סיבוב בפרויקט חצרות יפו

הסיפור של חצרות יפו הוא סיפור עצוב. רגע לפני שגל הבנייה החדשה שטף את האזור, בנו בו את אחד הפרויקטים השאפתניים ביפו, אך כזה שנכשל כישלון כמעט בכל פרמטר. בחצרות יפו החיים מתנהלים כהרגלם: בזמן שהכלות מודדות שמלות חתונה, הילדים זוללים המבורגר במקדונלד'ס וזוגות יושבים ושותים קפה בבית הקפה הפינתי. ובמקביל, יושב האדריכל של הפרויקט בבית הסוהר ומצפה לשחרורו.

הדמיון בין פרויקט חצרות יפו שתכנן האדריכל אורי שטרית ופרויקט שדרות ממילא בירושלים הוא גדול ולא מקרי. הקשר בין השניים הוא האדריכל משה ספדיה שהיה מעסיקו של שטרית והשפיע על גישתו התכנונית והעיצובית, אלא שבזמן שהפרויקט בממילא משגשג, עמיתו היפואי מדשדש.

ועל כך ברשימה זו.

.

.

שדרות ירושלים רגע לפני שיחלו פה עבודות הקמת הרכבת הקלה של הקו האדום

.

חומה ומגדל: מבט על הפרויקט ממפגש דרך שלמה עם שדרות ירושלים

.

מבט על הפרויקט משדרות ירושלים

.

קולונדה ציורית לאורך שדרות ירושלים בה הושם דגש על עומק המבט

.

עומק

.

את מרכז מתחם חוצה שדרה מסחרית שלא מובילה לשום מקום וסתם מתחרה בשדרות ירושלים

.

.

לא מפליא שפרויקט חצרות יפו היה ועדיין נותר כישלון כל כך יסודי. סיבוב בפרויקט מגלה שחצרות יפו היא למעשה חצר אחורית של שדרות ירושלים. קומת המסחר נטושה בחלקה הגדול, פיתוח הנוף מוזנח, החלונות בקומות המגורים מוגפים בגלל שהן ריקות או מתנתקות מהרעש הסובב והאווירה הכללית היא של הזנחה ועזובה. למעשה, נראה שהאדריכל הכין רשימה של כל המקומות בהם אפשר להיכשל ודאג לסמן V בכל שורה: מורכבות עיצובית מיותרת, פריסת בינוי שגויה במגרש, יצירת תחרות שלילית עם שדרות ירושלים ודרך שלמה, יצירת שדרה מסחרית חדשה המקבילה למסחר בשדרות ירושלים שממילא לא מתרומם, פיתוח מרחב ציבורי לא מוצלח. למעשה אם היתה כוונה שפרויקט חצרות יפו יצליח להרים את האטרקטיביות של שדרות ירושלים, הרי שכבר המהלך התכנוני שלו הביא לפגיעה במסחר ברחוב הוותיק ובתנועה בו. בנוסף, הפרויקט מכיל חדר כושר ובריכת שחייה בקומתו העליונה, שימושים שמעלים את מיסי הוועד.

רק בדבר אחד נראה שיש הצלחה: הבחירה בחומרים. למרות המצב הכללי הירוד של האזור, הבחירה באבן הוכיחה כי היא שומרת על חזות הבניין. יחד עם זאת, חלק מבעלי העסקים שבאו הלכו וגם אלה שנשארו דאגו לפגוע באבן, אם באמצעות שילוט צעקני ומכוער – כמו שביצע בנק לאומי ואם באמצעות חירור האבן ללא כל ניסיון להסתיר את הפגיעה, עד כדי כך שנראה שמישהו ירה כאן צרור כדורים.

.

1994: תכנית פיתוח במפלס הקרקע (מתוך תכנית ההגשה, אתר עיריית תל אביב)

.

.

8.3 דונם תופס הפרויקט שהיה לאחד הניסיונות המשמעותיים הראשונים להתחדשות עירונית ביפו. במקביל לו קודמו פרויקטים כמו "אנדרומדה" ו"קדמת יפו", שהעזו להיות מתחמים סגורים ולהימנע ככל הניתן ממגע עם הסביבה. לזכותו של פרויקט חצרות יפו ניתן לציין שהרעיון להסתגר לא חל בו. הוא נבנה כמה רגעים לפני שגל ההתחדשות שמצוי עכשיו בעיצומו פקד את החלק הזה של העיר הגדולה. הראשוניות היא גם זו שסיבכה אותו. אכלוסו החל ב-1995, תקופת השגשוג של ממשלת רבין, אבל הפיגועים הגדולים שהתרחשו אז לא סייעו ליפו ולשיווק פרויקטי מגורים לאוכלוסייה יהודית חזקה שנרתעה מעיר מעורבת של יהודים וערבים, כשכמה עשרות מטרים מהפרויקט ניצב מסגד שהמואזין בו מיילל ארוכות בעיקר בשעות אחר הצהריים והערב. עד לפני מספר שנים, דיירים זועמים יכלו לרדת מדירתם לקומת הרחוב, להכנס למשרדו של האדריכל ששכן במתחם, ולהתלונן על טעות כזו או אחרת. אך מאז הסתבכותו, נסגר המשרד והוא החליף את מקום מושבו לרמלה.

