סיבוב במשכן לאמנויות הבמה באשדוד

במהלך שנות ה-90 היה האדריכל חיים דותן אחד מהכוכבים הצעירים של אדריכלות ישראל בכלל ובאשדוד בפרט. הוא הצליח לבנות בהיקף עצום בתי מגורים משותפים, כששיאה של פעילותו בעיר הגיע עם קבלת תכנון המשכן לאמנויות הבמה שיועד להיות לא רק אולם המופעים והכנסים המרכזי בעיר אלא מנוף למיתוג אשדוד כמוקד תרבותי.

הבניין יוצא הדופן בנוף העירוני של אשדוד, ובכלל בנוף הבנייה הישראלי, לא רק מייצג את שאיפותיו של האדריכל, אלא הוא ככל הנראה הדוגמה המובהקת ביותר לחדירה לזירה המקומית של אדריכלות הראווה שהיתה נפוצה באותן שנים בעולם. בעשור הבא תכנן דותן את ביתן ישראל בתערוכת אקספו שהתקיימה בשנגחאי. הוא עדיין פעיל בישראל אבל פחות, היות ובעשר השנים האחרונות משקיע דותן יותר בחינוך דור האדריכלים הבא בסין, ובשנים האחרונות התפרסם בעיקר בזכות גשר שקוף שתכנן במחוז חונאן שבמרכז סין.

בשיחה עם דותן ששוהה כעת בישראל, הוא חושף את הסיפור שמאחורי הקמת הפרויקט. תפסתי אותו לאחר שבמשך שבע שעות הוא ישב בזום עם קבוצה מתלמידי שנה שנייה במחלקה לעיצוב שהוא עומד בראשה ב-shanghai institute of visual art. הוא סיפר שמידי יום הוא יושב עם קבוצה אחרת היות ובנוסף לראשות המחלקה הוא גם מלמד את כל תלמידי המחלקה. מאז התפרצות הקורונה הסטודנטים פוזרו לבתיהם, אך הוא מספר שהאוניברסיטאות יפתחו ב-10 במאי והוא ישוב לשם קודם לכן.

ועל כך ברשימה זו.

.

2012

.

(1) בבנייה

ביקרתי את הבניין בזמן הבנייה ב-2005, 2006 וגם ב-2011:

.

2006: שלט באתר הבנייה

.

2006: עובדים בשטח

.

2006: מעטפת הבניין כבר גמורה

.

2005: חזית

.

2005: מבט על הבניין מהרחבה שבכניסה למוזיאון מונארט לאמנות שתכננו האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן

.

2011: עבודות פיתוח לקראת הפתיחה של הבניין

.

2011

.

2011: הציבו גם שלט עם שם האדריכל

.

2011: אולם המבואה כשהרצפה מכוסה בלוחות להגנה. אין עדיין מעקות במדרגות

.

2011: מסך הזכוכית

.

2011: באולם טרם הכניסו את המושבים

.

2011: מבט מעורף הבמה אל האולם חסר המושבים

.

.

(2) אדריכלות הראווה בגרסה הישראלית

בישראל עסקו בנושאים אחרים כמו התנחלויות, קניונים ובניית מגדלי הזכוכית הראשונים, בזמן שבעולם חגגו בשנות ה-90 אדריכלים כמו פרנק גרי, זהה חדיד ודניאל ליבסקינד עם צורות קיצוניות, כאלה שנוצרו הודות לשיפורים בתחום תוכנות השרטוט ולפיתוחים בטכנולוגיות הבנייה. רק בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 החלו בישראל להופיע מבנים שמימשו את אותם יתרונות שעמדו לאדריכלות. בין המובילים בתחום היה משרד יסקי-סיון שתכנן את מגדלי הזכוכית הראשונים, כמו מגדל ציון ומגדל אלרוב בשדרות רוטשילד ומגדלי עזריאלי ובתחילת שנות ה-2000 השלימו את אודיטוריום סמולרש באוניברסיטת תל אביב (עליו כתבתי כאן), שהיה הדבר הקרוב ביותר בתחום מבני ציבור לאדריכלות ראווה. היו כמובן עוד כמה כמו מרכז יצחק רבין בתל אביב בתכנון משה ספדי ומגדל הגן בקצה רמת גן לצד נתיבי איילון שתכנן אילן פיבקו (עליו כתבתי כאן).

