סיבוב בתערוכה של האדריכל אריה אל-חנני במוזיאון רמת גן לאמנות רוסית בתכנון נחום זולוטוב

לפני כמה חודשים נפתחה ברמת גן תערוכה המאירה תקופה פחות מוכרת ביצירתו של האדריכל אריה אל-חנני, כשעיצב בשנות ה-20 תפאורות, תלבושות וכרזות לתאטרון הארצישראלי שהחל להתגבש פה. את התערוכה עם השם היפה "הצגת הבכורה של האדריכל אריה אל-חנני" מלווה גם קטלוג. אל-חנני שהיה חתן פרס ישראל לאדריכלות, מוכר כמתכנן יריד המזרח בסמוך לנמל תל אביב (שמתחדש כעת), "אוהל יזכור" ביד ושם, מספר מבנים ובהם ספריית ויקס במכון ויצמן, הספרייה המרכזית באוניברסיטת בר אילן ופרויקט "גן העיר" ברחוב אבן גבירול.

אמנם לא מדובר בתערוכת אדריכלות, אבל העבודות יפות ומקוריות לזמנן, ומציגות את השורשים מהם צמח אחד מבכירי האדריכלים שפעלו כאן במאה שעברה. לבד ממתווים שיצר להצגות תאטרון, מוצגים כאן גם ציורי שמן אקוורלים שיצר באותה התקופה המעניקים סקירה מלאה על חטיבת העבודות המוקדמות של אל-חנני באותה עת.

הביקור בתערוכה מביא גם הזדמנות לבקר במבנה המוזיאון לאמנות רוסית שאחראים לתכננו שניים מהאדריכלים היצירתיים שאני מכיר: נחום זולוטוב ושמואל רוזוב. רוזוב תכנן את המפלס התחתון המשמש לחוגים. אחרי שפרש מהעבודה, הוזמן זולוטוב לתכנן את המפלס העליון המשמש כמוזיאון.

אז חוץ מרשמים מביקור בתערוכה, אביא כאן גם שתי שיחות קצרות, אחת עם לסיה וויסקון אוצרת התערוכה, ושניה עם נחום זולוטוב על הפרויקט הזה שהוא לא מחשיב כאחד החשובים שלו, אך עדיין לדעתי ראוי לביקור.

.

בניין המוזיאון: מראה כללי.

.

זו תערוכה שניה שעוסקת בעבודתו של אל-חנני שנולד ברוסיה ב-1898 וניפטר בתל אביב ב-1985, כשעל הדרך הספיק לקטוף את פרס ישראל ולתכנן כמה מהמבנים הבולטים בארץ. התערוכה הראשונה התקיימה במוזיאון בית ראובן לפני יותר מ-20 שנה אבל לא נותר ממנה כלום, בשונה מהתערוכה הנוכחית שמלווה אותה קטלוג מושקע שערכה אוצרת התערוכה. אך לא בניינים מוצגים כאן, אפילו לא אחד, אלא ציורים שיצר אל-חנני בתחילת חייו כשעסק בתאטרון. הפרק על תחילת דרכו יפה ומעניין אך עדיין נדרשת תערוכה על פועלו האדריכלי – שהוא הפרק החשוב בחייו המקצועיים של אריה אל-חנני. המבט בתערוכה ממוקד אך ורק על עבודת התיאטרון שלו. חסר היה לי מבט רוחבי: האוצרת טוענת בטקסט המלווה שאל-חנני היה חלוץ בתחום עיצוב הבמה, אך לצופה הבא כמעט 100 שנה לאחר האירועים, לא ברור מה חלוצי פה. לדעתי היה צריך להראות עבודות מקבילות של יוצרים אחרים בארץ ובחו"ל מאותה עת, וכן להציג את יצירתו האדריכלית של אל-חנני בשנותיו הראשונות. יש כאן מספיק מקום והחומרים היו נגישים לאוצרת אצל משפחת אל-חנני.

ייתכן ובניין המוזיאון היה נראה פעם אחרת, אך בשנות ה-80 או-90 יצרו בכניסה אליו רחבה מוזרה ומבולגנת שנותנת תחושה של מקום נטוש שאיבד את מעמדו. לכלוך ועזובה ואווירה של ריקנות – עם זה צריך להתמודד המבקר שמגיע לכאן. גם בפנים לא משתפרת ההרגשה. השומר היה האדם היחיד במוזיאון בשעת הביקור. מחיר הכניסה שפוי ביחס למקום, אך התצוגה מיושנת. באגף אחד מוצגים כל מיני חרבות וכלי מלחמה מהמזרח הרחוק. באגף אחר בובות חרסינה, גם הן מהמזרח הרחוק. לבסוף באולם המואר ביותר מוצגות עבודותיו של אל-חנני.

