סיבוב במפעל נטוש לסכיני גילוח בנצרת עילית

תקוות גדולות תלו בנצרת עילית. הפוליטיקאים חשבו שבאמצעותה ניתן יהיה לשלוט ביישובים הערבים בסביבה ולמנוע את התפתחותם. התושבים שיישבה כאן המדינה שרדו רק דור אחד או שניים. קשה להכות שורשים כשמתבססים על פוליטיקה גזענית ושטחית. החיכוך עם הסביבה גדל, המפעלים נסגרו זה אחר זה ונצרת עילית החלה להתרוקן מתוכן ומתושבים. העלייה הגדולה מרוסיה הכניסה אוכלוסייה חדשה, אך לא לזמן רב. הצעירים נמלטו כשהם מותירים מאחור את הוריהם הקשישים. הדירות שהתפנו נרכשו בידי השכנים מנצרת. אין פלא שראש עיריית נצרת עילית חיפש לאחרונה שם אחר לעיר, כדי לנסות ולנתק אותה מהשכנה שבלעה אותה.

אחד מהמקומות שממחיש יותר מכל את מצבה של נצרת עילית הוא מתחם מפעל פרמה שרפ לסכיני גילוח מפלדת אל-חלד, שהוקם באזור תעשייה במרכז העיר. הבניין שאותו תכננו האדריכלים אברהם אקסלרוד וליאו גולדנר, נטוש כיום לאחר שהמפעל החליף ידיים ועזב את נצרת עילית לטובת אזור התעשייה ציפורית שמצפון לעיר.

ועל כך ברשימה זו.

.

זוג

.

ברוטליזם

.

סכנה!

.

השומר הסתלק

.

הגג נהרס

.

הצמחייה השתלטה

.

מגדלי המדרגות והשלק הבניין מודגשים בבטון חשוף בעוד שאר החזיתות מצופות בטיח גס

.

מגדל המדרגות הראשי בכניסה

.

בשונה ממבני בטון אחרים ולמרות ההזנחה – אין סדקים והבטון כמו חדש

.

פתחי חלונות צרים המזכירים חרכי ירי במבצר

.

משמאל קורות אופקיות עם פסים אנכיים המדמים בנייה יפנית או מתועשת

.

ארובה

.

ארובה

.

חזית אחורית. מימין הארובה

.

רחבת הכניסה הראשית מכוסה בצמחייה שהשתלטה במהירות. אין דלתות ואין חלונות.

.

האדריכלים לא שילבו דקורציה וקישוטים בנויים למעט קיר הקרמיקה האדום

.

הכניסה אסורה

.

לא בטוח

.

.

נטוש

.

היונים הם הדיירים הקבועים כאן כרגע

.

גנבי המתכות חוגגים על המקום הזה כבר שנים. אפילו בעת הביקור היו שני גברים ערבים עסוקים בפירוק מתכות והביעו חשש שצלמתי אותם

.

אולם

.

.

ההיסטוריה של מפעל פרמה שרפ פשוטה: רוברט מנדל, יהודי אמריקאי עם לב ציוני חם וחמוד, החליט להקים מפעל בארץ ישראל. כדי לממש את הרעיון הצטרף אליו ישראלי עם תושייה, יצחק ויימן. לצד שני אלה הצטרפו למיזם גם חברת פרמה שרפ הבריטית, שהשקיעה בו בין השאר בהכשרת העובדים. האתר שנבחר למפעל היה נצרת עילית. באותן שנים מדיניות הממשלה היתה להקים מפעלים בעיירות הפיתוח, כאלה שנהנו מתמיכה ממשלתית נדיבה. העשירה את העשירים וקיבעה דור של פועלים שחיפשו לילדיהם עתיד טוב יותר בתקווה שהוא יהיה במקום אחר.

המפעל שהשתרע על פני כמה דונמים הוקם בסמוך למפעל של חברת "עלית" שגם הוא החליף בעלות אך בשונה מפרמה שרפ נותר במיקומו. תחילה הוקם במגרש מבנה חד קומתי וגדול שהתאפיין בגגות משופעים ומזכיר בצורתו יותר בית מלאכה גדול מאשר מפעל.

בספטמבר 1964 נחנך מפעל פרמה שרפ, כשהוא מעסיק בשלב הראשון 50 עובדים בלבד. השאיפה היתה להגיע לכוח ייצור של מיליון סכיני גילוח בשבוע, כשרובם מיועדים לייצוא. לאורך השנים חוו עובדי המפעל עליות ומורדות שלא סייעו בתחושת היציבות. כך לדוגמה מדווח עיתון "מעריב" בדצמבר 1966 על המצב: "מפעל 'פרמה-שרפ' לסכיני גילוח עובד רק בשליש מכושר הייצור שלו, מאחר שתחזיות היצוא הכזיבו, בעיקר כתוצאה מהורדת מחירים מצד חברת 'ז'ילט'". ב-1974 הקליט אריאל זילבר פרסומת לפרמה שרפ:

.