יזמים ורשויות החלו להזמין אדריכלים בינלאומיים לבנות מונומנטים כמו סנטיאגו קלטרווה שתכנן גשר רכבת קלה בירושלים וגשר הולכי רגל בפתח תקווה, מריו בוטה שתכנן בית כנסת באוניברסיטת תל אביב וז'אן נובל שהוזמן לתכנן באזור התעסוקה של פתח תקווה (ותכניתו לא בוצעה).

לאשדוד הוזמן האדריכל שין טקמצו (Shin Takamatsu) ב-1996 לתכנן אולם קונצרטים ובו 840 מושבים. טקמצו היה מעורב אז בתכנונו של בניין נוסף בישראל, מגדל משרדים בתל אביב לצד נתיבי איילון (שלא נבנה). לצורך כך הוא אפילו הקים באותה שנה סניף ישראלי.

טקמצו הציע מבנה שבו בולט במיוחד מסך זכוכית עצום ומשופע שתוכנן לכסות על אולם המבואה ועל אולם הקונצרטים עצמו שעוצב כגוף נפרד ואטום בצורת ביצה. בקצה האולם ניצב גוש תיבתי שיועד למגדל במה. מסך הזכוכית המשופע נשען על עמודי פלדה ענקיים הפרוסים כמו שדרת מניפה. עמודי ענק שעוצבו בפריסה המזכירה מניפה סגרו על דפנות הבניין משני עבריו. נוספה גם מערכת מים מורכבת ששטפה את גג הזכוכית והגיעה עד למערכת בריכות שתוכננו לקום למרגלות חזית הבניין.

העלויות הגבוהות מנעו מהעירייה לממש את הצעתו של טקמצו והוא פרש מהפרויקט. ב-2001 נמסרה העבודה לאדריכל חיים דותן. שהיה אז בן 42 ותכנן פרויקטים רבים באשדוד, בעיקר מבני מגורים. מסירת העבודה לדותן באה בעקבות היכרות עמוקה שלו עם העיר, בה הוא תכנן עשרות פרויקטי מגורים וליווה את ההתפתחות המהירה של אשדוד. דותן ניגש לתכנן את הפרויקט מחדש אך שמר ופיתח חלק מרעיונותיו של עמיתו היפני. כשותף לפרויקט צרף את אבי בראל שעבד בסניף הישראלי שקם למשך תקופה קצרה כדי ללוות את מימוש שני הפרויקטים של טקמצו שבסופו של הדבר לא מומשו.

.

1996: רישום מוקדם של האדריכל שין טקמצו לבניין (באדיבות Shin Takamatsu)

.

1998: הדמיית הצעתו של האדריכל שין טקמצו (באדיבות Shin Takamatsu)

.

1998: חזית צד (באדיבות Shin Takamatsu)

.

1998: קורות פלדה פרוסות כמו מניפה ונושאות את הגג המשופע (באדיבות Shin Takamatsu)

.

.

עמודי הפלדה הענקיים הנושאים חזית זכוכית ענקית והאולם בצורת ביצה – כל אלה נותרו גם בתכניתו של דותן, שגם הגדיל מעט את כמות המושבים באולם ל-938. אלא שבתכנית החדשה קיבל המבנה צורה פנטסטית, לה העניקו אינספור רעיונות למקור השראה, כמו דג גדול שעגן בחוף או גלי הים.

בספרו "הד במדבר" תיאר דותן את המשכן לאמניות כ"שתי צדפות או שני גלים המחוברים יחדיו ומסמלים את השילוב של אולם מופעים ובמת התיאטרון". הוא המשיך והסביר שהבניין נועד "להעניק לעיר ולתושבים בניין חדשני וחוויה ארכיטקטונית אשר תרומם אותם מחיי היום האפרוריים, כניגוד למאות קופסאות הבטון והאבן אשר חונקות את העיר".

צורת הבניין הייחודית שונה מאולמות התרבות שנבנו עד אז בארץ והתאפיינו בסגנון מודרניסטי וקופסתי. היתה כאן הצהרת כוונות של חדשנות וקידמה עם פתיחות גדולה לתרבות אחרת ועדכנית. כך גם ביקשה הנהלת העיר למתג את אשדוד כעיר בה התרבות מצויה בראש סדר העדיפויות של החיים העירוניים. לצורך כך, הבחירה במבנה שצורתו יוצאת דופן, חריג בנוף ומושך תשומת לב באופן שלא ניתן להתעלם מקיומו היו לחלק מהמטרה. במקביל, ניסו רשויות מקומיות אחרות להקים מיזמים יוצאי דופן ובהם המדיטק בחולון (בתכנון האדריכלים ברוך-סלומון), ועיריית רחובות שביקשה מדותן לתכנן גם לה היכל תרבות חדשה אך לבסוף נסוגה לטובת מבנה סטנדרטי. בסופו של הדבר נזהרו הרשויות מלהקים מיזמים יוצאי דופן ובחרו בפתרונות פשוטים, אם באמצעות שיפוץ והרחבת אולמות קיימים ואם באמצעות הקמת מבנים קונבנציונלים.

