגורים עצמאית, כך שהילדים הרבים יוכלו לצאת ישירות המדירה לשחק בחצר הפנימית, בלי שיעברו בחדר המדרגות המשותף ויפריעו לשאר הדיירים.

בניתי מודל גדול של מבנן אחד סביב חצר פנימית ושערים כאמור ב"שיר", והבאתי אותו לדיון בצוות. התגובות היו חיוביות, אבל מיד התעוררה השאלה אם אפשר יהיה להגשים מורכבות ועיצוב אדריכלי שכאלה במחיר הסטנדרט שקבע אז משרד השיכון. היו לי פרפרים בבטן: ייבנו את זה או שזה יישר "אדריכלות של נייר"? כבר אז הבנתי שאין הנאות באדריכלות בלי אי-ודאות ועצבים מתוחים. כנראה שזה שם המשחק במקצוע שלי.

.

תכנית סביבת אחד משערי הכניסה למתחם (מתוך הספר Salo Hershman's projects)

.

ו. ביקורו של השר

עוד אנו נהנים מהיצירות של כל אחד מחברי הצוות ועורכים דיונים הראויים לשמש חומר לימוד בבתי הספר לאדריכלות, בא לבקר אותנו שר השיכון הנמרץ, מסתכל עלינו כעל חבורה של ילדי גן המשחקים להנאתם בצעצועים מבלי להבין את מהות העניין. והוא כועס, כועס מאוד!

השר הודיע לנו שבעוד חודשיים הוא יטוס במסוק מעל הרובע ואם לא יראה את יסודות הבניינים שברובע יצוקים – הוא יפטר את כל הצוות!

באשר לעיצובו של מבנן מספר 11 אמר השר ש"הילד" – זאת אומרת, אני – "שכח את עצמו במקצת"… אבל אני הרגשתי שבתוך-תוכו הוא ראה את הפוטנציאל להתגאות במשהו מיוחד שהוא יזם ועשה… מחשבה אופיינית לפוליטיקאי. לפיכך, החליט השר ואמר בסבר פנים כועס, שאם תכנון זה לא יעמוד במחירים הסטנדרטיים שנקבעו על ידי משרד השיכון, יהיה על ה"ילד" לתכנן מחדש את המבנן, על חשבונו ובפרק זמן קצר שיוקצב לכך. הוא יצא מהפגישה בטריקת דלת וברוח קרבית.

המנהל האדמיניסטרטיבי של פרויקט הרובע היה עתיר ניסיון ובעיקר מקורב לשלטון, כך שהכיר היטב את המנטאליות. עם זאת, הוא הבין שאי אפשר לעמוד בדרישות השר במסגרת הזמן שהוקצב. ואז הבזיק במוחו רעיון: הוא ישכור קבלן לביצוע יסודות ויטיל עליו לצקת "יסודות דמה" במבננים השונים. כשאר השר יחוג בעוד חודשיים מעל הרובע בהליקופטר, הוא יראה התחלות בנייה… רעיון מבריק, שאף הצליח!

.

חתכים באזור המדרגות לאחד המבנים (מתוך הספר Salo Hershman's projects)

.

ז. מסירת התכניות למכרז קבלנים

הצלחנו להוריד את השר מהגב, אבל נדרשנו למסור את כל תכניות העבודה למכרז קבלנים תוך זמן קצר מאוד. להכנת תכניות עבודה סופיות (שאין לערוך בהן שינויים לאחר זכיית הקבלן) נדרש הרבה זמן, שלא היה בנמצא. בלית ברירה גייסתי את כל צוות המשרד ועבדנו בשתי משמרות מידי יום, כולל שבתות. כאשר סוף כל סוף נגמרה העבודה, וגם אנחנו נגמרנו, העברתי את החומר למשרדו של מנהל הפרויקט, שהוקם באתר הרובע. כדי לקבל מושג על היקף התכניות והמפרטים, די אם אציין כי נדרש טנדר גדול להעבירם לאתר. צוות המשרד נשם סוף-סוף לרווחה, אך נשאר בהמתנה דרוכה לשמוע אם הצלחנו לעמוד במחירים הסטנדרטיים שקבע משרד השיכון.

ארבעה חודשים חלפו מאז מסירת התכניות למנהלת הפרויקט, אבל הוא לא הוצא למכרז קבלנים. למה? – ככה, ולמרות מכבש הלחצים שהופעל עלינו כדי לגמור את התכניות בזמן. דבר ידוע הוא שזכותו של הקליינט לדרוש את קיצור זמן התכנון לפי שיקוליו. יש למישהו תלונה?

למרות הבנייה המואצת באותה העת, החל פתאום, ללא סיבה נראית לעין, שפל בבנייה. חברות של קבלנים חיפשו עבודות לבנייה בין השאר באמצעות הורדה משמעותית בעלויות.

וכך, למרות מורכבותו התכנונית והעיצובית של המבנן, הוא עמד בתקציב שקבע משרד השיכון, ויצא לבנייה. לזה קוראים מזל, לא? ואולי הכל בזכות… המספר 11… אולי?

.

תכנית חצר ובינוי היקפי במתחם ולמטה חזית (מתוך הספר Salo Hershman's projects)

.