.

הכניסה למוזיאון

.

עבודות של אל-חנני (מלמעלה משמאל בכיוון השעון): אוהל יזכור ביד ושן, פסל הפועל העברי ביריד המזרח בתל אביב, הספרייה המרכזית באוניברסיטת בר אילן, שיפוץ ושינוי ביתה כנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב, ספריית ויקס במכון ויצמן (כיום אולם כנסים).

.

אריה אל-חנני פעל בראשית ימיו באחת מקבוצות היוצרים החדשניות ביותר בתחום עיצוב הבמה. רק הגירתו לארץ ישראל בתחילת דרכו מנעה ממנו פרסום בינלאומי לו היה ראוי, כך מדגישה אוצרת התערוכה לסיה וויסקון בטקסט שמלווה את התערוכה. הגילוי לנועזות של אל-חנני עומדת ביחס הפוך לתערוכה עצמה המוצגת באופן שמרני (אך מוקפד ויסודי) לימינו אנו. אני משער שישנן מגבלות כלכליות בהן פועל המוזיאון, אך המגבלה לא חייבת להוות מרכיב שלילי המונע אמירה עכשווית. המונח "אוונגרד" חזור בטקסט שמלווה את התערוכה פעמים רבות, אך התערוכה תקועה עמוק עמוק בעולם שמרני ומסורתי, הרחק מהכוונות שעמדו בבסיס יצירתם של אל-חנני ועמיתיו. יחד עם זאת, האובססיביות של וויסקון לחשוף תמונה מלאה ככל הניתן על יצירתו באותה עת מרשימה בכל קנה מידה. אני ממליץ לבקר בתערוכה (ובבניין) שתינעל בנובמבר (שעות הביקור כאן. מחיר כניסה: 20 ש"ח. מחיר קטלוג: 100 ש"ח).

.

התערוכה מתנהלת בשקט בלי להישמע. אין כאן מנגנון יח"צני משומן ומושקע. לא ראיתי פרסום ולא מודעות. יש פרופיל בפייסבוק אבל צריך להיות לוליין כדי לגלות אותו. מי שלא עובר ממש ליד המוזיאון ורואה את הכרזה הגדולה, סביר להניח שלא יהיה מודע לקיומה של התערוכה ואולי גם לא לקיומו של המוזיאון. אני לא יודע כמה כסף משקיעה העירייה בהפעלת המקום אבל במצב הנוכחי אני חושב שראש העירייה החדש יידרש לעשות כאן בדיקה מחודשת. במתכונת הנוכחית עם כל החרבות ובובות החרסינה המוזיאון הזה הוא דוגמה למוזיאון שמרחיק מבקרים מעולם התרבות שנמצא מחוץ לבית האח הגדול. בתכנית שאני מציע בשלב הראשון: לקחת מגן החיות שבצד השני של העיר פיל ולהכניס אותו ל-10 דקות לאגף החרסינה (זה בטוח ימשוך קהל רב). אגב, לקראת השיפוץ של מלון הילטון תל-אביב בשנת 2000, תכננו המארגנים לערוך במסעדת "המלך שלמה" שעוצבה על ידי דורה גד (זוכת פרס ישראל לאדריכלות), ארוחה מפוארת שבסופה יוגש לכל סועד פטיש 5 קילו ולחגוג את ההריסה. צריך להזיז את המוזיאון השמרני והמיושן. אך אני לא חושב שנדרש כאן הרס אלא יצירתיות. גם לתושבי רמת גן מגיע מוזיאון מתפקד בעל נוכחות בחיים העירוניים.

.

חזית בניין "מוזיאון רמת גן – בית עמנואל"

.

שלט בכניסה לבניין ועליו איור של מטוס ושמו של עמנואל רוטשטין שהתרסק עם מטוסו בעת המראה מירושלים הנצורה בתחילת מלחמת השחרור

.

מדרגות בבניין

.