בעיות שנוצרו במהלך בניית המשכן לאמנויות גררו אחריהן את הפסקת העבודות באתר, מה שהוביל להדבקת הכינוי "פיל לבן" לבניין הלא גמור ולעובדה שבסופו של דבר הוא נחנך ב-2012, יותר מעשור לאחר שדותן הגיש את תכניתו.

.

מבט מהחניון על מגדל הבמה (מימין) ואולם מבואת הכניסה (משמאל)

.

שביל עם קירות ומפלי מים מקשר בין החניון ובין רחבת הכניסה והמרכז האזרחי של אשדוד

.

.

(3) שיחה עם אדריכל חיים דותן

מ"י: האם הכרת את שין טקמצו קודם לפרויקט?

חיים דותן: "ודאי. שין טקמצו היה נחשב לקיסר בתקופה שעבדתי ביפן לפני 35 שנה. הבניינים הראשונים שלו היו פשוט מדהימים. הם היו מכונות חדשניות מבוססות על כל מיני חלומות ופנטזיות, אמנות וציור והרבה טכנולוגיה. אלה היו בניינים קטנטנים ליד תחנות הרכבת בערים קטנות, כך שפתאום אתה רואה משהו שבמדינת ישראל גם בעוד עשרים שנה לא יחשבו על דברים כאלה. היה לי הרבה כבוד לכשרון הבלתי נדלה שהיה לו, לאנרגיות ולחדשנות. לא כולם אהבו את הרעיונות והעבודות שלו, אבל הוא היה פורץ דרך. אחרי זה החיים לקחו אותו למקומות אחרים, תפיסת העולם שלו השתנתה ולא המשכתי לעקוב אחריו.

ביפן קיימת היררכיה בארכיטקטורה. קנזו טנגה היה מספר אחד. מתחתיו מספר שתיים היה פומיקו מאקי. אחריהם בא הדור הבא שביניהם היו קישו קורוקאוה ואראטה איסוזקי, זה היה דור של אדריכלים ענקים שאחר כך הם חיפשו את עצמם והגיעו לשביל של הפוסטמודרניזם. אחר כך בא הדור של טדאו אנדו, טויו איטו ושין טקמצו. יש פה שרשרת של אדריכלות שכל אחד הוא חוליה בה.

מ"י: מה הוא הציע לבנות באשדוד?

חיים דותן: שין טקמצו זכה בתחרות לתכנון המשכן לאמנויות הבמה באשדוד. הפרויקט יצא לדרך והגיעו לשלב של תכניות עבודה. הוא תכנן בניין נפלא שהוא קרא לו 'פרויקט המניפה'. הוא עבד אז על פרויקטים שהמניפה היא מקור ההשראה. היה בו כדור שמרחף בתוך חלל נהדר שמקורה בגג זכוכית ענק בשיפוע. אבל העלויות של הפרויקט יצאו אסטרונומיות, פי שניים או יותר מתקציב הבנייה של העירייה. הם לא יכלו לעמוד בעלויות והיתה להם בעיה. 

יש הרבה אדריכלים שיש להם כל כך הרבה בניינים נפלאים שנשארים במגרות ולא יוצאים אל הפועל. לפני עשר שנים אני עבדתי בדובאי במשך שנה שלימה על פרויקט של מיליון מ"ר, התחילה הבנייה והוא נעצר. לכל אדריכל יש את הסיפורים המדהימים האלה של בניינים שנותרו על הנייר.

מ"י: איך אתה הגעת לקבל לתכנן את הפרויקט בסופו של הדבר?

חיים דותן: חזרתי לישראל מניו יורק ב-1990. היה לי עד אז משרד במנהטן, אבל בארה"ב היה משבר כלכלי אדיר בגלל התרסקות המניות והיתה אבטלה אדירה בקרב האדריכלים והקבלנים. הייתי אז בן 32, לא היתה אז הרבה עבודה במנהטן, אז ניגשתי עם שמעון פילצר לתחרות תכנון בניין הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון וזכינו. אז באתי לארץ גם כדי לראות מה קורה כאן כי בניו יורק לא היתה עבודה, ונשארתי למעלה מעשרים שנה.

