סיבוב במוזיאון יד מרדכי בתכנון אריה ואלדר שרון ובאנדרטה נשכחת

השקט והשלווה חזרו למקומם בחייה המשעממים של שולי. אבל אם יש משהו שנותר במקומו כאילו לא חלפו 45 שנה מאז חנוכתו הוא המוזיאון ביד מרדכי.

כמו רבים אחרים בקרתי בו כתלמיד, אך עכשיו עם כל הסיפור הזה של שולי, הרגשתי שאני חייב לחזור ולבקר בו. ואכן הביקור היה שווה. מבנה המוזיאון שתכננו במשותף האדריכלים אריה שרון ואלדר שרון הוא אחד המבנים המיוחדים ביותר שנבנו כאן בארץ, כזה שהוא לבדו יוצר חוויה שעוטפת את המבקר לאורך כל המסע בבניין. אין צורך בתצוגה כי האדריכלים דאגו ליצור חוויה שאומרת הכל.

.

קטע בחזית

.

(1) כמה מילים על האדריכלים:

אריה שרון (1984-1900) למד בבאוהאוס וגם היה חבר קיבוץ למשך חמש דקות, עם הקמת המדינה הזמין אותו דוד בן גוריון לתכנן את מדינת ישראל (לא פחות) וחוץ מזה תכנן עשרות שכונות ומתחמי מגורים, מבני ציבור, בריאות (בי"ח בילינסון, סורוקה, איכילוב, וולפסון, רמב"ם, גהה) וחינוך. זכה בפרס ישראל ופרסם בסוף ימיו את הספר Kibbutz+Bauhaus (הוצאת וורלג והוצאת מסדה, 1976), אותו בחר לחתום בפרויקט של מוזיאון יד מרדכי.

אלדר שרון (1994-1933) הוא בנו של אריה (כל שמות בני המשפחה התחילו באות א'), למד בטכניון ומשם יצא עם שני שותפים: פרופ' אלפרד נוימן וצבי הקר. יחד תכננו כמה פרויקטים שזכו לפרסום בינלאומי ובראשם עיריית בת ים ובית דובינר ברמת גן. לאחר פירוק השותפות, הצטרף למשרד של אביו אליו הביא את רעיונותיו הצורניים שבאים לידי ביטוי באופן משמעותי גם כאן במוזיאון יד מרדכי. בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, מתחם המגורים בשכונת גילה שבירושלים, המלון בשארם א-שייח' והביתן הישראלי בתערוכת אקספו 1967 במונטריאול אלה המבנים שיצרו השניים ובהן ניכרת ידו של אלדר. ביתן אקספו הוא למעשה מבנה דומה מאד למוזיאון יד מרדכי.

.

הסמל של יד מרדכי: פסל מרדכי אנילביץ' ליד מגדל המים ההרוס

.

(2) ביקור בקיבוץ ובמוזיאון:

הביקור כאן הוא מסע בזיכרון ממנו לא ניתן להתחמק, בדיוק כמו שאני לא יכול שלא לחשוב על סיפורה של שולי. מגדל המים ההרוס כתוצאה מקרבות תש"ח ובחזיתו ניצב פסלו של האמן נתן רפופורט המציג את דמותו של מרדכי אנילביץ הוא לדעתי אחד משיאיו של תכנון הנוף כמרחב המעצב זיכרון בישראל. כתבתי עליו כבר כאן.

יש גם את שדה הקרב המשוחזר שאין שני לו בארץ. הכביש הטבעתי מוביל מהכניסה לקיבוץ, דרך מגדל המים ועד לחניון השוכן למרגלות המוזיאון. בדרך עוברים על פני שכבות ההתפתחות של הקיבוץ עצמו: מבתים קטנים, פשוטים, מודרנים וצנועים ועד בתים גדולים הקורסים תחת עודף קישוטים וזיכרונות.