שיחה קצרה עם ליסה וויסקון, אוצרת התערוכה ועורכת הקטלוג. וויסקון אוצרת במוזיאון כבר 17 שנה ולבד מתחום האוצרות היא מתמחה בהיסטוריה של האמנות:

מ"י: איך הגעת לעסוק בנושא הזה?

ל"ו: אני בדרך כלל מחפשת חומר מחקרי שקשור מצד אחד לישראל ומצד שני בעל השפעה רוסית במהלך עבודה על פרויקט קודם גיליתי את שמו של לב ספוז'ניקוב [שם ילדותו של אריה אל-חנני קודם שעיברת אותו, מ"י] כמעצב תלבושות לרקדנים ורשמתי לעצמי שבאיזה שלב אברר מי זה. כשהגיע הזמן, התחלתי לחקור את הנושא וגיליתי הרבה עבודות שלא הכירו.

מ"י: מה גילית?

ל"ו: שהוא לא היה רק אדריכל, אלא למד עיצוב תאטרון בבית הספר לאמנות בקייב ובין 1918-1915 הוא למד ציור בתקופת האוונגרד המוקדם ברוסיה. היתה שם המעצבת אלכסנדרה אקסטר, מעצבת בעלת שם עולמי שכל הצעירים בקייב למדו אצלה. בישראל לא מבינים בכלל את החשיבות של העבודה הזו. בוריס ארונסון שגם הוא למד אצל אקסטר בחר להגר לארה"ב, ולא לארץ ישראל כפי שבחר אל-חנני. בברודווי ארונסון קנה לעצמו פרסום עולמי [בין השאר עיצב במה להפקה הראשונה של "קברט" שזיכתה אותו באחד מששת פרסי הטוני שגרף בחייו, מ"י], אך עכשיו מהתערוכה הזו עולה שארונסון היה פחות מוכשר מאל-חנני.

מ"י: מה ייחד את עבודתו העיצובית של אל-חנני?

ל"ו: מהעבודות שלו רואים שהיתה לו גישה אדריכלית לחלל הבמה והוא הגיע משם. כאן לדעתי אל-חנני היה המעצב תאטרון המקצועי הראשון בארץ, אך עד עכשיו התייחסו לכך כאל פרט שולי. הוא היה המעצב הראשון של תאטרון האוהל ובסיבוב הראשון ב-1928 של הבימה. עבודתו התייחדה באיכות וברעיונות. הוא יכול היה לזכות בפרסום עולמי אבל הוא עזב את אוקראינה בתחילת שנות ה-20 ועלה ארצה. היה ניתוק ולכן העבודה שלו פה לא זכתה לפרסום, לעומת אלה שהיגרו לצרפת או ארה"ב התפרסמו. בארץ לא התייחסו ברצינות למעצבי תאטרון, למרות שכאשר אבגדור המאירי כתב ביקורת על אחת ההצגות בזמנו, הוא שיבח את עבודתו של אל-חנני והקדיש לו יותר ממשפט אחד. ברוסיה היחס כלפי מעצבי תאטרון היה שונה לחלוטין ושם הם היו במרכז תשומת הלב. זה היה תחום נחשב, אך כאן לא היתה מסורת אז התחום נחשב שולי.

מ"י: מה היו מקורות המידע והעבודות שמצאת?

ל"ו: חיפשתי אצל המשפחה וחיפשתי בארכיונים כמו הארכיון לתאטרון ע"ש אהוד גבאי בבית אריאלה.

מ"י: מעניין איך השפיעה עבודתו בתאטרון על יצירתו האדריכלית.

ל"ו: באדריכלות אני לא מתעסקת, אלא הדגש היה לגלות את עבודתו בתאטרון, האדריכלות שלו כבר נחקרה.

.

האולם המרכזי: קומת גלריה עוטפת בצורת האות ח' את המפלס התחתון

.

שיחה קצרה עם האדריכל נחום זולוטוב שתכנן את המוזיאון:

מ"י: איך קבלת את הפרויקט?

נ"ז: את הקומה הראשונה של הבניין תכנן האדריכל שמואל רוזוב והוא היה זה שהמליץ עלי. הוא לא רצה להמשיך לבנות את המבנה ואני לא יודע למה. המבנה הוקם לזכרו של חבר שלי – עמנואל רוטשטיין שהיה טייס ונהרג בתחילת מלחמת השחרור כשניסה להמריא מירושלים, ורצו להקים מוזיאון לזכרו.

