סיבוב בשרידי אלעראקיב / כפר בדואי שתושביו גורשו בשנת 1951

במשך כל השנים שהייתי רואה איזו חורבה בנגב, הייתי אומר לעצמי שמדובר בשריד מימי הנבטים – שהרי חוץ מהם לא התגוררה שום אוכלוסיה באזור זה בבתים..כפי שלמדתי בבית הספר, הבדואים מתגוררים באוהלים כך שהבתים יכולים להיות מקושרים רק לנבטים שאמנם חיו כאן לפני 1500 שנה, אבל זה מה שהיה נשמע היה לי הכי הגיוני. לקח לי יותר מידי זמן להתפקח, ואני בטוח שבבתי הספר המורים נותרו ברמת גן ועדיין מלמדים שם שטויות שנועדו לבזבז את זמנם היקר של הילדים והנוער, אז כעת קבלו את המורה מיכאל יעקובסון:

.

מראה ביתו של סלמאן זאיד אלמלאחי אלטורי מכיוון כביש 40

.

לפני חודשים ספורים יצא בהוצאת פרדס ספרה של חיה נח "הכפרים שישנם ואינם" המציג מחקר שיטתי מקורי ומרתק, ראשון מסוגו על הכפרים הבדואים הלא-מוכרים בנגב. סיפורה של האוכלוסיה הבדואית לי אישית כמעט ואינו מוכר כלל.

מלבד הנתונים המוצגים בספר, מביאה נח גם את הסיפור ההיסטורי שנדחק לחלוטין מהתודעה הישראלית על קיומם של הבדואים בנגב. אחת העובדות המשמעותיות העולות מן המחקר היא שלמדיניות השליטה הגזענית של מדינת ישראל, ישנן השלכות לא צפויות ולמרות הכוונות להעמיק ולחזק במקום אוכלוסיה ושליטה ישראלית על חשבון האוכלוסיה הבדואית, במקרים מסוימים דווקא הבדואים מתחזקים באמצעות המאבק לשמירת קרקעותיהם ויישוביהם. בהקדמה לספר מציין ומוסיף פרופ' אורן יפתחאל מאוניברסיטת בן גוריון בנגב כי "בתהליך זה עוברות הקהילות הבדוויות תהליך של העצמה ורדיקליזציה, ובכך פוערות סדקים במשטר הישראלי האתנוקרטי […] המדיניות לא רק שאינה מוסרית או אפקטיבית, אלא שהיא מפוררת גם את קהילת הנגב ויוצרת מתחים הולכים וגוברים בין" ישראלים וערבים.

נח מציינת כי כבר במהלך המאה ה-19 חלו שינויים באורחות חייהם של הבדואים, ואת מקומם של האוהלים תפסו בתי אבן והתיישבות הקבע החלה לטעת שורש בקרב השבטים. דוגמא לכך היא המקרה שלפנינו ברשימה זו על אלעראקיב, בה התגוררו מספר שבטים ומשפחות. בתמונות שכאן אני מציג מבנה אחד מבין כל בתי היישוב ששרדו – בית של סלמאן זאיד אלמלאחי אלטורי. ההתישבות הבדואית במקום הסתיימה ב-1948 עם עזיבתם של חלק מהמתיישבים בעידודם של ראשי הקיבוצים באזור הנגב, וב-1951 חוסל היישוב ותושביו גורשו והוגלו. אך בעוד היה מי שחשב שבזה יסתיים הסיפור, אז היום 60 שנה לאחר מעשה הנושא הזה לא רק שאינו נשכח ונכחד אלא הוא מתלהט וגובר ומלכד חזרה את הקהילה הבדואית (עדות לכך מצאתי בעצמי בתוך הבית – בצורת הקבר והשלטים).

