עברתי כבר מאות או אלפי פעמים על פני הבניין שבמפגש הרחובות פרישמן ודיזנגוף, ממש מול פסז' הוד. רק לאחרונה ולאחר שגיליתי שתכנן אותו האדריכל יהודה מגידוביץ, מי שתכנן כמה מהמבנים הבולטים בעשורים הראשונים של תל אביב, אז הענקתי לו תשומת לב. בבניין זה שיתף מגידוביץ גם את בנו – אינג' רפאל מגידוביץ. הבניין שוכן בצומת מרכזי וסואן בעיר, תוכנן בסגנון הבינלאומי עם מיטב הפרטים הנלווים לסגנון. הוא עבר שינויים שלא היטיבו עמו, אך עדיין גם בחזותו וגם בחלקיו הפנימיים הוא שומר על האיכויות אותם יצק האדריכל לפני 82 שנה.
הפלסטיות בחזית הבניין נסתרת כיום מאחורי שילוט והזנחה. כשנכנסים פנימה מגלים קירות אפרוריים ומזוהמים, אך כשמטפסים במדרגות לקומה הראשונה, מתגלה כי חדר המדרגות מחופה בחרסינה בגוון תכלת המעניקה לחדר המדרגות את ייחודו.
ועל כך ברשימה זו.
.
העיר הלבנה
.
בניין שמתייחס למיקומו במפגש רחובות ומדגיש את מפגש החזיתות באמצעות קוים מעוגלים החוזרים ומופיעים במרפסות ובמדפי ההצללה
.
ובלילה
.
פעם היה לבן
.
מדפי ההצללה הם בעיקר אלמנט דקורטיבי שנועד להדגיש את האופקיות והפלסטיות של הבניין
.
מסחר בקומת הרחוב ומעליו שתי קומות מגורים. הבניין הסמוך בדיזנגוף 107 עבר שימור
.
החזית הפונה לרחוב דיזנגוף, משמאל בניין פסז' הוד עם אולם התיאטרון שעובר עכשיו שינויים
.
במדרכה הצמודה לבניין מונח מאז 1989 פסל ברונזה של דמות נחה שיצרה איווי פוליג. הדמות מפנה את גבה לרחוב ואת פניה לקומות המגורים של הבניין שתכנן מגידוביץ
.
האדריכל העניק תשומת לב גם לעיצוב החזית האחורית של הבניין, זו הפונה לחצר שמלאה כיום בפחי אשפה וחתולים וגם בעץ דקל אחד
.
אשפה וקרטונים, מזגנים, כבלים, צינורות
.
מבט מלמטה על המרפסות האחוריות
.
חזית הבניין הפונה לרחוב פרישמן ובה גם נמצא פתח הכניסה לבניין
.
משמאל עולים לקומות העליונות ומימין יורדים לחצר ולמרתף. הקירות מחופים בלוחות שיש ובהמשך חדר המדרגות מחופה בגבס – אך אלה תוספות ושינויים מאורחים כי במקור הכניסה היתה מעוצבת בחיפוי אחר, אולי באריחים התכולים כמו בקומות העליונות
.
מבט מבעד למעקה הדקורטיבי המקורי על פתח הכניסה הפונה לרחוב פרישמן
.
המדרגות מרצופות בטראצו עם פיגמנט ירוק
.
מעקה
.
אריחי הקרמיקה התכולים שמתגלים בהמשך, מכוסים בקומה התחתונה בלוחות גבס שהפכו כבר מזמן לאפורים
.
בקומה השניה מתגלים אריחי הקרמיקה עם פס העץ שחוצץ בינם ובין הקיר המטויח
.
.
(1) תולדות
הבניין הפינתי הוקם ב-1936 כמבנה דירות עם חזית מסחרית שהותרה אז בתב"ע רק בחלק הפונה לרחוב דיזנגוף. היות ורחוב פרישמן לא נקבע כרחוב מסחרי, אז נאסר לפתוח בו חנויות. אלא שבעלי הבתים לא יכלו לוותר על הפוטנציאל הכלכלי של משיכת המסחר לכיוון פרישמן וכפו שינוי. מהתכתובות שניהלו מול העירייה האדריכל יהודה מגידוביץ ובעלת הבניין, עולה כי אמנם בשלב ראשוני יועד השטח לדירות אך בשלב תכנון מתקדם יועד השטח באופן רשמי למשרדים, היות ולכך כן התקבל אישור. שכר הדירה ממשרד נמוך היה כנראה ממסחר ובעלי הבניין קיוו כי המשרדים יוסבו במהרה לחנויות.
