בשביל מישהו סקרן מלידה – גנזך המדינה זה המקום למות בו. למרות שהבניין בו שוכן הגנזך הלאומי נראה כמו אולם שמחות סטייל "ורסאי", החומרים המוחזקים בו הם ממש חגיגה של לימוד והבנת העבר, אולי לקראת העתיד – אבל זה כבר קשור לאיך מסתכלים על זה.
כשהגעתי עם טלי לגנזך בקושי מצאנו את הבניין; מדובר בבניין סתמי לחלוטין בקצה אזור התעשיה תלפיות, בליבה של שכונה שאיבדה כבר מזמן את האווירה השכונתית לטובת אזור התעסוקה, אבל זה מה יש ועם זה צריך להתמודד. לפחות כאן לא תקעו חומת בטון בגובה של 9 מטרים כמו שתקעו בשכונות אחרות בעיר, אלא פשוט סתם דרסו את השכונה.
.
.
הזמן שלנו היה כאן יקר ונוצל היטב. לא באתי לגנזך לספק את סקרנותי האישית, אבל בין לבין מצאתי כמה דברים נחמדים, כמה מהם באיזה תיק עיתונות מתפורר: פירסומת לקבלנים של בניין עיריית תל אביב-יפו (שתוכנן על ידי אדר' מנחם כהן), וגזרי עיתונים שעוסקים בשתי ערים בעלות תכנון עתידני מראשית שנות ה-60 שאחת הוקמה בהצלחה (ערד, בתכנון שר ופייטלסון) ואחת שקעה ולא מומשה (עיר הבשור, בתכנון רכטר, יסקי וכרמי).
.
.
האתר של הגנזך לא רע בכלל, ומעניק תמונת רקע טובה למה שמחזיקים שם. היחס בטלפון מצוין, וגם במקום יש שירות טוב. אני אישית התרגשתי מהעבודה במקום, כי בשולחן ליד ישב ועבד יעקב שרת (וזו אולי ההזדמנות להמליץ על ביקור באתר שהקים למשה שרת).
הייתי מצפה שגנזך המדינה, לפחות אולמות העיון – ישתכנו בהיכל מכובד. עד שמישהו בא וחוקר את ההיסטוריה של מדינת ישראל צריך היה להעניק לו מקום נעים ומזמין, ובמקום זה מקבלים בניין ירושלמי טיפוסי לימים האלה…
סקירה קצרה ואקראית של 10 מבנם בהם שוכן הגנזך הלאומי במדינות אחרות:
1. אוסטרליה – שוכן במבנה בעל חשיבות היסטורית, שתוכנן על ידי האדר' ג'ון סמית' מורדוך.
2. ברזיל – שוכן במבנה קולוניאלי מאמצע המאה ה-19.
3. קנדה – שוכן במבנה הייטק משנת 2007 שפועל בשיתוף אוניברסיטת יורק (האתר מומלץ).
4. קוריאה – שוכן גם הוא במבנה הייטק משנת 1998.
5. שוויץ – שוכן במבנה מהמאה ה-19 שנראה בהחלט כמו מקום שהייתי שמח גם לגור בו.
6. הולנד – שוכן במבנה בן 200 שעבר תהליך שימור ופיתוח בשנת 1999, וכולל עמדות עיון שכאן רק יכלתי לחמול עליהן.
7. וושינגטון – שוכן במבנה שנראה יותר כמו היכל רומי (בדומה לשאר מבני הממשל, המתוכננים באותה הרוח).
8. איראן – שוכן במבנה חדש שמצד אחד מייצג את "הקידמה הפרסית" ומצד שני מכיל מאפייני בנייה מקומיים שבאים לידי ביטוי במרכיבים אסתטים בלבד.
9. אתיופיה – שוכן לצד הספריה הלאומית במבנה שלא אתפלא אם הוא תוכנן על ידי אחד מהאדריכלים הישראלים בשנות ה-60 העליזות. אגב, באתר הארכיב שהוקם בשנת 2005 הייתי המבקר (3.9.09) מספר 13,537 – שזה פחות משליש ממספר הכניסות שנרשמו לרשימות שלי שמצויות כאן 8 חודשים…
10. עירק – קשה להגיד, נראה שמישהו שם שרף את הארכיב.
אחרי כמה שעות טובות של נבירה בדפים מצהיבים, שקענו בחומוס פינתי, שממוקם ממש מעבר לפינה. פינתי הוא מוסד ירושלמי ותיק מאד, שמאז שהצטרף לגל פתיחת הסניפים ששוטף את ישראל לא השתפר מצבו.
.
.
בניין הגנזך מצוי ברחוב מקור חיים – שהיה בעבר רחובה הראשי של שכונה שנשאה את אותו השם.
השכונה שנוסדה באמצע שנות ה-20 הוקמה כשכונה ישראלית מבודדת, וגם היום בתי השכונה מהווים נטע זר בשולי אזור התעסוקה והמסחר של תלפיות. כפי שניתן לראות במקום, אט אט מפנים בתיה הקטנים והצנועים של השכונה את מקומם לבתי מגורים גבוהים ולבנייני משרדים כמו זה שבו שוכן הגנזך – כולם חדשים וכולם מצופים באותה אבן ירושלמית שכלם מאד אוהבים…
על אף שהשכונה תוכננה כשכונת גנים על ידי האדריכל ריכארד קאופמן, שתכנן רבים מהישובים והשכונות בישראל שהמפורסמים שבהם הם המושב נהלל ושכונת בית הכרם – קשה לזהות ערכים ייחודיים ברחוב הבודד שנותר ממנה. בכל מקרה, קאופמן תכנן שכונה המחולקת ל-70 מגרשים שיועדו לאוכלוסיה חרדית שאמורה הייתה להתפרנס מחקלאות.