לפעמים אני שואל את עצמי, כיצד אני הייתי מגיב אם שלטון חדש וחזק של פליטים היה עולה עלי ועל ביתי וזורק אותי לכל הרוחות והופך אותי לאזרח מסוג ז'…

את המבנה הזה שבו אתמקד בתמונות ברשימה זו אני מלווה במבטי כבר שנים בשעה שאני חולף על פניו בעת נסיעה בכביש 40 אל או מבאר-שבע, רק שהפעם אחרי שנתקלתי בו בחוברת שהפיקה עמותת 'זוכרות' ולמדתי מהו טומן – בחרתי לעצור לרגע מהדהירה הבלתי פוסקת ולראות מקרוב במה מדובר.

'זוכרות' פועלת כבר עשור במטרה להביא למודעות הציבור הישראלי באשר הוא, ללא הבדלים בדעה הפוליטית או החברתית, את דבר קיומם של מאות הכפרים שהתקיימו ופעלו כאן עד להקמתה של מדינת ישראל. רשימה זו נולדה הודות לחוברת שהוציאה העמותה לפני חודשים ספורים והגיעה לידי. ומחיקתם של מאות יישובים הביאה ליצירת עם של פליטים אשר חלקם מסתובבים כאן בינינו וחלקם מפוזר בעולם כולו. בשלב זה, לא אכנס לחשיבות שבהכרה בנושא הן החברתי והן הפיסי, אלא אתמקד במבנה הזה שלצד כביש 40 ובבני שבט אלעראקיב שסיפורם הוא חלק בלתי ניפרד מהאסון שליווה את הקמתה של מדינת ישראל ומלווה אותנו כצל כבר למעלה מ-60 שנה.

משמעות שם המקום – אלעראקיב, היא הגבעות הנמתחות בין הנחלים ומאפיינות את המקום. האדמות שנרשמו כחוק והוכרו ברובן אף על ידי המדינה נהפכו בשנת 1951 לשטח צבאי סגור בטענה שהאתר הפך לשטח לאימוני כוחות צה"ל. צעד זה לא הפריע למדינה למכור את האדמה לחברה פרטית, וכאן התחילו הבלגנים. למרות שרובנו בחרנו להתעלם מסיפור גירושם של הבדואים, הסיפור הזה בער כל הזמן על אש קטנה לאורך כל השנים אך כעת נדמה שבשנים האחרונות כל העסק הזה עומד בפני פיצוץ, כזה שהדיו יגיעו גם עד אחרון שולחנות בתי הקפה בתל אביב (או שלא).

> יש גם סרטון קצר בקישור זה, שצולם באתר וסופו נדמה כי התרחש אסון. מומלץ למרות שזה גם קצת מפחיד ולא ברור.

.

מבט קרוב יותר על מה שנראה מכביש 40 כמבנה שלם, מציג חזית פרוצה בחלקה ממנה ניבט פנים המבנה שתקרתו אינו קיימת עוד

.

הפרצה מובילה לחצר פנימית המקשרת אל חדרים המקיפים אותה

.

החדר הראשון מימין פרוץ בחלקו לחוץ ובו קיר עם חורים (אולי שובכי יונים)

.

מתוך ראיון שנערך עם מחמד עליאן אלעסיבי, יליד אלעראקיב, 1933: "ביום ההגירה, יום הנכבה, הייתי בן 14 […] היהודים באו לאוהל הגדול, היינו שם כ-60 גברים מכל החמולות. היהודים אמרו שתוך 4 שעות לא רוצה לראות כאן אף אחד. לכו מזרח הירדן. ועלו על הסוסים שלנו. פחדנו שיקחו לנו את הסוסים אך בסוף הם השאירו אותם. לי הייתה שמיכה וסיר לרוב האנשים היה על מה לרכב. הגענו למקום מזרחית לחורה ונשארנו שם שנה. באותה שנה לא זרענו את האדמה. המצב היה מלחמה ופחד. הלוואי ולא הייתי נברא בזמן הזה" (מתוך החוברת: זוכרות את אלעראקיב, 2010).

.

החדר השני ריק

.

אך ניתן להתרשם בו מהקיר המחופה בבוץ, מה שאומר שקירות המבנה היו כולם מחופים בבוץ ולא חשופים כפי שהם היום

.

בחדר השלישי מצויה מצבת קבר

.