בישראל נקלט אז גל ההגירה הגדול מברית המועצות שהתפרקה והיה צריך לבנות כמעט בן לילה עשרות אלפי דירות, כדי לשכן את מאות האלפים שהגיעו. בארץ היתה אז תנופת בנייה מדהימה והשתלבתי בענף הבנייה. תכננתי מאות רבות של יחידות דיור, ופיתחתי שיטות בנייה בפלדה עם המכון לחקר הבנייה בטכניון ובנינו באשדוד.

בעיריית אשדוד שמעו שעבדתי ביפן, הם הכירו אותי וידעו שאני עובד עם פלדה, אז הם פנו אלי לנסוע ליפן ולראות אם אפשר להוזיל את הבניין של שין טקמצו לפחות בחמישים אחוז. נסעתי ליפן וישבתי במשרד של שין טקמצו וניסינו לראות איך אפשר להוריד את העלויות. ישבתי גם עם המהנדסים שלו וראינו שזה בלתי אפשרי להוריד. זה היה בניין שהוא אייקון ואי אפשר לחתוך. אז היתה החלטה עם ראש העיר ופנו אלי כי עבדתי הרבה באשדוד ואמרו לי – 'תראה זה המצב עכשיו. האם אתה יכול לתכנן משהו שיהיה בו משהו מה-spirit של שין טקמצו ושיהיה עדיין אייקון'. נתנו לי להגיש הצעה תוך עשרה ימים.

מ"י: היית כבר אדריכל עם ניסיון, מה היה האתגר המרכזי כשניגשת להכין את ההצעה?

חיים דותן: שאלתי את עצמי – איך אתה יכול להכנס לנעליים של אדריכל כמו שין טקמצו, ותוך עשרה ימים לבוא עם תכנון רעיוני שיחליף תכנון מדהים ביופיו. אף אחד לא יכול לעשות דבר כזה. נתנו לי צ'אנס אבל מאיפה אני יכול להביא רעיון שיחליף את הרעיון של שין טקמצו?

מ"י: איך קבלת את הרעיון לצורת המבנה?

חיים דותן: אני גר בתל אביב קרוב לים, אז הלכתי לחוף הים. על אף שהגלים היו יפים והרוח היתה משובבת, הלכתי שפוף. וחשבתי מה אני יכול לעשות. פתאום ברגל שלי הרגשתי משהו קשה. אני מתכופף ואני רואה צדפה עגולה בגודל של שלושה סנטימטר, כזו אחת מהרגילות שיש להם חור בקצה. התכופפתי ומצאתי עוד צדפה. לקחתי את שתיהן ושמתי אותן אחת מול השניה, הסתכלתי ואמרתי – 'תודה, אני מבין'.

.

2001: סקיצה ראשונה של חיים דותן (באדיבות אדריכל חיים דותן)

.

2001: סקיצות של חיים דותן (באדיבות אדריכל חיים דותן)

.

.

מ"י: בתכנית שלך הענקת מחווה לא מבוטלת לרעיונות המקוריים של טקמצו.

חיים דותן: לשין טקמצו היה בניין מדהים, אלא שהוא תכנן משטח גג ענקי מזכוכית ובשיפוע ויש שם מים שצריכים לקרר את החלל הזה עם פירוטכניקה מאד יקרה, אני לא יכולתי לקחת את הגג שלו ולהפוך אותו לגג אטום ממתכת או מבטון. מהרעיון של שין טקמצו לא רציתי לעשות את המניפה כולה אבל השארתי את העמודים בחוץ כזיכרון מסוים לרעיון שלו, כי בכל זאת צריך לתת כבוד מסוים לאדריכל המקורי. 

הבנתי שהסיפור פה הוא שהבניין צריך להיות כלכלי, צריך לפשט אותו והוא חייב להיות אייקוני. לכן שתי הצדפות שיש אנשים שקוראים להן שני דולפינים או שני גלים, אלה למעשה שתי צדפות שאחת פונה אל העיר והשנייה פונה אל הים והשילוב של שתיהן נתן לבניין את הדינמיות שלו. השאר זה היסטוריה, כי מיד שבעירייה ראו את הרעיון הם ביקשו להתקדם.

.

2001: סקיצה של חיים דותן (באדיבות אדריכל חיים דותן)

.