פרויקט המוזיאון הוא טוטאלי: הוא לא רק בניין אלא הוא סביבה שלימה ולמעשה הוא הקיבוץ כולו. מיקומו בנקודה הגבוהה באזור, לצד בית הקברות בו טמונים החללים, הופך אותו למבנה נצפה והאדריכלים נצלו את ההזדמנות עד תום. כבר מהחניון מתחיל שביל ולצידו גופי תאורה המעוצבים ברוח הבניין. הבניין כולו אפור, אך החזיתות קיבלו כל אחד טקסטורה שונה וכך נוצרו יותר מחמישים גוונים של אפור. את האפרוריות שוברת פירמידה כחולה הניצבת במרכזו של גרם המדרגות המוביל לרחבת הכניסה. אחריה בריכת השתקפות גדולה שאף חודרת אל פנים הבניין וגם היא שוברת את האפור.

בכניסה לבניין המעבר הוא קיצוני, מעבר ממקום פתוח, מואר ומסנוור לאולם גדול, סגור ואפל. חוץ מהעבודה שהאולם, כמו כל שאר הבניין, הוא פיסולי וכל מרכיב בו בעל משמעות, התאורה החודרת אליו מבעד לפתחים בתקרה יוצרת "מקום אחר", כמו חזרה לסוג של רחם בו מתבקש האדם להתנתק מההוויה היומיומית. לעצור, לחשוב.

התצוגה בחלקה הגדול נותרה כמו לפני 45 שנה ואני משער שהיסטוריונים של עיצוב או סתם חובבי וינטג' יאהבו את מה שיראו. במרתף נערכה לפני שנים ספורות מהפיכה והתצוגה חודשה ושוכללה. הבניין עדיין גונב את ההצגה.

ההתמצאות בבניין פשוטה יחסית, אך לא ברור לאן צריך ללכת. בשיחה עם האדריכל אחרי הביקור, הבנתי שהייתי צריך מיד בכניסה לרדת למטה, אך בביקור עצמו עליתי כמו כולם למעלה. אולי דברים השתנו, בכל מקרה לא ברור מה הולך שם.

קשה לתאר במילים יבשות את המעשה האדריכלי והחוויה שיוצר המוזיאון ולכן אתן לתמונות לדבר בעד עצמן, אך חשוב שתלכו ותבקרו בו בעצמכם ולא תסתפקו בביקור וירטואלי. בסופו של המסע שאלתי את עצמי, חוץ מהחוויה האדריכלית שנוצרה כאן, מה נתן לי הבניין, האם הוא שינה את חיי, גם אם לרגע, ויצר חוויה עמוקה ואמיתית כפי שיצירות מעולות אחרות משפיעות, או שמה כל המאמץ האדריכלי הוא למעשה אוסף של פעלולים שבשורה האחרונה לא עובדים.

בכל מקרה, המוזיאון שיצרו השרונים הוא מבנה מורכב ומיוחד שלמיטב היכרותי עם האדריכלות הישראלית אין מבנה שמתקרב אליו ברמת השילוב בין מורכבות רעיונית ומורכבות צורנית.

.

מבט ראשון על מוזיאון יד מרדכי

.

(3) שיחה עם האדריכל יורם דיאמנט:

היות ואריה ואלדר שרון אינם עוד בין החיים, פניתי לאדריכל יורם דיאמנט שהיה אחראי על הפרויקט בשלבי הקמתו. דיאמנט עבד במשרד שרון בין השנים 1990-1966 והצטרף למשרד הודות להיכרותו עם אלדר שרון אותו הכיר עוד בצבא. אחרי הלימודים בטכניון עבד יחד עם הקר שרון ונוימן, בין השאר על "בית דובינר" ברמת גן. הוא מציין כי כמו שבית דובינר מתבסס על רשת של 60 מעלות, כך גם המוזיאון ביד מרדכי מתבסס על רשת המורכבת מאותה זווית. במהלך תקופת עבודתו אצל שרון, עבד גם עם צבי הקר בין השנים 1978-1982 על שכונת המגורים רמות פולין בצפון ירושלים. במשרד שרון ליווה לאורך השנים מתחילת הפרויקט את תכנון והקמת בית חולים גהה. בשנות התשעים הצטרף למשרד ברחנא ושם יה אחראי על פרויקט בית המשפט בבאר שבע. "בגיל 65 זרקתי את הכל וגמרתי. נמאס לי. מקצוע מתסכל".