בשל המרחק הרב שהיה קיים באותה העת בין השכונה לבין מרכז ירושלים, לא חלה בה התקנה המחייבת בנייה באבן, וכך הוקמו חלק מבתי השכונה מלבני סיליקט (ובהם גם בית הכנסת המצולם כאן, שכיום הוא מצופה באבן פראית). הבידוד הביא גם למרכיב שלילי, ובשל הדרדרות המצב הביטחוני באזור, התיישבו בשכונה 20 משפחות בלבד – דבר שלא הוסיף להתפתחותה ולשיגשוגה.
בשנת 1928 בוצעה התקפה קשה על השכונה על ידי השכנים מהכפר הסמוך בית צפאפא, ותושבי מקור חיים נאלצו לנטוש את בתיהם ורכושם ולהתבצר בבניין בית הכנסת. הכפר בית צפאפא אגב, מהווה כיום שכונה מירושלים ועדיין מיושב ומאוכלס על ידי צאצאי הפורעים.
ממש מול בניין הגנזך ומעט נמוך ממפלס הרחוב, שוכן בית הכנסת של השכונה. מבנה זה, שנותר בשלימותו על מגרש מקורי בשכונה, יכול אולי להציג בפנינו את הרעיונות שעמדו בבסיס שכונות הגנים: מגרש רחב ידיים, שבמרכזו מבנה המוקף בחצר גדולה. כיום המבנה ניצב בודד בלב המגרש הצחיח, ולא נראה שמתקיימת בו פעילות יתירה, אך יחד עם זאת, מדובר במבנה הציבור המרכזי בשכונה שעדיין פעיל ובכוחו להוות מרכז לחיי קהילה מקומית.
המבנה תוכנן בראשיתו כמבנה ציבור, אשר שיכן את תחנת המשמר במקום. כמבנה ציבור בליבה של שכונה דתית הוסב באופן טבעי לבית הכנסת השכונתי תוך זמן קצר. על גגו ממוקמות שתי עמדות מבוטנות – עדות להתקפות מהן סבלה השכונה בעשורים הראשונים לקיומה. עדות נוספת לכך, ניתן למצוא באנדרטה הניצבת בחצר בחזית הבניין, עליה חקוקים שמותיהם של 12 לוחמים שנפלו על הגנת השכונה בזמן מלחמת העצמאות.
עם הקמת המדינה לא תמו ייסוריה של השכונה – שהפכה לשכונת ספר על הגבול עם הממלכה הירדנית. אבל דווקא 1967 סיימה את הקריירה של השכונה, עם התפתחותו כאמור של אזור התעסוקה תלפיות שבלע את השכונה ובתיה הקטנים.
בעקבות העלאת הרשימה, קבלתי ממר זאב ברקן, איש ספר ובעל בלוג – דיווח חם מהשטח על המאבקים הנדל"נים המתרחשים בשכונה, ונוגעים לבית בו נולד בשכונה (מקור חיים 34) ובו מתגוררת עדיין אימו. בקשיור ניתן לראות את כל המשתתפים בחגיגה ובהם אדריכלים ירושלמים העונים לשמות דב גליא וחיים שחר – אני לא מכיר אותם, אבל שוליים יש לכל מקצוע.
.
.
בתחילת שבוע הבא יזדמן לי לבקר בארכיון נוסף, אז אעלה רשימה שניה על ארכיונים בסביבה הקרובה. עד אז רציתי לפרסם כאן שיר אהבה נוסף (אחד כבר היה בתחילת השבוע), אבל האמת שאני בדכאון שאין לי אפילו חשק לכתוב אותו: הכל התחיל (או יותר נכון המשיך) בזה שעבדתי אתמול במשרד עד שש וחצי, ואז סגרתי את המחשב ונסעתי לצד השני של העיר לתערוכה שצבי אצר על אבא אלחנני שלאחריה נערך דיון בהשתתפות כמה מוותיקי היוצרים.
עקפתי את הפקקים שהיו להופעה של מדונה, ואחרי 25 דקות של נהיגה פרועה החניתי את הנאצית שלי ליד אבו חסן שהיה כבר סגור והלכתי לקנות לי גלידה על יד קפה יאפא ומשם ירדתי חזרה לבית עמותת האדריכלים. ראיתי את התערוכה וחשבתי שהעסק יתחיל בזמן, אבל אז ביקשו מכולם לצאת ולעמוד בחזית מדפי הספריה החדשה שנחנכה באותה הזדמנות לזכר אלחנני. אל מול כל הספרים והמגזינים האלה הרגשתי לא כל כך טוב בלב, אז עשיתי אחורה פנה וחזרתי לנאצית. על כל זה היה אמור להיות השיר, אבל כאמור אין לי חשק. זה תירוץ הרבה יותר טוב מהתירוצים שאני מחלק למרצים באוניברסיטה למה אני לא מגיש להם את העבודות במועד.
.
חלון אחורי 