.

.

במרץ 1981 דיווח עיתון "דבר" על פיטורי 50 מעובדי המפעל שמנה אז 120 עובדים. הסיבות לפיטורים: "ביטול כמה עסקות יצור לאירופה. ירידת שערי המטבעות האירופיים הקטינה את כדאיות היצוא לארצות אלו וביטול הזמנות היוצא נעשה במודע על ידי הנהלת המפעל מחוסר כדאיות". במקביל מדווח העיתון כי במפעל הרכב בנצרת, פוטרו 250 עובדים מתוך 650 העובדים במפעל. 

ב-1985, הושלמה הקמתו של מבנה חדיש ותלת-קומתי שהתפרס על כמחצית משטח המגרש. בהתאם לסגנון הברוטליזם תוכנן הבניין שהורכב מאולמות ייצור רחבי ידיים, משלד בטון שנותר חשוף ומודגש בחזית, עם מילואת בלוקים מחופה בטיח גס. בקצות הבניין מוקמו מגדלי מדרגות ומעליות מבטון חשוף ועם טיפול פיסולי שהפכו את הבניין לנקודת ציון בנצרת עילית. בראשו של מגדל המעלית החדש הוטבעה צורתו של סכין גילוח. את התבנית להטבעה יצר בני הלוי שליווה את המפעל מיום הקמתו. הוא היה בין הצעירים הבודדים שעברו במשך חצי שנה הכשרה מקצועית במפעל בסקוטלנד. עם פתיחת המפעל הוא התמנה למנהל בפועל ובהמשך שימש בתפקיד סמנכ"ל חברת דיפלומט שהחזיקה בפרמה שרפ.

ב-1996 החליף המפעל ידיים וגם מיקום. תחילה עבר לאזור התעשייה הצפוני בעיר וכיום הוא שוכן בפארק תעשיות ציפורית הממוקם לצד כביש 75 כשבעליו הוא חברת Energizer.

המפעל הנטוש במרכז העיר שוכן כיום לצד אחד מעורקי התחבורה המרכזיים, זה המקשר בין הכניסה לעיר מדרום ובין אזור התעסוקה והמסחר שבחלק הצפוני של נצרת עילית. מימין מופיע בניין הקסבה (עליו כתבתי כאן) ומשמאל, אחרי בניין מכללת נצרת עילית מופיע המפעל. שער מפעל פתוח לרווחה וניתן להכנס אליו גם עם רכב. המקום יחסית מסוכן בגלל שהוא מוזנח ובקלות אפשר פה ליפול ולהתפגר ואף אחד לא ישמע אתכם.

בעת הביקור היו עסוקים צמד ערבים בפירוק חלקי מתכת. חוץ מהם היו במפעל הגדול רק יונים. רחבת הכניסה מוסתרת כיום מאחורי צמחייה שהשתלטה עליה במהירות וביסודיות. בכניסה פניתי תחילה ימינה לאגף המשרדים שאין בהם כבר כל זכר לשימושם המקורי – לא דלתות או חלונות, לא רהיטים או ניירת זרוקה, רק חדרים ריקים ופרוצים עם כל מיני כתובות גרפיטי על הקירות שלא חשפו יצירתיות מילולית או אמנותית. בהמשך מצויים אולמות הייצור הגדולים והריקים. המקום יחסית נותר נקי וריק. רק באזורים הסמוכים לפתחים הפונים אל החוץ נוצרו שלוליות, תוצאה של הגשמים החזקים שפקדו את האזור בשבועות האחרונים. ניסיתי למצוא איזה סכין גילוח אחד למזכרת, אבל לא נשאר כאן אפילו אחד.

.

1966: פרסומת

.

.

אל תשים פס!

.

לא

.

הצפה

.

בחדר המדרגות הראשי

.

אולם נוסף בקומה העליונה

.

במשרדי המפעל

.

תאורה טבעית

.

נוף

★

רשימות ומאמרים נוספים על נצרת עילית:

סככת תחנת אוטובוס

הקסבה (אברהם ונטורה)

מרכז המזון (מיקלה סימאונה)

מרכז הספורט (נחום זולטוב/V5)

בית הכנסת המרכזי (נחום זולוטוב)

מתחם מגורים מדורג (קרול קרישן)

בית הבראה ע"ש שפירנצק (רכטר, זרחי, רכטר)

★

שיר לסיום:

.

★