עיון בתכניות שהוגשו לעירייה מלמדות שהדירות שתוכננו במתחם היו גדולות והתאימו למשפחות. אלא שהאזור בזמנו וגם היום לא מתאים למשפחות שרוצות לגדל ילדים בנוחות, עם בית ספר במרחק הליכה וגינות שעשועים מטופחות. המשפחות לא הגיעו והמקום הצליח למשוך רק זוגות או בודדים, והם לא היו זקוקים לכל החדרים המרובים שהוצעו להם בדירות וכך הן נותרו ריקות. אפילו עשור אחרי תחילת אכלס הפרויקט, נותרה רבות מהדירות ריקות. היזמים ערכו שינוי בתב"ע ודאגו לאפשר פיצול דירות, מהלך שהוביל להקטנת הדירות בהתאם לביקוש.

העתיד של המתחם סביר להניח שיהיה ורוד. הביקוש ההולך וגובר למגורים בתל אביב כבר מושך אחריו את יפו. המגמה תמשיך ותתעצם בעשורים הבאים ונראה שאם לא תהיה פה שואה אטומית המגמה הזו תמשיך. קו הרכבת הקלה צפוי להתחיל לפעול בשדרות ירושלים בעוד חמש שנים ואם התכנון שלו יהיה מספיק טוב אז הוא יוריד קצת מכוניות ואוטובוסים מהכביש ויכול יהיה להיות פה יותר שקט. בנוסף, בסביבה הקרובה מוקמים עוד ועוד מבנים חדשים ומחודשים שמגדילים את היקף האוכלוסייה באופן שגם רמת השירותים ורמת הביטחון ברחובות גדלה ומתחזקת. כך שההשקעה תשתלם בסופו של הדבר.

.

חתך לאורך המתחם (מתוך תכנית ההגשה, אתר עיריית תל אביב)

.

.

האדריכל: אורי שטרית הוא יליד מרוקו (1952), בוגר תיכון בויאר בירושלים (שתכננו האדריכלים נדלר-נדלר-ביקסון) ובוגר הטכניון. לאחר יותר מעשר שנים שבהן עבד בסניף הישראלי במשרדו של האדריכל משה ספדיה, פנה לדרך עצמאית ופתח משרד אדריכלים שהמשיך את השפה העיצובית האופיינית לספדיה (אבן ירושלמית, ציטוטים מסגנונות שונים). שטרית תכנן בשדרות ירושלים את פרויקט "חצרות יפו" ולאחר מכן את "משכנות רות דניאל" (בית הארחה). היה מהנדס עיריית ירושלים ולאחר מכן חזר לעמוד בראש משרדו היפואי וקידם פרויקטים שונים ובהם כאלה במזרח אירופה וגם את היכל התרבות במעלות-תרשיחא. בעקבות הרשעתו בבית המשפט הוא נדון לשבע שנות מאסר בפועל, אותם הוא מרצה בימים אלה.

.

תכנית גג המבנה שבגג שלו משולבת בריכה (מתוך תכנית ההגשה, אתר עיריית תל אביב)

.

חזית חלק מהגוש הדרומי במתחם (מתוך תכנית ההגשה, אתר עיריית תל אביב)

.

הבינוי המלווה את השדרה סוגר על הרקיע

.

 

מעטים מבקרים פה

.

קשתות חצויות

.

הרבה אבן ירושלמית שמקלה מאד על תחזוקת הבניינים ושומרת מפני בלאי מהיר שמאפיין את הטיח. לעומת זאת, מפל המים הדקורטיבי משמאל כבר מזמן לא פועלת

.

לחובבי הצל אז הכיכר דווקא מוצלחת

.

קשתות

.

מאורה לאפלה

.

גשר

.

סימטריה

.

בהשראת האדריכלות הממלוכית עוצבה פתח כניסה לבניין הדרומי במתחם, הפתח ניצב בקצה השדרה ומפנה למעשה מזגנים ופתחי חלונות החושפים בלגן בדירות העלובות

.