מ"י: איפה הכרתם?

נ"ז: היינו שנינו יחד בסקציית בריכה של ברית מכבים עתיד בבריכה בגן הדסה, איפה שהיום "גן העיר" [שתכנן כאמור אריה אל-חנני, מ"י]. אני הייתי מקום ראשון בשחיית חזה והוא במקום ראשון במה שמכונה היום חתירה ונקראה אז שחיית קראול. אבא של עמנואל היה קבלן גדול, דוד רוטשטיין והוא זה שהקים את הבניין וייסד בו גם חוג ללימודי תעופה.

מ"י: הבניין לכשעצמו נראה מאד פשוט. הוא לא מלהיב או ייצוגי כפי שהייתי מצפה ממבנה ציבור שאמור להעשיר את החוויה של המבקר מעבר לשגרה הרגילה של החיים. האם הוא עבר שינויים משמעותיים במהלך השנים [לצערי למרות המאמצים לא מצאתי תמונות של הבניין במצבו המקורי]?

נ"ז: הבניין תוכנן בלי התחכמויות גדולות והוא מילא את תפקידו בסדר. באולם התצוגה רציתי לבצע תאורה טבעית ופניתי לידידי יוסף מושלי שלמד איתי והיה מורה בטכניון, והוא נתן לי יעוץ איך לעשות תאורה מהגג שתתאים כך שבאולם התצוגה יהיה אור יום ולא אור מלאכותי. אבל היום הגג הזה לא פעיל. את מושלי הזמנתי לאחר מכן לתכנן את התאורה בבית הכנסת בנצרת עילית. לא רציתי ללכלך את הגג עם כל מיני מנורות והוא הציע את נר התאורה ששמנו בכל דלפק. זה היה רעיון יפה שמייד נדלקתי עליו. היה פאטיו [חצר פנימית פתוחה אל השמיים שנועדה להחדיר אור ואוורור טבעי לבניין וניתן לשלב בה צמחיה, מ"י] שסגרו אותו, לכן אני ממליץ לאדריכלים שלא לתכנן פאטיו בבניינים. בפאטיו היה פרט מיוחד, כי תמיד יש סכנה ששורשים יחדרו מתחת לריצוף ולקורות ויגרמו נזק לבניין. לכן, ציפיתי את כל הפאטיו בפח נחושת עם ריתוכים כדי שאפילו טיפת מים לא תנזל לבניין. היתה כאילו אמבטיית נחושת וזה היה הפתרון היחיד שמצאתי.

מ"י: הכרת את אריה אל-חנני?

נ"ז: כן, הוא היה גבוה, רחב, איש נחמד. הבן שלו יגאל הוא גם אדריכל והבת שלו אמנית. היא למדה איתי ציור בסטודיו של אבני. הכרתי עבודות שלו. אני לא חושב שבמקצועו היה אדריכל, הוא היה יותר מעצב.

.

אחת מזרועות קומת הגלריה. תאורה טבעית חלשה חודרת מפתחים בתקרה

.

אחד מהפתחים בתקרה המחדירים אור טבעי ומשולבים בו מנורות נסתרות המאפשרים גם תאורה מלאכותית

.

מראה כללי של האולם מכיוון קומת הגלריה

.

המדרגות באגף השני

.

המדרגות

.

אין קשר בין קומת הגלריה לאולם המרכזי ולכן יש לעשות סיבוב כדי להיכנס לאולם המרכזי שם מוצגת התערוכה של אריה אל-חנני

.

שם התערוכה

.

מראה כללי של האולם המרכזי

.

אריה אל-חנני בצעירותו

.

כרזה להצגת האהל "ירמיהו", 1936

.

כרזה להצגת האהל "ירמיהו"

.

מתווה לתלבושת לדמות "ירושלמית עשירה" בהצגה "מגילת אסתר"

.

על עבודתו של אל-חנני בהצגת "ירמיהו"

.

"תלמיד ישיבה ורוכלת ערבייה", שנות ה-20

.

"קומפוזיציה בסגנון מיניאטורה פרסית", שנות ה-30

.

מתווה לתפאורת ההצגה "מגילת אסתר"

.

כרזה להצגת האהל "מגילת אסתר", 1931

.

"נוף טבריה", 1926

.

הקטלוג למכירה בכניסה למוזיאון

.