מגידוביץ שבנה במקביל בניין אחר במפגש הרחובות פרישמן ובן יהודה, קיבל שם אישור לחנויות בחזית הפונה לרחוב פרישמן ולכן דרש "שלא לנהוג איפא ואיפא" ולאשר גם בבניין שבמפגש עם רחוב דיזנגוף לפתוח חנויות בחזית הפונה לרחוב פרישמן. בקשתו נדחתה אך בעלי הבית על דעתם ערכו שינויים בתכנית והכינו את השטח למסחר. בתגובה, הכריז מגידוביץ כי הוא מתפטר מאחריותו לבניין. בעירייה לא העניקו את האישור לחנויות בחזית לפרישמן וכך נותרו העסקים ריקים במשך כמעט ארבע שנים.
.
1935: תכנית קומת קרקע עם שלוש חנויות לכיוון רחוב דיזנגוף ודירה לכיוון רחוב פרישמן (מקור התכנית כמו גם שאר התכניות במאמר הן מאתר מינהל ההנדסה של עיריית תל אביב-יפו)
.
1940: לאחר שינוי הפכה שתי הדירות לשלושה עסקים: בית קפה דיצה ואטליז צבי טבק
.
1935: תכנית קומה טיפוסית
.
נוגע ללב הוא מכתב ששלחו בעלי הבית לעירייה בניסיון לקבל את האישור המיוחל למסחר: "עשיתי מאמצים גדולים בכדי להשתתף בבניין ארצנו, ואמנם זכיתי לבנות בית ברחוב דיזנגוף מס' 105 פינת רחוב פרישמן. את הבית הנ"ל בניתי אחרי שמכרתי את רכושי שהיה בחוץ לארץ בחצי מחיר כמעט, יען כי החלטתי להשתקע בארץ ולהיות אחד מבוניה. לדאבוני הגדול קבלתי צרות רבות מהבית הנ"ל בשאלות שונות ובכללם שאלת החנויות הנמצאים מצד רחוב פרישמן, שכב' לא הרשיתם עד עתה להשכיר אותם. ארבע שנים עברו מיום גמר הבניין הנ"ל, ומאז כתבתי לכב' הרבה בקשות בענין הרשיון ולא נעניתי. ברצוני להוסיף שהרבה כסף השקעתי בשכלול החנויות הנ"ל והמקום מתאים בהחלט לחנויות היות והבית נמצא במקום מרכזי". אמנם המכתב כתוב בלשון זכר, אך בכל המסמכים מצוין כי את הבניין בנתה גברת מזל יהודה מנחם מיסה. לא הצלחתי לגלות אודותיה.
העירייה בסוף נעתרה והחנויות נפתחו. בין העסקים שפעלו בבניין בעשורים הראשונים לקיומו היו חנות האריגים "האס", בית מרקחת "אחוה", קפה "דיצה", מסעדת "אקפולקו", כלי בית "דינהאוס", נעלי "פומרנץ", נעלי "עטרת", אפנת "חיה", אפנת "ליידי ג'יין", חנות קטנועים וגם איטליז "צבי טבק". באחת הדירות פעל משרד ההפקות טדי שכיום ידוע בזכות הפקות הטלוויזיה שלו. אך בשנות השמונים ייצג מוסיקאים מובילים כמו חווה אלברשטיין, יהודית רביץ, להקת בנזין, יגאל בשן, דני ליטני ואסתר שמיר – וכולם עלו וירדו בו במדרגות הבניין בין הקלטת תקליט ובין הופעה.
.
1935: חתך
.
.
(2) הבניין
בית מוסה מזל נבנה בשיאו של הסגנון הבינלאומי בתל אביב. מגידוביץ שהיה מבכירי האדריכלים שתכננו בסגנון האקלקטי בשנות העשרים, שינה את סגנונו והתעדכן. על הבניין חתום גם בנו ושותפו למשרד האדריכלים התל אביבי – רפאל מגידוביץ, מהמתכננים היותר פוריים ופחות ידועים שפעלו אז.
הבניין כולל קומת רחוב מסחרית, שתי קומות מגורים. יש גם קומת מרתף חלקית, כזו שניצלה את הפרשי הגובה הטבעיים במגרש. האדריכל תכנן אמנם בקומות המגורים שלוש דירות גדולות ומרווחות, אך בפועל שטח הקומה פוצל לדירות קטנות יותר. תכנית הדירות התבססה על מסדרון צר המקשר לחדרים גדולים, כשהחדר הגדול בקומה הוא זה הפונה למפגש הרחובות דיזנגוף ופרישמן ונהנה ממרפסת מעוגלת.