ח. הגמר והאיכלוס

לאחר עבודות בנייה שנמשכו כמה שנים, ובמהלכן אינספור עימותים עם קבלנים שניסו להימנע מביצוע חלק מהעיצובים בכדי להקטין את הוצאותיהם, הושלמה סוף-סוף הבנייה באמצע שנות ה-80 של המאה העשרים.

מבנן מספר 11 קיבל הד מקצועי בארץ ובעולם, שלא ציפיתי לו מראש, בין השאר בכתבי עת מקצועיים בינלאומיים. התגובות העניקו לי ביטחון עצמי והסבו לי הרבה-הרבה נחת. קיבלתי סוף-סוף את מה שחשבתי שמגיע לי… נכון, לא?

.

רכיבים מתועשים מותקנים באתר (מתוך הספר Salo Hershman's projects)

.

ט. אוי שכחתי

בוודאי תשאלו איך התאקלמו המשפחות העניות ומרובות הילדים בדירות הגדולות בקומת הקרקע, עם אפשרות יציאה לילדים ישירות לחצר הפנימית הגדולה בלי להשתמש בחדר המדרגות המשותף ובלי להפריע ליתר הדיירים?

לא ידוע לי, כי דירות אלה אוכלסו בסופו של דבר דווקא במשפחות בוגרות, מבוססות ומועטות ילדים… מופתעים? גם אני!

ואולי זה קרה משום שהמדינה דרשה מהדיירים להשתתף ברכישת הדירות, על ידי מכירת הטלוויזיה הצבעונית שברשותן? מפתיע אתכם?… גם אותי!

.

צילום מעובד וחזית (צילום: רן ארדה, מתוך הספר Salo Hershman's projects)

.

קטע מחזית הבניין (צילום: רן ארדה, מתוך הספר Salo Hershman's projects)

.

השער בלילה (צילום: רן ארדה, מתוך הספר Salo Hershman's projects)

.

זו לא העיר העתיקה אלא המתחם של סלו הרשמן בגילה (צילום: רן ארדה, מתוך הספר Salo Hershman's projects)

.

.

.

ואלה התמונות שצלמתי:

.

כבישים עם שלושה נתיבים לכל כיוון מפרידים בין חלקי השכונה

.

השער למבצר

.

השער פתוח

.

כניסה

.

לוחית בכניסה מציינת את שם הקבלן ושנת הקמה

.

מעקה

.

מבט מתחת לקשת

.

מייד אחרי שעוברים את שער הכניסה יש מרפסת המשקיפה על החצר הפנימית (והמוזנחת) של המתחם

.

החצר הפנימית

.

מבט אחורה חזרה אל השער

.

מבעד לשער מציץ המרכז של גילה (עליו כתבתי ברשימה הקודמת)

.

מבט למעלה

.

בכל מתחם מספר כניסות כשחדרי המדרגות (אין מעלית) הם גוף חיצוני לבניין הבולט מקו החזית

.

מעבר מקורה מקיף את החצר הפנימית בצמוד למבנים. משמאל כניסה לדירות קרקע ומימין כניסה לחדר מדרגות המקשר לקומות העליונות

.

שלט בכניסה לחדר המדרגות

.

תיבות הדואר

.

לכל מבצר לפחות שני שערי כניסה. כאן זו הכניסה השנייה במתחם הראשון בקרתי בו

.

בין מבני המבצר יש שטח ציבורי צחיח וריק שנראה כמו… כל שכונת שיכונים מוזנחת

.

שער נוסף

.

מעבר מקורה מקיף את החצר הפנימית

.

כיסאות גלגלים ועגלות לא כל כך יסתדרו פה, המבנה מלווה את הטופוגרפיה הטבעית

.

המעברים משמשים גם לייבוש כביסה

.

פריט אספנים

.

למרות החצר המרכזית הגדולה, מעדיפים לטפח עציצים בשביל ההיקפי

.

מהשביל ההיקפי יוצא שביל החודר אל החצר הפנימית המתגלה בקצה

.

את החצר הפנימית עיצבו אדריכלי הנוף דן צור וליפה יהלום

.

אדריכלי הנוף ידעו שהחצרות לא יטופחו ולכן עיצבו אזורי שהייה מבונים שאינם דורשים טיפוח

.

תכנון הנוף של יהלום-צור נעלם ונותרה רק הארכיטקטורה של הרשמן

.

מקום לשבת

.

חזית חיצונית של המתחם

.

קטע מהחזית החיצונית הכוללת גם קשתות

.

קטע מהחזית החיצונית הפונה לרחוב: שילוב של בטון, ברזל ואבן

.

סלו הרשמן תכנן מתחם מגורים נוסף בגילה, שנמצא ממש מעברו השני של הכביש, צמוד למרכז גילה. אלא שכאן עשה האדריכל שימוש באלמנטים טרומיים של חברת אשטרום: קשתות בטון חשוף הבולטות היטב מעל הפתחים

.

בגילה נותרו כיסים גדולים שלא פותחו, כמו זה שממנו צלמתי

.

גילוי: גילה גילה הצליחה להשתחל לפזמון השיר של משינה:

.

.