2002: הדמיית הבניין כפי שבוצעה בתכנון האדריכל חיים דותן

.

.

מ"י: האם שין טקמצו הגיע לבקר את הפרויקט שנבנה הוא התעניין לראות אותו?

חיים דותן: שין טקמצו לא ראה את הפרויקט הסופי וזה גם לא נראה לי שעניין אותו. ברגע שלא בנו את מה שהוא תכנן לא אמורה לעניין אותו עבודה של מישהו אחר. אנשים רגישים וגם אני רגיש.

מ"י: האם אתה ביקרת שם לאחרונה?

חיים דותן: כן, אני מידי פעם צריך לתקן שם משהו ואני ממשיך ללוות. מידי פעם הם צריכים אותי אבל רוב הזמן אני לא נמצא בארץ, אז אבי ארבל היה מטפל בזה.

מ"י: ומה דעתך על הסביבה שמקיפה את הבניין כיום?

חיים דותן: עכשיו האדריכל אמנון רכטר מוסיף מרכז אנדלוסי בצמוד לפרויקט אחרי שהוא זכה בתחרות, אז הוא יהפך למתחם יותר תרבותי. התכנון האורבני הוא מאד לא מגובש וכל בניין שם הוא לבד. אין יד אחת שעושה שם מרכז הוליסטי אז אני מקווה שבשנים הקרובות המקום ישתפר.

.

כמו פה ענק של לווייתן שבא לבלוע את העיר

.

דלתות השירות נותרו פתוחות וכך ניתן להכנס באופן חופשי לבניין ללא בידוק ביטחוני או כל המחסומים שיש בכניסה הראשית

.

חזיתות הבניין מחופות בלוחות פח המדמים קשקשים

.

מעבר שירות מתחת לאולם המרכזי

.

אולם המבואה הגבוה והרחב מפנה מסכי זכוכית לכיוון השמש העולה כך שללא מיזוג אוויר ניתן היה לטגן ביצה ללא אש.

.

זכוכיות לכל הכיוונים זה לא רעיון הכי טוב, ולכן נוספו וילונות

.

הביצה שהציע במקור האדריכל היפני נותרה גם בגרסה של דותן שנבנתה: בביצה נמצאים חדרי שירותים לגברים ולנשים בכל קומה, מזנון בקומת הקרקע וכן אולם רב-תכליתי בחלק העליון. מימין ביתן הכרטיסים

.

הקופה ניצבת בפינת אולם המבואה, מוגנת מהשמש

.

הביצה: את הרעיון האדריכלי של גוף נקי מילאו פתחי מיזוג אוויר, גשר עם מעקה זכוכית, מסכי פרסום, רמקולים, דגלים ושלטים

.

ויש גם מזנון

.

על המעבר המקיף את הביצה בקומה העליונה

.

הכניסה לשירותי הגברים: אין דלתות ולא צריך לגעת בידיות

.

כניסה לשירותי גברים בקומה התחתונה: מחיצת זכוכית אטומה חוסמת את המבט בין חוץ ובין פנים

.

המחיצה מפרידה בין אזור שטיפת ידיים כשתאי השירותים מצויים בהיקף

.

השירותים מעוצבים באופן חגיגי לא פחות מאולם המבואה

.

משמאל כניסה לשירותים בביצה ומימין כניסה ליציע האולם

.

לוגו העושה שימוש בצורתו הייחודית של הבניין

.

625 מושבים באולם + 313 מושבים ביציע

.

הבמה מוכנה להקרנת סרט

.

היציע

.

שאול צופה

.

מבואת הכניסה הראשית לבניין מודגשת באמצעות גגון מעוגל וערוגות פרחים עונתיים. חזית הזכוכית עוצבה בשיפוי המנוגד למסורות בנייה בהן החלק הרחב מצוי בתחתית הבניין

.

הבניין מעוצב בתנופה הפונה לכיוון הרחבה והעיר

.

רחבה גדולה ומרוצפת בחזית הבניין מדגישה את צורתו ומעמדו במרחב, אך היא מקום פחות נעים להסתובב בו, בעיקר בשעות היום

.

.

ברכות נוי

.

את הגג הגדול נושאים עמודי פלדה מוטים

.

זכוכית, פח ופלדה

.

חזית

.

פירמידת הזכוכית של מוזיאון אשדוד לאמנות

.

2006: מבט מבעד לפירמידת הזכוכית של מוזיאון אשדוד

★

על איסדוד כתבתי כאן,

★

שיר לסיום:

.

★