חזיתות הבניין טויחו בלבן. הפלסטיות של המבנה הוענקה לו הודות לקווים מעוגלים שהופיעו במפגש החזיתות לרבות המרפסות, ובקווים אופקיים שהודגשו באמצעות קרניז שנבנה לאורך כל החזית מעל לפתחי החלונות בשתי קומות המגורים וגם מעל הפתחים בקומה המסחרית – אך הוא כבר נעלם מאחורי שילוט.
.
1935: חזית לרחוב דיזנגוף
.
.
הכניסה לבניין היא מרחוב פרישמן ואפשר דרכה לעלות לדירות או להמשיך אל החצר האחורית. כניסות נוספות במגרש מצויות בכל אחד מהקצוות שלו – בפרישמן ובדיזנגוף, והן מובילות לחצר האחורית שהפכה ל"חדר" זבל גדול במיוחד הפתוח אל השמיים.
כשעולים במדרגות לא מגלים בהתחלה משהו מיוחד: אין מבואה מרשימה, אין פתחים מסוגננים, אלא רק קירות לבנים. כשמקישים עליהם מגלים שאלה למעשה לוחות גבס. כשמגיעים לקומה הראשונה נחשפים קירות מחופים באריחי חרסינה בגוון תכלת עם סרגלי עץ. כך מתברר שלוחות הגבס בקומה התחתונה למעשה שומרים על האריחים שמתחתם מפני נזק. החרסינה התכלת מזכירה את החרסינה הצהובה בבניין ברחוב רופין 40 עליו כתבתי כאן לא מזמן.
למרות ההזנחה ניתן להתרשם מאיכות הבנייה. בעיקר בחדר המדרגות בו שרדו אריחי החרסינה בשלמותם, לרבות המעקה המסוגנן עם מאחז היד העשוי מעץ. אין שברים, סדרים או חלקים שהתפרקו – הכל בוצע באיכות הגבוהה ביותר ושרד יותר משמונים שנה במקומו.
.
1935: חזית לרחוב פרישמן עם דירה הפונה לכיוון החזית בקומת הקרקע. בהמשך הוסבה הדירה בתכנית למשרד ולבסוף למסחר
.
האריחים מעניקים צבעוניות שכיום חסרה מאד באדריכלות. מעקה מסוגנן עם מאחז יד מעץ שנותר מקורי ושרד יותר משמונים שנות הזנחה.
.
.
(3) האדריכלים
לאורך שנות העשרים והשלושים היה האדריכל יהודה מגידוביץ מהפוריים שפעלו בתחומו בעיר, ואולי הפורה שבהם. בנוסף, הוא שימש בתפקיד אדריכל העיר הראשון של תל אביב.
בין הבולטים באותם מבנים שתכנן מגידוביץ אציין את מבנה קאזינו גלי אביב (1922) ששכן בקצה רחוב אלנבי על שפת הים ונהרס. בית העמודים (1925) ברחוב רמב"ם. בית הכנסת מושב זקנים (1928) ברחוב אלנבי. בית הכנסת ע"ש מיסה (1934) ברחוב ליליינבלום ובניין קולנוע אסתר (1935, כיום מלון סינמה) בכיכר צינה דיזנגוף. הוא גם תכנן מבני מגורים רבים ולאחרונה פרסמתי כאן את הבניין שתכנן בפינת הרחובות בן גוריון וגרץ.
מגידוביץ נולד ב-1886 באומן, כיום במרכז אוקראינה. הוא השלים את לימודי האדריכלות באודסה ב-1910, עבד תשע שנים בארצו, היגר לארץ ישראל ב-1919 והתיישב בתל אביב. כשרונו הביא לו במשך חמישה עשורים עבודות רבות וגם משרות ציבוריות כשהבולטת בהן היא כאמור תפקיד אדריכל העיר הראשון של תל אביב. הוא ניפטר ב-1961. 32 שנים לאחר מכן פרסם האדריכל גלעד דובשני את הספר "יהודה מגידוביץ, אדריכל". הספר שאזל מהחנויות ורצוי שיודפס מחדש, הציג מבחר מעבודותיו לרבות שרטוטים ששוחזרו, והיה לאחת המונוגרפיות המוקדמות שיצאו על אדריכלים בישראל.