מ"י: באיזה שלב התחלת לעבוד על בניין המוזיאון?

י"ד: מי שעבד על הפרויקט היה מוטי דוברובסקי וכשחזרתי ב-1966 מלונדון הוא בדיוק עזב את המשרד ואני נכנסתי לנעליו. הבניין כבר היה במצב שלד. במקור תוכנן המוזיאון להנצחת גבורת הקיבוץ מול הצבא המצרי במלחמת העצמאות. בשלב מסוים הם הכניסו את אבא קובנר לפרויקט, כנראה מטעמים כספיים ולכן נדרשו לשלב במוזיאון את כל הנושא של גטו ורשא. לכן נאלצו לשנות את כל הפרוגרמה של התצוגה וכל הבניין התהפך.

מ"י: מה היו השינויים בעקבות הפרוגרמה החדשה?

י"ד: הבניין מתוכנן כך שהמפלסים יוצרים ספירלה. הכוונה היתה שיכנסו ממפלס עליון וירדו למטה. אחרי השינוי הוחלט לנצל את קומת המרתף שתכוננה לשמש כמחסן, ולהוביל את המבקרים קודם כל למטה ומשם לעלות. לצורך כך, נחצב מעבר חדש בין מפלס הכניסה ובין המרתף. המיוחד בבניין שהוא מאד קשור לסביבה שלו, לכן יש בכמה מקומות חלונות שפונים אל זירת הקרב עם המצרים והם למעשה חלק מהתצוגה.

מ"י היה משהו שתכננתם ולא בוצע?

י"ד: ברחבת הכניסה הפתוחה יש קיר עם פתחים עגולים. זה היה קיר של יגאל תומרקין ומשם היו אמורים לבצבץ ולחדור כל מיני פסלי מתכת, שלדים וגולגולות. הוא רב עם אנשי הקיבוץ. הוא מאד בוטה והרגיז אותם והקיר נשאר ככה.

מ"י: מי עיצב את התצוגה?

י"ד: את התצוגה עשה שמואל גרונדמן שהיה אחד מהמעצבים הידועים ועבד עם שרון גם בביתן במונטריאול.

מ"י: ראית את השיפוץ של התצוגה שנערך לאחרונה?

י"ד: לא הייתי שם יותר משלושים שנה…

.

בול מהסדרה "אדריכלות בישראל", 1974 (עיצוב: אוסוולד אדלר)

.

עיטור (כנראה גוף תאורה שנאטם) לצד השביל העולה למוזיאון

.

מדרגות

.

פירמידת בטון חצי פתוחה המשמשת כסככת המתנה

.

החור העגול נועד במקור לשלב בתוכו פסל של יגאל תומרקין. הפסל שלא הוקם בסוף מופיע בחתך

.

אור וצל על גרנוליט

.

קטע בחזית

.

גרנוליט

.

פירמידה

.

בטון וצבע

.

בקצה הדרך המובילה למוזיאון מגיע המבקר לבריכת השתקפות שכיום אינה פעילה

.

שפת הבריכה. הבריכה גם חודרת אל תוך אולמות התצוגה הפנימיים.

.

הדופן האחורית של הפירמידה היא הקיר המדגיש למבקר את הדרך אל תוך המוזיאון. בתוך החורים אמורה היתה להשתלב עבודה של תומרקין

.

.

קצה הקיר הארוך המלווה את המבקר אל תוך המוזיאון

.

שלט חדש בכניסה המציין את שמות המתכננים

.

אולם הכניסה ובו תבליטי בטון שיצר רודא ריילינגר, חבר קיבוץ הזורע

.

אולם הכניסה ומימין הפתח היורד אל המרתף

.

הבניין אמנם כולו אפור, אך בקטעים מסוימים כמו כאן בתקרה, שולבו כתמי צבע מהפלטה של לה-קורבוזיה

.