מבט מלמטה

.

נטוש ומוזנח 01

.

נטוש ומוזנח 02

.

השלט הכי פופולארי במתחם

.

אבן, זכוכית ושלט

.

עיטורים

.

קשתות

.

סניפי בנקים בלתי נראים

.

השדרה קרויה על שם השמש שבקושי חודרת אליה

.

החמור ורוכבו נותרו בשדרות ירושלים

.

קרדיטים

שיר לסיום:

.

ותזכורת לשני אירועים ביום רביעי הקרוב (בראשון יש גם ספר מתנה):

.

הזמנה 1

.

הזמנה 2

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • קומט  ביום 29/04/2018 בשעה 15:48

    ולא לשכוחאת מחלקת ההנדסה והאדריכלות של עירית תל אביב שבכלל נתנה יד לאשר תוכנית כזו . הכיעור בהתגלמותו . הגיע הזמן שעיריות יתנו יותר תשומת לב למראה הכללי ולא רק למפרטים טכניים וחישובי ארנונה.

  • amitaisandy  ביום 29/04/2018 בשעה 23:45

    הפעם אני מסכים איתך באופן כללי וגם בפרטים.
    אפילו הסגנון הירושלמי וחיפוי האבן די נכון וסוג של מתאים ליפו הערבית.
    החנויות הפונות לרחוב נכונות ומתפקדות ברובן, החנויות בשדרה הפנימית לא.
    המיקום בעייתי לשדרת יוקרה פנימית מהסוג הזה.
    ייתכן שיש מקום להציע מה היה יכול לעבוד יותר טוב, או איך אפשר לשפר את הקיים.
    למשל, האם להפוך חלק מהשדרה הפנימית, לפחות בחלק הרחב יותר, לגינת משחקים ו\או מדשאה ישפר את המצב?
    או שהרעש שייווצר במתחם הסגור יפריע לדיירים?
    האם ייתכן שבעתיד החנויות בפנים כן יהפכו לאטרקטיביות יותר?
    לא התייחסת לתיבה, חלל תרבות אלטרנטיבי וגבה מצח שאמנם תקוע בחניון אבל מקיימים בו אירועי תרבות מעניינים מאוד, וגם למועדון הרוסי המצחיק והמצליח שתקוע בצמוד לתיבה.

    • yaronimus  ביום 02/05/2018 בשעה 10:02

      אני מסכים עם מה שכתבת. בנוסף, בכלל לא ידעתי שיש שם חלל תרבות אלטרנטיבי!

  • בור־סוד  ביום 30/04/2018 בשעה 6:27

    אם כבר הוזכר בויאר מבנה בית הספר והפנימיה יכולים להיות נושא, אולי ביחד עם הימלפרב שממול (נראים כמו תאומים לא זהים)

    • מיכאל יעקובסון  ביום 30/04/2018 בשעה 6:39

      את שני בתי הספר האלה תכננו האדריכלים נדלק-נדלר-ביקסון. מחרתיים אפתח תערוכה ואשיק ספר העוסק במבנה אחר שתכננה השלישייה: הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי באוניברסיטת תל אביב. אתה מוזמן.

  • מניה שוחד  ביום 30/04/2018 בשעה 7:44

    הקשתות המוזרות "בהשראת האדריכלות הממלוכית" נראות יותר כמו חמסה בעיינכ, או ליתר דיוק- אצבע משולשת לכל דכפין.

  • אליעזר  ביום 30/04/2018 בשעה 8:03

    תודה רבה, האירועים הינם מוקדמים מדי לאדם העמל, וחבל.

  • ורד נבון  ביום 30/04/2018 בשעה 13:38

    תודה רבה מיכאל, אני חיה ביפו וחוקרת את ההיסטוריה הצילומית של השדרה כבר כמה שנים, הקומפלקס הזה תמיד הפריע לי בעיניים ולא ידעתי לנסח במלים את הבעיתיות. הוא משדר ניכור וזרות, על אף העיצוב המרשים של הרחבה הפנימית, ועל אף שהוא מתכתב במידת מה עם התכנון של קלמן כ״ץ ברחבת נגה הסמוכה (וקלמן כ״ץ ״מתכתב״ עם אדריכל בית הדואר בשימוש בפסי אבן הגיר ועוד). על אף שכביכול יש כאן רצף וחיבור לאדריכלות הקודמת, העומס העיצובי (מה שקראת לו ״מורכבות יתר״) יוצר תחושה של מבצר מנותק מהסביבה. שמת לב שאסור להלך שם עם כלבים? ומה יעשה אדם עם כלבו כשירצה לעבור במתחם? יעביר אותו לצד השני עם הליקופטר?
    מישהו אמר לי פעם: ״ביפו של ימינו ישנן הרבה יותר קשתות מאשר ביפו שלפני 48״. הסגנון הזה קצת מנותק מהקונסטקט של האדריכלות המודרנית היהודית והערבית בשדרה בשנות ה 20-40.