בנו, המהנדס רפאל מגידוביץ נולד ב-1913, עוד כשהמשפחה התגוררה באודסה. הוא היגר עם הוריו לתל אביב ולמד בגימנסיה הרצליה. בלונדון הוא השלים לימודי הנדסה שבמהלכם גם עבר בהצלחה קורס קצינים בצבא הבריטי. עם שובו ארצה ב-1934, הצטרף למשרדו של אביו והפך לשותפו. יתכן ושינוי הסגנון שעברו עבודותיו של יהודה מגידוביץ באמצע שנות השלושים, מעבר שבא לידי ביטוי בזניחת הסגנון האקלקטי ואימוץ מלא של הסגנון הבינלאומי, מקורו בשילובו של הבן במשרד. בשונה מאביו, עיברת רפאל את שמו באמצעות קיצור שם המשפחה למגידו. ב-1941 מונה למהנדס המועצה המקומית רמת גן ולאחר מכן נתניה. ברמת גן הוא תכנן למשל את בית העירייה ברחוב ביאליק ואת בית חרושת "עסיס" ברחוב ז'בוטינסקי שנהרס. ב-1947 הקים חברת בנייה ותכנון ובמסגרתה תכנן פרויקטים רבים בעיקר בתחום המגורים. ב-1962 הצטרף אליו בנו הבכור ולאחר מכן הצטרפו שני ילדיו האחרים. הוא ניפטר ב-1982.
למרות חשיבותו של האדריכל יהודה מגידוביץ ונוכחות הבניינים שתכנן בתל אביב, לא נמצאה לו עד היום כל הנצחה המתייחדת לו ברחבי העיר. הבניינים שבנה נותרו העדות המשמעותית ביותר לכשרונו ולנוכחותו בעיר. חלקם הגדול שרד את השנים ויש כאלה שגם עברו תהליך חידוש. ב-2009 אישרה ועדת השמות וההנצחה בעיריית תל אביב את הנצחתו של מגידוביץ, אך מאז ובעשר השנים שחלפו לא בוצעה כל הנצחה. בעירייה מבטיחים שההנצחה תתבצע אך לא ידוע מתי. ראוי היה להנציח את שמו של בכיר האדריכלים בעשוריה הראשונים של העיר, וגם להמשיך ולחקור באופן יסודי את עבודתו.
.
יהודה מגידוביץ (במרכז בחליפה כהה) ומשמאלו רפאל מגידוביץ באתר בניין (באדיבות יואב ורותי חצרוני)
.
קרמיקה, עץ וטיח
.
פתחי החלונות רחבים, מלבניים ופשוטים. הם פונים לכיוון צפון ולחצר האחורית
.
חלון
.
שלוש דירות בכל קומה: שתיים מקשרות ישירות לשתי דירות, ושלישית (מימין) מקשרת למבואה קטנה בה יש שתי דלתות נוספות לדירות אחרות
.
הפתח למבואה הצדדית
.
במבואה הצדדית
★
בתים נוספים בתל אביב עליהם כתבתי לאחרונה:
.
דיזנגוף 127 (מרדכי רוזנגרטן)
שדרות בן גוריון 39 פינת גרץ 2 (יהודה מגידוביץ)
רופין 40 (אריה קרפץ)
גורדון 79 (סם ברקאי)
בלפור 33 (מרדכי רוזנגרטן)
סמטת שפ"ר 10+9 (עמיר פלג ועדי גל)
לואי מרשל 38 (משה לופנפלד וגיורא גמרמן)
מנדלסון 4 (מרדכי זברודסקי ויצחק בונה)
נחלת בנימין 16 – בית הכדים (זאב רכטר)
אחד העם 91 – בית פריד (זאב רכטר)
הגר"א 17 – בית גרפוליט (צבי גבאי)
ראש פינה 26 (אריה כהן)
★
שיר לסיום:
.
★
חלון אחורי 
תגובות
באמת בניין יפה, חוץ ופנים.
קפה דיצה שימש במשך שנים רבות כמקום מפגש לא רשמי של קהילת הנשים הלסביות בתל אביב. הרבה לפני המהפכה הלהט"בית
בתמונה, בה רואים את מגידוביץ ובנו מצולמים
אפשר לראות חתיכת הסטוריה שאיננה עוד: בנאים יהודים ואפילו אשה בנאית! היו ימים …
אגב, לאף אחד אין אמצעי מיגון כלשהם.