מימין הפתח הבוקע מהרצפה ומוביל למרתף ומשמאל דלת הכניסה למזויאון

.

אולם תצוגה שבחלקו האחורי חודרת בריכת המים

.

פס החלונות מימין סוגר על בריכת המים החודרת לבניין אך היום היא ריקה

.

פתחים בתקרה לחדירת אור טבעי

.

קיר טקסט

.

אותיות בטון

.

בטון ואור

.

מדרגות 01

.

מדרגות 02

.

אולם תצוגה בן 45

.

פתח ברצפה מחדיר אור מלמטה

.

אולם התצוגה משקיף על אולם הכניסה 01

.

אולם התצוגה משקיף על אולם הכניסה 02

.

אולם התצוגה משקיף על אולם הכניסה 03

.

שולחן תצוגה

.

חלון מצויר שיצר הרולד רובין ב-1968

.

מדרגות 03

.

מבט על אולם הכניסה והירידה אל המרתף

.

תצוגה

.

תצוגה במרתף: שיחזור למרתף בגטו ורשא

.

במרתף

.

בטון

.

חלק נוסף בתצוגה החדשה הוא מודל עירוני של גטו ורשא

.

אחד מהחלונות המשקיפים על זירת הקרב עם המצרים

.

החלונות המשקיפים

.

אחת הדלתות היתה פתוחה אז יצאתי החוצה לראות את הבניין גם מבחוץ:

.

חזית המוזיאון הפונה לבית הקברות

.

קטע בחזית

.

קטע בחזית עם שמיים

.

החזיתות הפונות למזרח ולדרום

.

חזרה פנימה: התקרה

.

חדר זיכרון לחללים

.

תעודה

.

תצוגה

.

תצוגה

.

התצוגה לאורך המעבר הצר היורד מאולם הכניסה

.

היציאה מהפתח המקשר בין המרתף לאולם הכניסה המרכזי

.

(4) אנדרטה לחללי הקורפוס המצרי:

מחוץ ליד מרדכי עברה בזמן מלחמת העולם הראשונה מסילת רכבת שהרכיבו כוח עבודה מצרי (Egyptian Labour Corps). בין השנים 1918-1914 מתו 192 מהם בעת העבודות ונקברו בקבר אחים כאן. על פי המצבה, הקבר אינו נמצא ממש מתחת לאנדרטה אלא בסמוך לה. כיום לא מצאתי לה זכר. המצבה מחופה באבן גיר מסותת ובמרכז חזיתה המזרחית כתובת על לוח אבן המציינת באנגלית ובערבית את מותם של חיילי הקורפס.

לבריטים היתה שפה עיצובית אחידה ומצבות כאלו נמצאות במקומות נוספים בארץ. אחת נמצאת ממש ליד תחנת הרכבת בנחל שורק. מצבה שלישית הוקמה לזכרם של 198 חללים נוספים שקבורים בסמוך לחומה המזרחית של ירושלים העתיקה. גם שם ניצבת מצבה דומה לזו שכאן.

.

חיילי הכוח בעת הנחת מסילה בסיני (מקור: אוסף התמונות הרשמי של אוסטרליה במלחמת העולם הראשונה)

.

קצת על כוח העבודה המצרי: הכוח שפעל בזמן מלחמת העולם הראשונה מנה כ-55 אלף עובדים. הם הופקדו על הקמת כבישים ומסילת ברזל שנועדו לשפר את תנועת הכוחות הבריטים באזור. המסילה שיצאה מקהיר, חצתה את סיני והגיעה לארץ ישראל היתה פרי עבודתם. במקביל הניחו קו מים שגם הוא נועד לשרת את הכוחות.

לא רחוק מהמצבה פעלה גם תחנת רכבת, אך לא חיפשתי ולכן גם לא הגעתי אליה.

.

מצבה 01

.

מצבה 02

.

מצבה 03

.

מצבה 04

.

מצבה 05

.

מצבה 06

.

וצלמתי גם סרטון:

.

.

בסוף הכביש המעבר לרצועת עזה. כאן עצרתי וחזרתי.

.