בשנת 1998 התכוננה המדינה לפתור את הבעיה ולהקים בעצמה כפר בדואי על אדמות אלעראקיב, אך בשנת 2002 הופתעו הבדואים לגלות שהם הולכו שולל והיישוב החדש שיוקם על אדמתם יהיה ישראלי – הוא היישוב גבעות בר. ואכן כמו שמינהל מקרקעי ישראל אוהב – היישוב עלה על הקרקע במבצע חשאי והבדואים שוב קיבלו זין גדול מהמדינה.

לפני שבקרתי במבנה המצולם, קפצתי לראות מה זה גבעות בר. לצערי, הגדר הגבוהה והשער הענק והסגור לא איפשרו לי את הכניסה ולכן לא יכולתי לראות מה הולך שם, מקרה כזה של כלוב סגור היה לי כבר באיזו התנחלות בשומרון ולא חשבתי שיחזור על עצמו, בטח שלא בנגב. לסקרנים: מדובר ביישוב של וילות גדולות מוקפות במדשאות מוריקות. באתר האינטרנט של גבעות בר ישנו שאלון למועמדים להתיישב במקום הכולל כל מיני שאלות שברור מאד איזו מן אוכלוסיה פונה לכזה מקום. לעובדה שהבדואים לא מבעירים את גבעות בר יכולות להיות מספר סיבות: [א] חוסר הנהגה. [ב] פחד מידו הארוכה של השלטון. [ג] טיפשות. [ד] טימטום. [ה] פחדנות. [ו] חוסר החלטיות. אז במילים אחרות או שהבדואים ימשיכו לשתוק ולסבול מרמיסתם, או שיבוא היום ויבוצע כאן בצדק או שלא בצדק תהלוכת לפידים שיכולה להסתיים באסון.

.

החדר הרביעי הוא למעשה אולם גדול, שהודות לעמוד שבמרכזו ניתן להבין שהיה כולו מקורה. בתצלום פתח הכניסה המשקיף על כביש 40 במבט מפנים האולם

.

פנים החדר הרביעי עם העמוד במרכזו שתמך בעבר תקרה

.

החצר הפנימית וכביש 40 מכיוון פתח החדר הרביעי

.

בחדר החמישי מונחים היו על הקרקע שלטים המהווים עדות למאבק הבלתי נפסק להשבת הבעלות על המקום

.

בשלט: אדמות הבדואים לבדואים, במציאות: אדמות הבדואים לגבעות בר

.

בספרה של חיה נח "הכפרים שישנם ואינם", שלא מתייחס אמנם ישירות לאלעראקיב אלא יותר לכפרים שישנם אך מתייחס הוא כן למציאות בו מצוי המקום, מופיעה רשימת החוקים בשירות הלאמת קרקעות הערבים.

רק כדי להבין את המאמץ המשפטי שהפעילה כאן המדינה מרגע הקמתה, אציג כאן את שמות החוקים: פקודת שטח נטוש, תש"ח-1948 / תקנות שעת חירום לעיבוד אדמות מוברות ולשימוש במקורות מים בלתי מנוצלים, תש"ט- 1948 / תקנות שעת חירום בדבר נכסי נפקדים, תש"ט-1948 / חוק הסדר תפיסת מקרקעין לשעת חירום, תש"י-1949 / חוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 / חוק רשות הפיתוח, תש"י-1950 / חוק נכסי המדינה, תשי"א-1951 / חוק רכישת מקרקעין, תשי"ג-1953 / חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 / חוק התכנון והבנייה, תשכ"ח-1965 / פקודת הסדר זכויות במקרקעין, תשכ"ט-1969 / חוק רכישת מקרקעין בנגב, תש"מ-1980 / חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), תשמ"א-1981.

.

החזית הדרומית של המבנה

.

קיר המבנה החשוף שככל הנראה היה בעברו מחופה בוץ לבידוד והגנה מחדירת מים

.

מענייין אם השגרירים שעל שמם נקרא "היער" שהוקם על שטח אלעראקיב, מודעים למה שעושים כאן על גבם

.

ולסיום: סרטון קצר שצולם באתר ובסופו התרחש אסון:

.

.