    • מיכאל יעקובסון  ביום 30/04/2018 בשעה 17:56

      תודה ורד! עוד משהו: ביפו של ימינו יש פחות ערבים מאשר ביפו שלפני 48, כנראה שזה גורם לאדריכלים לתרמל את החסר באמצעות קשתות ועוד כל מיני שטויות קישוטיות. האדריכל אדולף לוס פרסם מאמר שנקרא "קישוט הוא פשע".

      • ורד נבון  ביום 30/04/2018 בשעה 20:47

        פחות ערבים והרבה פחות אדריכלים ערבים מאשר ביפו שלפני 48.
        תודה, הולכת לחפש את אדולף לוס, מקווה שהוא לא חמור סבר מדי 🙂 יש גם קישוטיות שמוסיפה חן בשדרות ירושלים – בית טטוסיאן למשל (שדרות ירושלים 28). שאלה של מינון והרמוניה…

        • מיכאל יעקובסון  ביום 30/04/2018 בשעה 20:50

          אין לך מה לחפש אותו כי הוא מת לפני שמונים שנה. הוא כנראה לא היה כזה חמור סבר אם הצליח לפתות ילדות קטנות. בכל מקרה, בהוצאת בבל תמצאי ספר מאמרים שלו.

  • yaronimus  ביום 02/05/2018 בשעה 10:01

    קצת קשה לי עם האדולף לוסיות בתגובות כאן. אני בעד קישוט, בעד יופי ופרופורציות, בעד עניין בארכיטקטורה. לא שיש כאן קישוט במובן המקורי. המתחם עצמו יפה מאוד, סוף כל סוף איזה אדריכל בישראל שרוצה ליצור עניין חזותי בוריאציה מקומית, ולא נצמד לעקרונות ברוטליסטים או מודרניסטיים. סוף כל סוף ארכיטקטורה שמספרת סיפור, שמזמינה אותך ליהנות ממנה, שהיא לא רק פונקציונאליסטית או כוחנית. אני מתנגד לכל האקדמיסטים בארכיטקטורה, עבדי נצחון המודרניזם, שרק רואים את המציאות דרך היומרות המודרניסטיות. הקשת היא לא קישוט, ולמרות שאתם מנסים לצבוע את הכל בצבעים של ״אוריינטליזם״ ו״פוסט קולוניאליות״, הקשת היא אלמנט אמיתי ומקומי, גם אם היא לא פריט היסטורי שחוזר על עצמו בעבר (הבלים). בנוסף, האווירה פה מאוד דורסנית כשזה נוגע לביקורת אדריכלית. כל דבר ״מזעזע״, את הכל יש ״להשמיד״.

    יש כאן איזו תשובה יפה למתחמי הכיכרות של אירופה. אבל משהו בניהול שלו בעייתי – כנראה שהחנויות מאוד יקרות וזה הופך את המתחם לנטוש ומתאים רק לרשתות גדולות או לסלוני כלות. זה יוצר ניגוד חריף עם היכולות הכלכליות של האנשים המשתמשים בשדרה, שהיא מקום עלוב ועייף שהתעללו בו בכמה דרכים. המתחם הפך לסטרילי כי אין בו חיות וחיוּת. החל מהשלט האוסר על כניסת כלבים וכלה בהיצע החנויות. אין שם מרקם או תרבות. כמה מטרים צפונה נמצא ״מתחם נגה״ הצנוע והמזמין יותר שבו יש מסעדות ובתי קפה המוכיחים את הרצון במקומות שכאלה. אמנם תמצאו בחצרות יפו את ״ארומה״, אבל אין משהו שממשיך אותו. הכל יקר מדי ולכן אין עסקים אחרים שימשכו אנשים להיות שם. התחושה היא שאתה לא רצוי, אבל לא בגלל הארכיטקטורה שמזמינה לבהות בה ולהתענג בה, אלא בגלל היעדר המרקם, וזה, למרות היומרה של האדריכלים, לא משהו שתלוי רק בארכיטקט. כמו שמותג טוב הוא לא רק העיצוב והמיתוג, אלא גם השירות והשיווק ועוד המון המון דברים מורכבים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: